האם ישראל תאלץ לוותר על חזון "מדינת הרווחה"?

הקריאה במחקר המקיף של הפורום הכלכלי של קהלת לא נעימה. יש משהו לא נוח בהסתכלות של כמה כל אחד לוקח וכמה הוא נותן, במיוחד כשכולנו יודעים שכך דרכו של עולם, בודאי במדינות רווחה מודרניות. על פני השטח, העשירים נותנים יותר ממה שהם מקבלים, העניים מקבלים יותר ממה שהם נותנים. מתחת לפני השטח, אנו יודעים שהעשירים נהנים מכח העבודה של החלשים, והרבה מהיכולת שלהם להתעשר תלויה במערכת שהמדינה בנתה עבורם. לכן, בדרך כלל, מי שמחזיק באמפתיה לרעיון 'מדינת הרווחה' – מעדיף לא להתחשבן ולא לרדת לפרטי הפרטים. אי הנוחות מתגברת כשמנסים להשוות בין מגזרים. זה עומד בניגוד למאמץ שלא לשפוט אנשים על פי אמונתם, מוצאם, והשתייכותם האתנית.

במקרה של המחקר של פורום קהלת יש הכרח להתגבר על אי הנעימות ולהבחין במסר העולה ממנו מבין השורות, מסר שהוא במהותו מכבד וסובלני כלפי החברה החרדית, המסר הוא שהחברה החרדית היא שונה מאוד, עם העדפות אחרות, ויש עלינו כחברה להכיל ולקבל את השוני הזה. ההעדפות השונות יוצרות מצב שבו בלי מאמץ מיוחד החרדים מקבלים מהעוגה הציבורית הרבה יותר ממה שהם נותנים, אפילו שני העשירונים העליונים בחברה החרדית, העשירים ביותר, משלמים מעט לעומת מקביליהם שאינם חרדים. מי שקורא את המאמר לפרטיו, רואה שהסיבות העיקריות לכך שהחרדים מקבלים הרבה ומשלמים מעט, קשורה לכך שהם מרויחים מעט מעבודה ומהון, ומביאים כמות ילדים גדולה בהרבה מאשר שאר משקי הבית. המאפיינים הללו יוצרים את ההבדל הגדול, לא הכספים הייעודים לישיבות וכדומה.

למעשה, עד היום, מדיניות המאקרו של ישראל התעלמה מהשונות והייחודיות התרבותית של החברה החרדית, ישראל בחרה להיות 'מדינת רווחה' ולממש חזון שהוא גם מודרני וגם מסורתי, אך מודל 'מדינת הרווחה' היה העתקה מלאה של מה שקורה במדינות העולם. תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחברה החרדית – כמו העם היהודי כולו – הם שונים, עם לבדד ישכון. השוני אינו בכך שיהודים וחרדים לא מגיבים לתמריצים, אלא בכך שההעדפות שלהם שונות. התברר לדוגמה, כי ההעדפה של חרדים למשפחות ברוכות ילדים היא גבוהה מאוד, וההעדפה של חרדים לניצול הזמן הפנוי ללימוד תורה היא גבוהה מאוד, וההעדפה שלהם לצריכת מותרות היא נמוכה למדי, וכל אלו מכריחים אותנו לחשוב מחשבות שהעדפנו להדחיק. איך מסבסדים שירותי בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה, מבלי לעודד ילודה ואי תעסוקה?

יש משהו בלתי נעים במחשבה שממשלה מתערבת או משפיעה לאדם על החלטות כה אינטימיות ודרמטיות כמו הבאת ילדים לעולם, ולכן הצירוף 'מדיניות ילודה' גורם לרתיעה פנימית, בודאי בשל ההיסטוריה היהודית. אבל צריך להגיד את האמת, זה שאנו לא אומרים את המילים 'מדיניות ילודה', לא אומר שאיננו מתערבים, כשממשלת ישראל מעניקה הטבות מס בגין ילדים, הרי זה מעודד ילודה. כשהיא מעניקה ביטוח בריאות, זה מעודד ילודה. גם בנוגע לתעסוקה, המדינה משפיעה – תרצה או לא תרצה – על רמת הדחיפות שבה אדם מחפש עבודה, על רמת ההכנסה שאליה הוא שואף, אם אין לו שירותי בריאות וחינוך, ואם הם אינם מסובסדים הוא יחפש מהר יותר עבודה מאשר במקרה שאלו מסובסדים.

הממצאים של מחקר קהלת מלמדים כי השונות בישראל היא מדהימה, ההעדפות של האוכולוסיות כאן שונות מאוד, עבור משק בית לא-חרדי גידול בהכנסה של כמה מאות שקלים לא יביא אותם לשקול להביא ילד נוסף לעולם או להפחית שעות עבודה, עבור משק בית חרדי, ייתכן שכן. ולכן, מדיניות הרווחה של ישראל חייבת לקחת את הדברים הללו בחשבון. השאלה הגדולה ש'מחקר קהלת' מציג היא, האם מדינת ישראל יכולה להיות מדינת רווחה מבלי להסתבך כלכלית וחברתית? ואם כן, באיזה אופן?

טוב עשו בקהלת שלא הציעו הצעות לפתרון, צריך לשהות עם הבעיה הזו, לא למהר להחליט. ראשית, לא כל המדינה כולה היא חרדית, יש חלשים רבים שהם יהודים לא-חרדים. שנית, העובדה שהעדפות של החרדים שונות, לא אומרת שניתן ביום אחד לשנות את כל המדיניות הכלכלית ולגרום לחברה שלימה לקרוס כלכלית. ייתכן שיש גורמים שימהרו להסיק כי "מת עידן מדינת הרווחה בישראל", וכי יש לחתור לממשלה רזה במיוחד, לא לסבסד בכלל השכלה גבוהה, ישיבות, תרבות, להקטין תשלומי רווחה, בריאות, וחינוך לרמות מינימליות במיוחד. אבל זו בריחה מהירה מדי למסקנות. למעשה, המחקר של פורום קהלת, גם חושף את היעילות והערך העצום שיש במדינת הרווחה, פורום קהלת מדגים כי למעשה, מדינת הרווחה הישראלית, הביאה לכך שרמת אי השיוויון בישראל – ברמת החיים של האזרחים – נמוכה בהרבה.

המחקר מראה כי העשירון התחתון היהודי לא-חרדי מקבל שירותים והעברות בשווי של כ-5.5 אלף שקל בממוצע מהממשלה והעשירון השני מקבל שירותים והעברות בשווי של כ-3,000 שקל (ללא הערכת השווי של בטחון ותשתיות). אבל חשוב מכך, הכלכלנים של הפורום מראים כי כשזוקפים את שווי ההעברות שמשקי הבית בישראל מקבלים, הרי שרמת אי השיוויון בישראל עומדת על רמה נמוכה בהרבה מהרמה שבוחנת רק את אי השיוויון במונחי 'כסף'. אם במונחי הכנסה כספית אחרי מסים אי השיוויון במדד ג'יני עומד על 0.351, הרי שאחרי שזוקפים את השירותים אי השיוויון יורד ומגיע לרמות שבין 0.284 ל-0.207. המשמעות היא, שמדינת הרווחה בישראל עובדת ומשפרת את חייהם של אזרחים רבים.

במובן מסוים, מחקר קהלת מתכתב עם מה שמתרחש כעת בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל, יחד עם ההבנה שמה שהיה לא יכול להמשיך להיות, גם צה"ל מבין שעד היום הוא לא באמת חשב על החרדים, לא בחן את צרכיהם. כך גם כעת, בסוגיה הכלכלית, יחד עם ההבנה שמבחינה כלכלית ישראל צפויה לעשורים קשים אם לא יהיה שינוי בהתנהלות הכלכלית של החברה החרדית, מחלחלת גם ההבנה כי ישראל מעולם לא לקחה בחשבון את החרדים, מדיניות הרווחה בישראל התעלמה מההעדפות הייחודיות שלהם. האתגר החדש הוא, איך מעצבים מדינת רווחה שמאפשרת את השונות ואת המגוון בחברה הישראלית.

יצוין כי המחקר נכתב על ידי ארבעה כלכלנים, אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב ומיכאל שראל, כשכל הארבעה עבדו בפורום קהלת לכלכלה. כיום שני הראשונים לא נמצאים שם (שדה עזב בשל תמיכת החלק המשפטי של הפורום בהפיכה המשטרית).