נתניהו כאיש המכירות של בן גביר

מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול, הוכיחה כמה עמוק הקשר שלו עם הכהניסטים והחרד"לים. נכון, אפשר לייחס את הקשר הזה לאופורטוניזם הפוליטי, לשיקולי הישרדות ציניים, ליום שאחרי. ועדיין שיקוף העמדות של "השותפים הטבעיים" הוא מדאיג ומזעזע.

נתחיל בקטנות. בשאלה על שותפות נשית בקבלת ההחלטות. במקום להגיד את האמת – השותפים שלנו לא ממש אוהבים לראות נשים בעמדות מנהיגות – הוא גמגם איזה שקר על נוכחות נשים בקבינט המורחב. נשים? אישה אחת וזו מירי רגב שבכירותה הצניחה אותה לכס הכבוד הזה. סביבתו נוקתה מנשים כציפי לבני ולימור לבנת אז זה מה שיש. אם היה מוסיף לקבינט את מאי גולן היינו רגועים יותר?

נמשיך עם הדרך המזעזעת שבה התייחס למותו של יובל דורון קסטלמן. נתניהו פטר את ההרג המיותר הזה כניהול סיכונים מתבקש. הוא מאמץ במלואה את מדיניות בן גביר לחלוקת נשקים לכל דיכפין ולכל דורש. הנשק הזה מציל חיים, אבל לפעמים גם נוטל אותם. יש להניח שזהות היורים בקסטלמן – מתנחלים - לא ממריצה אותו לדרוש חקירה שאולי תוביל לעימות עם בן גביר. ואולי תוביל גם למסקנה – לא כל אחד יכול לקבל נשק ליד, אפילו שהוא מתנחל. אולי היורה ירה בתום לב כי טעה לחשוב שלפניו מחבל, אבל אולי הוא ירה בפזיזות נפשעת. חקירה מתחייבת באירוע הזה.

אבל ההזדהות הגדולה ביותר עם הימין הקיצוני היא אימוץ העמדה שהרשות הפלסטינית היא בעצם החמאס ולכן אסור לראות בה פרטנר. נתניהו נשאל מה יקרה בעזה ביום שאחרי. נוח לו להתבצר בתשובה מה לא (הרשות הפלסטינית) ולא מה כן. נזרקו הסיסמאות הידועות על האחריות הביטחונית שצה"ל ימשיך להחזיק בה, אבל לנתניהו אין חזון, מדיניות ותוכנית לשאלה הגדולה איך ייראו חיינו ויחסינו עם הערבים. בישראל, בשטחים, בעזה. ונזכיר את מספרם: בתוך מדינת ישראל יש כ-2 מיליון ערבים. ביהודה ושומרון 3.4 מיליון. בעזה כ-2 מיליון. 7.4 מיליון שלא הולכים לשום מקום. אז אפשר להחליט, כמו בן גביר וסמוטריץ' שכולם חמאס-דאעש-נאצים ולהתכונן לגורל של "לנצח תאכל חרב". והחרב הזו, ראינו ב-7 באוקטובר, תאבונה גדול והיא אינה פוסחת על אף צד.

במלחמת הנצח הזו נצטרך להסתגל למבנה הנפשי של ספרטה הלכתית שתשים את מבטחה בקב"ה ותנהל מלחמת דת נצחית בכל הערבים וכל הזמן. זהו החלום הרטוב של הכהניסטים והחרד"לים. נתניהו הודיע אתמול שהוא מצטרף אליהם למתווה הזה, ויש לו סיבה טובה: לבדל עצמו גם מגנץ וגם מרעיון שתי המדינות, שאחרי ה-7 בספטמבר הפך לפתרון היחיד האפשרי, כמובן בכפוף לפירוז ופרישת מטריית ערבויות וסיוע כלכלי של ארה"ב, סעודיה ומצרים. אלא שנתניהו חושב רק פוליטיקה גוזר עלינו את המדיניות והחזון של של הכהניסטים והחרד"לים. הישרדותו חשובה מהישרדותנו. שיקומו חשוב משיקומנו.