כשהגל השישי בפתח, המערכת צריכה ללמוד מהטעויות

עם הגעתו של 'הגל השישי', מבטיחים לנו ראש הממשלה ושר הבריאות, ששגרת חיינו לא תופר עוד, שאנחנו 'נכיל' את הקורונה. האמנם?

ראשית, שגרת חיינו מעולם לא שבה, שכן עדיין ישנן מגבלות תנועה ותעופה על לא-מחוסנים, וזאת על אף שכבר מזמן ברור שסטטוס החיסון אינו משפיע על מידת ההידבקות בנגיף. שנית, אף אחד עדיין לא הבטיח שכל המגבלות לא תחזורנה על עצמן במדויק בהמשך. טרם נאמר – 'לעולם לא נמנע מילדיכם את זכות החינוך בשל וירוס הקורונה'. גם האמירה 'לעולם לא נחזיר יותר את הדרכון הירוק' טרם נשמעה, למרות שהתו הירוק היה, מיומו הראשון, שגוי רפואית ופסול ערכית.

כל בר-דעת כבר מבין שהקורונה היא 'כאן כדי להישאר', גם אם הופעתה גלית. האמירה של כמה מעמיתיי כי אין צורך להסתכל אחורה אינה עולה בקנה אחד עם התרבות הרפואית עליה התחנכנו, והיא פסולה.

עוד אומרים רבים –' אכן, נעשו טעויות במדיניות הסגרים, אך איך יכולנו לדעת'. ובכן, אפשר היה לדעת אילולי שלטה בעולם ובארץ קונספציה, אילולי ההתנהלות המבוהלת והחרדתית, ובעיקר- אילו קברניטי משרד הבריאות היו מאפשרים למגוון דעות ולשיח פתוח.

נחזור לדוגמה של החינוך – כבר באוגוסט 2020 תרגמתי את המסמך של המרכז האירופאי לשליטה במגפות (ECDC) , שבו נכתב -

"נתונים קיימים גם מראים שקרוב לוודאי שסגירת גני ילדים ומסגרות חינוכיות אינם צפוים להיות אפקטיביים... סגירות כאלו לא צפויות להוסיף הגנה משמעותית נוספת לבריאות ילדים'. למסמך המתורגם שלי לא היה ביקוש, ולא ניתן היה לפרסמו או להביאו לידיעת הציבור או מקבלי ההחלטות. וכך 'הלכה' גם שנת הלימודים תשפ"א, שהיום אנחנו יודעים ש'הלכה לה' לשווא. הזמן שחולף רק חושף את עומק המשגה, את הנזק העצום – החינוכי, החברתי, הבריאותי, והנפשי – שהושת על ילדינו בסגירת בתי הספר ובטלטול כל עולמם.

משך כל השנתיים וחצי האחרונות, הטון נקבע על ידי 'מומחים' (שחלקם כלל לא הגיעו מעולמות תוכן רלבנטיים) בעלי תפיסת עולם כמעט אחודה, שהחזיקו במידע הגולמי וחשפו אותו באופן סלקטיבי. לאחר שבנובמבר 2020 עמיתיי ואני הופענו בסרטם של אורלי וגיא – 'אולי רב העולם טועה' – כמעט והוקענו מהקהילה הרפואית והמדעית. בטוחני שאם הסרט הזה היה יוצא ביוני 2022 – הוא היה בלב הקונצנזוס, שכן המסר ממנו – שהסגר הוא משגה חמור שמחירו רב בהרבה על תועלתו האפשרית – הוא היום ה'בון-טון' החדש.

מה , אם כן, יש לעשות מעתה והלאה?

ראשית, להפסיק את השימוש בהפחדה ובכפייה (ישירה או עקיפה). טכניקות כאלו לא רק שאינן לגיטימיות – אלא שהציבור מאס בהן ואינו מוכן יותר לשתף עימן פעולה.

שנית – יש לאפשר שיח מקצועי ומכבד בין עמיתים, גם אם הם בעלי דעות שונות. השימוש הפסול בתיוג קולקטיבי (דוגמת 'מתנגדי-חיסונים') כאמצעי הקטנה והגחכה – חייב להיפסק.

שלישית - יש לאפשר לקהילה המדעית גישה למידע הגולמי המלא, ויש לנתחו תוך שימוש בעקרונות המחקר המדעי. יש להציג תוצאים קליניים בעלי משמעות דוגמת 'מוות מכל סיבה' או תופעות לוואי לאורך זמן (ולא רק מיידיות), ולהפסיק לפרסם ולהדהד תוצאים חסרי-משמעות קלינית דוגמת עליית נוגדנים או מניעת הדבקה אסימפטומטית. ואין ברירה - יש להודות בטעויות שקרו לאורך הדרך. בלי זה – אמון הציבור לא ישתקם. כך לדוגמה – על אף החיסונים ומנות הדחף ועל אף שאומיקרון היה פחות אלים, תחילתה של שנת 2022 התאפיינה בתמותה מוגברת עצומה, שלא היה כדוגמתה מעולם. חובה עלינו, באופן מיידי, להבין מה הן סיבות התמותה, הגילאים והמאפיינים של 'נפטרי חורף 2022'. אסור להמשיך לקבל החלטות בלי ניתוח הנתונים הזה.

לכשהסערה תישכח, הקהילה המדעית תצטרך לעשות בדק-בית כדי להבין איך ויתרה על עקרונות בסיסיים של הסכמה מדעת, גילוי נאות, אובייקטיביות, מחקר מבוקר ופרסום נטול-אג'נדה בעיתונות המקצועית. הקהילה הרפואית תצטרך להכיר בכך ולהתנצל על כך שנכנסה ברגל גסה ובכפייה למרווח האינטימי בין רופאה למטופל ובכך שהטילה מורא על אנשיה. וכמובן – יחסי הגומלין בין התעשייה הפרמצבטית לבין הרפואה יצטרכו לעבור שינוי מהותי מהמסד עד הטפחות.

חבריי ואני ממשיכים לנתח וללמוד את מגפת הקורונה לא על מנת 'להיות צודקים', אלא כי המשימה, בהרבה מובנים, כלל לא החלה, שהרי הנגיף הוא רק חלק קטן מהסיפור הזה, ובוודאי לא החלק החשוב ביותר. החלק החשוב ביותר הוא, תמיד, בני האדם ומעשיהם. תהליכים פסולים שקרו כאן יוכלו לשוב ולקרות גם בהקשרים אחרים, רחבים אפילו עוד יותר, אם לא נעצור, נלמד ונסיק מסקנות, בכנות ובאומץ.

ד"ר רעיה ליבוביץ היא מנהלת המכון האונקולוגי, 'שמיר', חברת סגל בכיר באוניברסיטת תל-אביב, וחברת קבוצת הרופאים 'אפשר גם אחרת' המציעה דרך התמודדות אחרת עם משבר הקורונה.

הדברים במאמר הם דעתה האישית ולא דעת המוסד הרפואי שבו היא מועסקת