הנגיד נאלץ להחריף את הטון נגד הממשלה - כדי שישמעו אותו

ההתנגדות המקצועית של נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון להטלת חובה על הבנקים להעניק "ריבית מינימלית" משכנעת למדי. מדובר בהתערבות חריפה במנגנוני השוק ויכולה להביא להשלכות שליליות. אך הבחירה של הנגיד להשתמש בארסנל הביטויים החריף ביותר שעומד לרשותו מעוררת את התהייה האם הוא לא הלך רחוק מדי. קריאה שקולה במכתב ששלח הנגיד לראש הממשלה בנימין נתניהו מעלה את המחשבה, כי הנגיד זיהה את הבטן הרכה של הממשלה הנוכחית והיא "עצמאות בנק ישראל" והוא לא מהסס להשתמש בביטוי הזה בכדי להשיג את כל מבוקשו ובכל סוגיה.

הממשלה הנוכחית מקדמת החלשה של המוסדות המשפטיים במדינה. מתחילת דרכה של הכנסת הזאת, היה ברור שהסנטימנט שמנחה את חברי הקואליציה הוא סנטימנט המתנגד לכל כוח בלתי נבחר (Unelected Power), ולכן במוקדם או במאוחר המתקפה תופנה גם כלפי הבנק המרכזי, שכוחו והשפעתו מגיעים למודעות הציבורית דווקא בימים של עליית ריבית.

ואכן, פוליטיקאים רבים תקפו את בנק ישראל בצורה שהעלתה את החשש כי עצמאותו של הבנק המרכזי נמצאת על הכוונת. החל בשר החוץ אלי כהן שהגדיר את עליית הריבית "התעמרות בבעלי המשכנתאות", ויו"ר ועדת הכספים משה גפני שמקדם הצעת חוק שתצמצם את השפעת עליית הריבית על המשכנתאות וכלה בהשתלחות של שר המורשת עמיחי אליהו, לפיה "נגיד בנק ישראל הוא פרא אדם, שצריך להיות מגולגל מכל המדרגות".

אך בבנק ישראל גילו כי המתקפות הללו רק חיזקו אותם, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ונתניהו מיהרו כל פעם לצייץ – בעברית ובאנגלית – כי עצמאות בנק ישראל מקודשת ובלתי ניתנת לערעור. באופן אבסורדי, דווקא הממשלה הנוכחית נחושה להראות בכל דרך כי אינה מתכוונת לפגוע בעצמאות הבנק. הפסקה האחרונה במכתב הנגיד מלמדת שהוא הבין היטב את הנשק שבידו. הוא פנה לנתניהו ולסמוטריץ' וביקש מהם – ברמיזה מאוימת – להוכיח שהם אכן מחויבים לאותה עצמאות. הנגיד גם הוסיף את האיום הנפוץ מאז קידום ההפיכה המשטרית - פגיעה בהורדת הדירוג של ישראל.

עם זאת, נראה שבמקרה זה הנגיד הגזים. ראשית, יש סיכוי לא רע שהצעת החוק הנוכחית היתה עוברת שינויים וכנראה שהיו מוציאים ממנה את הסעיף שקובע שיש צורך באישור שר אוצר בקביעת הריבית המינימלית, מכיוון שהדרישה הזו הוכנסה לחוק שלא במתכוון, אלא "העתק־הדבק" של סעיף חוק אחר. שנית, גם על פי הנוסח הנוכחי, לא כתוב מה יקרה במקרה שהצדדים לא יגיעו להסכמה. על פניו, במקרה כזה לא תיקבע ריבית. טוב היה אם הנגיד היה מתמקד בביקורת הכלכלית על המהלך, לא מכניס את עצמאות הבנק ואת הדירוג לעניין.

עם זאת, יש להודות כי בימים כתיקונם הנגיד בכלל לא היה נזקק למכתבים פומביים. בדרך כלל כשהנגיד מזהה הצעת חוק שלדעתו חוצה קו אדום הוא יכול להיות בטוח שאחרי שיחת טלפון קצרה לראש הממשלה או לשר האוצר ההצעה תתמוסס, ובוודאי לא תאושר בוועדת שרים לענייני חקיקה. אך הפעם זה לא עבד, והנגיד נאלץ להוריד את הכפפות, גם אם זה היה מגושם מדי.