מציינים שנה למחדל החברתי

בימים ובשבועות שאחרי 7 באוקטובר, הרגשנו שהשמיים נפלו עלינו. בגלל המחדל הביטחוני האיום, בגלל הזוועות שבוצעו, בגלל האימה שנכנסה לכל בית, אבל לא רק. כשהמדינה כשלה באספקת המענה הרגשי והבריאותי הנדרש בעקבות האסון הבנו שברגע של משבר לא יהיה מי שיתפוס אותנו, שהמדינה לא תצליח לסייע, לאסוף, לטפל. הכישלון הזה הפגיש את הציבור עם המציאות שרבים לא נתקלו בה עד אז או העדיפו להתעלם ממנה: השירותים החברתיים בישראל קורסים.

20 שנה לפני כן, במרץ 2003, נשא שר האוצר בנימין נתניהו את נאומו המפורסם על האיש השמן והאיש הרזה. הנמשל – המגזר הציבורי הרזה והיעיל נושא על גבו את המערכת הציבורית השמנה והמיושנת – נועד להצדיק את המדיניות הכלכלית שיזם: הורדת מסים לצד קיצוצים מרחיקי לכת במגזר הציבורי. התוצאות מורגשות בשטח כבר שנים, ומאז ה-7 באוקטובר ביתר שאת. המתקפה והמלחמה שפרצה בעקבותיה הביאו לעלייה חדה בצרכים של הציבור, לצד גידול בהוצאות הביטחון שפוגע בהוצאה האזרחית. כך יוצא שבישראל של 2024 המוני אזרחים לא מקבלים את הטיפול הנפשי או הסוציאלי שהם זקוקים לו, פעוטות מחכים לטיפול התפתחותי עד שכבר מאוחר מדי, בתי ספר מוותרים על מקצועות לימוד כי אין להם מורות, ומעונות יום נסגרים כי אין מטפלות.

רבים מפנים את האצבע המאשימה כלפי מי שמנהל את המערכות הללו, אבל קריסת השירותים היא בראש ובראשונה תוצאה של משבר כוח אדם חריף, שבמדיניות הכלכלית הנוכחית גם המנהל הטוב בעולם לא היה מצליח לפתור. שנים של שכר נמוך, מעמד ציבורי ירוד, תקינה חסרה שלא מאפשרת לנשות המקצוע לעשות את עבודתן, יצרו מצב שבו לא מספיק עובדים נכנסים למקצועות הללו, ומי שנכנסים יוצאים מהר - או למקצועות אחרים או לשוק הפרטי. אולי יותר מבכל תחום אחר, האיכות של מערכות החינוך והטיפול היא נגזרת ישירה של איכות כוח האדם. אין שירותים טובים בלי אנשי טיפול מקצועיים ורגישים, או בלי מורות מקצועיות שלא נשחקו עד דק על ידי המערכת. במערכת השירותים החברתיים בישראל יש המון עובדות ועובדים כאלה, אבל הם הולכים ומתמעטים.

משבר כוח האדם נובע ממודל העסקה נצלני, שוביניסטי ובעיקר - כושל. בעוד שנשים מהוות קרוב למחצית מכוח העבודה בישראל, חלקן הכולל בענפי החינוך, הבריאות, הרווחה והסעד מתקרב ל־80 אחוז. נתון זה והמונופול של המדינה על קביעת תנאי ההעסקה במרבית המקצועות האלה, אפשרו למדינה להרוויח מהפער בין הערך הרב שהעובדות הללו מייצרות לבין התגמול הירוד שהן מקבלות עבורו.

מנגנון הניצול מתבסס על ההנחה שנשים ימשיכו לבחור במקצועות החברתיים גם בשכר נמוך ובתנאים קשים – כי הן מוכנות לוותר על שכר תמורת שליחות ומשמעות, כי הן יכולות להרוויח מעט ולהתחתן עם גבר שיפרנס אותן, וכי בהרבה מקרים אין להן ברירה טובה אחרת. מעבר לעובדה שההנחה הזאת מחזקת ומשמרת את התלות הכלכלית של נשים בגברים – היא גם פשוט לא עומדת במבחן המציאות. נשים רבות, גם בעלות מחויבות חברתית ומוסרית גבוהה, לא יביאו בחשבון עבודה במגזר הציבורי כי הן אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על כסף, גם לא בתמורה לשעות עבודה נוחות ולתחושת משמעות. המחסור האדיר בנשות מקצוע בשטח הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

יערה מן | צילום: אור קפלן

מאז ה-7 באוקטובר מי מאיתנו שיש לו מזל ולא נפצע, ולא איבד אדם קרוב, ולא פונה מביתו, ולא מתמודד עם פוסט־טראומה חריפה, הספיק קצת לשכוח את תחושת הכאוס וההפקרה של ההתחלה. אולי בגלל זה, בזמן שאנחנו ממשיכים לדרוש מהצמרת הצבאית והמדינית לקבל אחריות על המחדל הביטחוני, אנחנו לא דורשים את אותו דבר מאדריכלי המחדל החברתי.

כדי לפתור את המשבר צריך לשנות את מנגנון הניצול שהוליד אותו. להכיר בערך החברתי והכלכלי האדיר שהמקצועות החברתיים מייצרים ובהתאם להעלות את השכר, להגדיל תקינה, לשפר את מערכי ההכשרה וההסמכה ולהרחיב את האוטונומיה המקצועית בתוכם. כן זה דורש כסף, וכן אנחנו נמצאים בתקופה כלכלית לא פשוטה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות יותר. הגישה שהובילה את המדיניות הכלכלית בישראל עד עכשיו – שקודם שואלים כמה כסף יש ועל סמך זה מעצבים את השירותים שהמדינה מספקת לאזרח – הביאה אותנו לפתחו של אסון חברתי והיא חייבת להשתנות.

מריאנה מצוקאטו, מהכלכלניות המשפיעות בעולם בתחום החדשנות ובניסוח תפקידו של המגזר הציבורי, מיטיבה לתאר את הגישה ההפוכה, שאימוצה נדרש היום יותר מאי פעם. בספרה כלכלת משימה היא כותבת: "לא נכון לשאול: 'כמה כסף יש ומה אנחנו יכולים לעשות איתו?' השאלה הנכונה היא: 'מה צריך לעשות וכיצד אנחנו יכולים לבנות תקציבים שיאפשרו לנו לעמוד ביעדים הללו?'".

יערה מן היא מנהלת מחלקת המחקר בקרן ברל כצנלסון, חוקרת שירותים חברתיים וכותבת במגזין "תלם" של הקרן