האמון אבד, אין דרך והכלכלה משלמת את המחיר

היה טוב לו יכולנו להראות את העמידות של המשק הישראלי ושוק ההון הישראלי למול המלחמה שנכפתה עלינו. זה יכול היה להיות עוד פרק באתוס הכלכלי-בטחוני של ישראל: עוד מבצע, עוד מלחמה, והכלכלה לעולם מתאוששת.

זה קרה באינתיפאדה בתחילת שנות ה-2000, במלחמת לבנון השנייה, זה קרה באינספור המבצעים מול החמאס ומול הג'יהאד האיסלמי. תמיד ידענו להתאושש, להעמיד את המשק על רגליו ושוקי ההון הגיבו בהתאם.

עד ל-7 לאוקטובר האמונה הזו, שהכלכלה תמיד מתאוששת מהאירועים הביטחוניים, הייתה כל כך חזקה, שאפילו מבצעים סוערים שנוהלו בגזרה הדרומית ולקחו שבועות לא השפיעו בצורה מהותית על הבורסה ועל המשקיעים. אבל משהו נסדק באמון הזה. מי שלא רואה את הסדק, שלא לומר בקע, לוקה בעיוורון, או מעדיף שלא לראות אותו מטעמים זרים.

למעשה הסדק המשמעותי החל בתחילת 2023 עם כינונה של הממשלה הנוכחית והחתירה להפיכה משטרית. החשש של המשקיעים הזרים מפגיעה במוסדות המשפט הייתה מוחשית וההתדרדרות באמון החלה. גופים עצרו השקעות, פרמיית הסיכון של ישראל זינקה, החששות מהורדת דירוג האשראי החלו להצטבר. ואז הגיעה המכה של 7 לאוקטובר. חוסר האמון של המשקיעים הזרים גבר אבל חמור מכך, האמון של העם ביכולות של מנהיגיו לחלצו מהתופת, קטן.

בואו נדבר במספרים:

נתון ראשון: פרמיית הסיכון של מדינת ישראל זינקה החל מתחילת שנת 2023 בפי שניים. זו עובדה, לא ספקולציה, לא אינטרפרטציה של הנתונים, פשוט נתון יבש שמסביר בכמה סבורים משקיעי העולם שישראל הפכה ליותר מסוכנת - אז בפי שניים.

נתון שני: חלקם של המשקיעים הזרים בהנפקות האג"ח של מדינת ישראל ירד מ-15% ערב המלחמה, ל-9% כיום. זה אומר שמי שיידרש לרכוש את אגרות החוב שתנפיק המדינה כדי לממן את הררי החובות המצטברים למימון המלחמה הם המשקיעים המקומיים, הפנסיות של כולנו. אם הסיכון יורד והמחיר של אגרות אלו יעלה, חוסכי הפנסיה עשו עסקה מעולה. אם לא, הרי שהמדינה לקחה איתה למטה גם את החסכונות שלנו.

מה צריך לקרות כדי שלא נצלול למטה? אמון, ראינו שהוא יורד בינתיים, ודרך שאולי תצליח להשיב את האמון. אלא שגם כאן אנחנו לא רואים ניצנים של רציונאליות.

נתון שלישי: הגירעון בתקציב כבר עומד על 7.2%. גם אם ניקח בחשבון שמלחמה עכשיו ויש המון הוצאות ביטחון, אין כרגע שום תוכנית שמכילה את הנתון הזה ומנסה לשדר למשקיעי העולם: תקשיבו יש לנו שנה קשה, אבל החל מהשנה הבאה אנחנו חוזרים לעצמנו. ההיפך הוא הנכון: הוועדה שאמורה לדון בתקציב הביטחון לשנים הקרובות, התקציב שהולך לקבוע כמה יישאר לחינוך בריאות ותשתיות - מורכבת מכלכלן אחד. זה נשמע לכם הגיוני?

במקום לקצץ מיליארדים במשרדי הממשלה המיותרים שהוקמו לצורך כיבודים, הכספים המיותרים הללו ממשיכים לזרום גם בעת הזו. זה נשמע לכם הגיוני?

במקום להכריז שהכספים הקואליציוניים, שזורמים לישיבות ולמנעמי השלטון, יקוצצו לאלתר כדי לקנות עוד פגזים וטילים, אלו ממשיכים להגיע לייעודם המנותק. וזה, נשמע לכם הגיוני?

במקום להכריז שהתקציב הבא יכלול שורה של רפורמות שמגדילות את הפריון, משפרות את התחרות ומצליחות להתמודד עם החוב שצברנו, שר האוצר עסוק בעניינים אחרים, שאינם ניהול אחראי של תקציב המדינה בשנה הבאה.

זו מציאות לא פשוטה לנהל בה את ההשקעות שלנו, לנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל, להחליט מה עושים עם הכסף. אבל זה מה יש, ועם הקלפים האלו צריך לשחק בעולם ההשקעות, לפחות כרגע עד שתתחלף ההנהגה בכזו שמתעניינת באמת בעתיד הכלכלה שלנו.