"מעולם לא התאהבתי בדמות מסרטיי כמו ברחל מאופקים"

רחל מאופקים היא מהסמלים הבולטים של 7 באוקטובר: היא ובעלה דוד הוחזקו בני ערובה בביתם בידי מחבלי חמאס במשך 20 שעות. היא התפרסמה בזכות התושייה שלה, היכולת שלה ליצור קשר עם המחבלים, שכלל להאכיל ולהשקות אותם בעוגיות תמרים ובקולה זירו, ובמקביל העבירה מסרים על הנעשה בבית לשוטרים בחוץ. כך הצליחה להציל את עצמה ואת בעלה (שנפטר כמה חודשים אחרי האירוע). ימים אחרי החילוץ נהייתה לגיבורה לאומית.

לכן לא מפתיע שהוקדש לרחל מאופקים סרט, וזה גם שמו. גם לא מפתיע שזהר וגנר, הבמאית של "סבוי", על כוכבה לוי, האשה ששימשה מתווכת במו"מ עם המחבלים אז, תביים גם את הסרט הזה, אף שבעיני וגנר זו בכלל מכשלה. "מה, אני אעשה את אותו סיפור פעמיים?", היא תוהה.

זוהר וגנר | צילום: אביגיל עוזי

התשובה היא כמובן שהיא לא עשתה את אותו סיפור פעמיים, אך יש קווי דמיון: "רחל מאופקים", שישודר במוצאי יום הכיפורים, בשבת הקרובה, בכאן 11, כמו "סבוי", הוא דוקו־דרמה. הסרט משחזר את אירועי אותו יום בסט צילומי בבית בתל אביב שעוצב לפרטי פרטים כמו ביתה של משפחת אדרי והוא מתקיים בשני מישורים, כסרט בתוך סרט: באחד נבחרה השחקנית מירב גרובר ("בתולות") לגלם את הגיבורה בדרמה שכוללת שיחזור האירועים; בשני, כסרט דוקו העוטף את הדרמה כמו מאחורי הקלעים, מביימת אדרי את גרובר, את אלברט אילוז המגלם את דוד אדרי, ואת השחקנים שבתפקיד המחבלים, ונותנת להם טיפים כדי לדייק את הפרטים. אדרי וגרובר נראות במצלמה, ולבושות אותו דבר: חולצה שחורה עם נקודות לבנות, כך שלפעמים קשה להבדיל מי היא מי.

בנוסף, בסרט משולבים צילומי ארכיון פרטיים ומשטרתיים נדירים, שלא נראו עד היום, וכוללים את המשא ומתן על בני ערובה בין שוטר בדואי ושוטר רוסי לבין המחבלים, סרטונים של שכנים, וגם סרטונים ממצלמות השוטרים שהקיפו את בית משפחת אדרי — כוח שבו היה גם בנה של רחל, אביתר, שלדברי וגנר "בלעדיו כולם בבית היו מתים".

"פרפורמרית אמיתית"

זהר וגנר (54) היא במאית תעודה שמתמקדת לרוב בגיבורות, בין שזאת היא עצמה כמו בסרטיה המוקדמים "זורקי", "סימני מתיחה", ו"מעשה בשני בלונים", ובין שנשים אחרות כמו בסרטה "21 יום ולילה", דוקו־פשע על אשה בדואית החשודה ברצח התינוקת שלה, ו"סבוי", על כוכבה לוי. "זה הסרט הראשון בחיי שלא אני יזמתי", היא מספרת. "ארז בן הרוש ואבירם אברהם, המפיקים, פנו אליי עם היוזמה. אבירם אמר לי שיום אחרי 7 באוקטובר הוא ראה את רחל (במלרע, ככה היא קוראת לה — ר"ק), ואמר שהיא הזכירה לו את אמא שלו ונתנה לו תקווה שמשהו טוב עוד יכול לצמוח כאן. נגע ללבו התפקיד שהיא לקחה על עצמה אחרי אותו היום, תפקיד של לעודד את העם, כי זה נעשה באופן מודע ומחושב. היא בחרה להצחיק את הציבור בסיפורים על זה שהיא נתנה למחבלים זירו והם דווקא רצו קולה. היא נהפכה למעין מאמי לאומית באופן מבדח. הרי היא לא באמת רצתה לצחוק, אבל היא עשתה את זה כדי לשמח את העם. היא בן אדם של נתינה, תעצומות נפש ותחושת שליחות ציבורית — כל אלה דיברו אליו".

בלבוש אזרחי דוד ורחל אדרי עם השוטרים שחילצו אותם, כולל בנם השוטר אביתר אדרי (שני מימין). "בלעדיו הסיפור היה נגמר כמו הבית של פסי בבארי" | צילום: הרצל יוסף

וגנר אומרת שהיא שותפה לתחושות "אבל בהתחלה חששתי לעשות את הסרט על רחל. קודם כל, כי היא סיפרה את הסיפור שלה עשרות פעמים ולא הרגשתי שאני יכולה לחדש. החשש השני שלי היה שאולי היא לא מיוחדת ומקסימה כמו שעושים ממנה. פשוט התמזל מזלה שהם היו קצת עייפים, וקצת רעבים ונגמרה להם התחמושת — וזה בעצם מה שקרה. אבל כשפגשתי אותה, היה ברור שלא מדובר במזל. אני לא זוכרת שאי פעם כל כך התאהבתי בדמות שאני עושה עליה סרט כמו ברחל. היא כל כך יפה, קורנת, השפה שלה מיוחדת, ציורית. יש לה הומור והיא פרפורמרית. היא התגלתה ככוכבת אמיתית. הייתי מלהקת אותה לסרט".

אז למה לא ליהקת אותה לסרט עליה?

"רציתי מאוד שהיא תשחק את דמותה בסרט. ידעתי שאי אפשר לעשות סרט דוקו שיתבסס על ריאיון איתה כי זה כבר נעשה, ושצריך לפצח את זה אחרת. בהתחלה רציתי לעשות שיחזור משטרתי שבו היא ממחיזה לשוטרים מה שקרה. אבל היא אמרה שיהיה קשה לה. ואז עלה הרעיון שנביא שחקנית שתשחק אותה לפי מה שהיא מספרת, ושהיא תיראה בסרט הדוקומנטרי מאחורי הקלעים שמצולם במקביל".

אדרי (67) נולדה באופקים למשפחה קשת יום של 12 ילדים ובמשך 40 שנה עבדה בשק"ם. "מבחינתי, זה סרט על אשה שכל חייה הוסללה לראות גברים לפניה, לראות את בעלה לפניה, לראות את הילדים שלה לפניה, להיכנס לראש של גברים כדי שלא יתעצבנו", אומרת וגנר. "ודווקא מי שכל כך חונכה לשרת גברים, כי הם כאילו מעליה בהיררכיה — בסוף התגלתה כיותר חזקה, יותר שורדת, יותר חכמה, יותר הכל. זה גם שוב סיפור על איך שאנחנו מסתבכים כשאנחנו נותנים לגברים לנהל את העולם ולקחת עלינו החלטות כשבסוף האשה היא הגיבורה".

התחלת לעבוד על הסרט בינואר, כשדוד עוד היה בחיים. הספקת לדבר איתו?

"לא. הוא היה במצב בריאותי לא טוב. גם ביום ההשתלטות לא היתה לו שום אינטראקציה עם המחבלים. רחל אמרה לו: 'כל עוד אני חיה, הם לא יפגעו בך'".

למה בחרת במירב גרובר לגלם את רחל?

"ראינו המון שחקניות. לא הייתי כל כך סגורה עליה. הפריע לי שהיא אשכנזייה (אף על פי שאני לא בטוחה בנוגע למוצאה). לא הכרתי אותה כשחקנית אבל מי שממש לחץ היה ארז בן הרוש המפיק. הוא ראה את היכולת שלה להתחבר לרחל, ליצור איתה מערכת יחסים, וזה חשוב כי בסרט מירב בעצם באה בתפקיד כפול: לא רק כשחקנית אלא כעיתונאית, זאת שמראיינת אותה, ומוציאה ממנה דברים שאולי לא סיפרה עד אז. מירב מזדהה איתה ומרגישה אותה — ארז צדק בבחירה".

יש עוד כפילות: לכאורה רחל מביימת את מירב ולמעשה את הבמאית של הסרט.

"לא 'לכאורה'. אפשר להגיד ששתינו מביימות. אני ביימתי איזה שוט יתחבר לאיזה שוט, אולי אני גם אחראית על שלב התסריט, מה כן נצלם ומה לא — אבל את המיזנסצנה ביימה רחל. היא זאת שאמרה 'הוא עמד פה ואני עמדתי שם', היא ביימה את מירב, את המשחק ואת האביזרים ושינתה את הדיאלוגים שכתבתי. היה לי חשוב מאוד שתהיה לה חוויה של שליטה מלאה על הסט, תיקון למה שהיא עברה".

"פעלה לפי פרוטוקול נשי"

כאמור, זו הפעם השנייה שווגנר עושה סרט על אשה שניהלה משא ומתן עם מחבלים. "זה היה עוד חשש שלי לא רציתי שהסרט יהיה כמו 'סבוי'. אבל מהר מאוד הבנתי שגם כוכבה וגם רחל פעלו כאילו לפי אותו פרוטוקול. זה מטורף. שתיהן הבינו שהמחבלים רעבים ונתנו להם אוכל, שתיהן טיפלו בפצוע, שתיהן דיברו איתם שיחות אישיות. בשתיהן התבטא יצר אמהי, וגם נוצר דיאלוג של בין גבר לאשה".

אולי הדמיון קשור בסיטואציה של בני ערובה, שבה צריך לנהוג בדרך מסוימת כדי לשרוד, כולל להעמיד פנים של אמפתיה.

"שאלתי את עצמי הרבה פעמים אם רחל העמידה פנים של התחשבות או שהיה שם משהו אחר. כוכבה לא שיחקה תפקיד. היא באמת ראתה במחבלים של הפת"ח בני אדם. זה גם היה אירוע מזמנים אחרים. התודעה המזרחית היתה שונה. כוכבה גדלה עם ערבים, החיץ בין הפלסטינים ליהודים לא היה כזה עמוק. רחל לרגע לא הזדהתה איתם. גם הבן שלה היה בחוץ — ובזכותו התקרית הזאת לא הסתיימה כמו זאת בבית של פסי בבארי — היא פשוט רצתה לשרוד".

הזכרת את התודעה המזרחית. האם היא קשורה לבחירה שלך ברחל כגיבורה?

"כן, זה לא סתם שלא עשיתי סרט על מישהי מהקיבוצים. אני יותר מתחברת ללבנטיניות, לזהות שיותר קשורה ומתחברת למרחב הזה של המזרח התיכון. אני אומנם ילידת אמריקה, אשכנזייה שגדלה ברמת אביב, אבל כמו שלמדתי ערבית ומגיל צעיר אהבתי להקשיב לזהבה בן ולאום כולתום כילדה, ככה אני מרגישה לגבי המרחב הזה. זה אולי קשור גם לזה שאני בן אדם מרדן שמזדהה עם האנדרדוג ועם מיעוטים — מחפשת את ההפך מהמקום שבאתי ממנו".