הסכם עם האוצר לא יבריא את מערכת החינוך

בשעה טובה נחתם הסכם בין האוצר למורים. כמנהג שנים עברו, שנת הלימודים לא יכלה להיפתח ללא צלו של משבר במערכת החינוך. כל זאת אחרי שנתיים של כאוס במערכת החינוך בעקבות מגיפת הקורונה, ולפני בחירות חמישיות שעתידות להתקיים חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים. התסריט המוכר הוביל הפעם לפתרונות המוכרים יותר ופחות. מה שכן אפשר להגיד מניסיון העבר וממחקרים בנושא בארץ ובעולם, הוא שספק אם ההסכם הנוכחי יפתור את המשבר העמוק בו מצויה מערכת החינוך הישראלית.

מדי יום מתפרסמים נתונים עגומים על אי השוויון הגובר במערכת, על ההישגים הנמוכים, ובעיקר על המחסור במורים טובים ואיכותיים. אולם, הפערים בין האופן שבו אנשי ונשות השדה חווים זאת לבין טבלאות האקסל והגרפים של משרד האוצר, הם בלתי נסבלים. פערים אלה נובעים בעיקר מהעובדה שבמדיניות החינוך הנהוגה בישראל, מורים אינם נתפסים כאנשי המקצוע המובילים, אלא כמי שאמורים לבצע הנחיות. מורים ומנהלים אינם שותפים אמיתיים לעיצוב מערכת החינוך ואינם חלק מתהליכי קבלת ההחלטות. כל עוד זה המצב, מה שהיה הוא שיהיה.

לטובת שינוי של ממש, יש להתחיל לראות בהוראה מקצוע בעל עדיפות לאומית. משמעות הדבר אינה רק שינוי בשכר, אם זה ההתחלתי וזה שמקבלים מי שמתקדמים בתחום וצוברים ניסיון ומומחיות. שינוי בשכר ללא רפורמה בתנאי העבודה, באוטונומיה הפדגוגית ובאמון הניתן באנשי המקצוע בבתי הספר ובגנים, לא יביא לשינוי המיוחל. במובן זה כל היושבים סביב שולחן הדיונים חוטאים לבעיה העמוקה והשורשית של מערכת החינוך בישראל, ובמילים אחרות, האופן שבו החברה תופסת את מקצוע ההוראה ואת אלה שבוחרים בו ועוסקים בו מדי יום.

לשם כך, יש לבנות תוכנית חומש אסטרטגית שבמרכזה קידום מעמד המורים והפיכת המקצוע למקצוע עדיפות לאומי. מהלך כזה צריך לכלול שינוי בהכשרות המורים ובתנאי ההעסקה. בד בבד, לקדם צעדים בוני אמון במורים ובראשם טיפוחה של אוטונומיה פדגוגית אמיתית, שתעביר את משקל הכובד של ההחלטות הפדגוגיות לבית הספר ותרחיב את סל האפשרויות של מורים ומנהלים לתכנן ולהוציא אל הפועל יוזמות חינוכיות. צריך להגיד כי תהליכי הגמישות הניהולית הפדגוגית המתקיימים בימים אלה במערכת החינוך (גפ״ן), אינם בכיוון. הם פוגעים במעמד המורים הפועלים בבתי הספר ונותנים עדיפות ברורה לגורמים חיצוניים להיכנס לבתי הספר ולעסוק בעבודה חינוכית.

למרות התייחסות לתפקידם המרכזי של המורים, בכל הרפורמות שהוצעו עד היום קידמו ההמלצות מטרות אחרות. כך למשל, דו"ח דברת הכיר בחשיבותם של המורים, אך הדגש המרכזי הושם על בחינת איכות ״תוצרי המערכת״, קרי, הישגי התלמידים ואחריות המורים להם. בשנת 2016 אף החל תהליך עומק לקראת חקיקת חוק עובדי הוראה שבמרכזו הגדרת הוראה כפרופסיה עם כל המשתמע מכך. אך כל אלה לא הבשילו לכדי אסטרטגיה ברורה ומחייבת. שינוי עומק, ולא רק הסכם שכר, העוסק בהכשרת המורים והתוויית תהליכי התפתחות במקצוע ההוראה, הוא צו השעה. מדינות כמו פינלנד, סינגפור ואחרות לימדו שהדרך לשיפור מערכת החינוך מתחילה קודם כל במורים. תהליכים אלה לוקחים זמן, אורך רוח וסבלנות. אבל אין דרך אחרת.

הגיע הזמן לתת למורים ולמנהלים את המקום הראוי להם: מנהיגים חינוכיים בעלי הבנה עמוקה של צרכי המערכת ובעלי יכולת להוביל אותה קדימה. ללא שינוי עומק שכזה, בשנה הבאה נחזור שוב לנקודת ההתחלה.

ד"ר תמי הופמן היא ראשת התכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים