המטרה: להפוך את נציב התלונות על שופטים לשוט שלטוני

מאז 12 במאי, עם פרישת נציב התלונות על שופטים, השופט העליון בדימוס אורי שהם, יושבים 15 עובדי הנציבות בטלים ממלאכה. הסיבה היא שאין נציב, ולא יהיה עד שיוכרע המאבק על המינוי. מאבק שהופך גם למאבק על זהות הגוף שממנה אותו. והמאבק הזה הוא גם לגופו של נציב (שופט בדימוס או לא), וגם לגופה של אסטרטגיה רחבה יותר שמשרתת את ההפיכה המשטרית: המשך השתלטות השלטון על התפקידים הרגישים ביותר בשירות הציבורי.

הראשון שנפל היה מבקר המדינה. פעם מבקרים היו שופטי בית המשפט העליון בדימוס. אחר כך נבחרו שופטים מחוזיים, שכבר נשקלו לפי זיקתם הפוליטית, אבל עדיין היו מצוידים בעמוד שדרה עצמאי, כמו מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא. בסוף זה נגמר במתניהו אנגלמן, מינוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ועכשיו על הפרק תפקידים נוספים: נציב שירות המדינה, ראש ועדת חקירה ממלכתית ונציב התלונות על השופטים.

הקרב על הנציב הוא עקרוני, אך גם הוא היה נתון למשא ומתן. שר המשפטים יריב לוין היה מוכן להסכים על מינויו של יצחק עמית כנשיא העליון ועל שופט עליון בדימוס כמחליף לשהם, בתנאי שיקבל את שני המינויים הפנויים לעליון - שמרנים, אנשי קהלת, אנשי משפט ההלכה וכיו"ב. מ"מ נשיא העליון עוזי פוגלמן סירב לדיל, ולכן מינוי הנציב תקוע. כמו מינוי הנשיא ושני שופטים. תקוע, וחשוף ליוזמה הממשלתית להעביר את הבחירה לכנסת, לפוליטיקאים.

החוק אינו מייחד את התפקיד לשופט, וזו הזדמנות לשתול בו גורם שינצל את האפשרות להכריע בתלונות נגד שופטים כדי להטריל ולהטיל אימה. וחשוב להבין – זה כבר קורה. הנציב לשעבר שהם, בדיון בוועדת חוקה של הכנסת במרץ 2024, הצביע על עמותות פוליטיות שמתמקדות בהזרמת תלונות נגד ארבעה־חמישה שופטי עליון, שמתויגים כולם בצד הליברלי. הנשיאה אסתר חיות היתה כתובת קבועה לתלונות. למשל, על הנאום הפומבי שנשאה נגד ההפיכה המשטרית. וכשתלונות השווא נדחות (מה לנאום של נשיאה ולהתנהלות מול מתדיינים?), עולה התלונה על ניגוד עניינים: נציב לא יכול להחליט נגד הנשיא שמינה אותו. את הנציב בוחרת הוועדה לבחירת שופטים, לאחר שאת המועמד מציעים, בהסכמה, שר המשפטים ונשיא העליון. שהם נבחר בידי השרה איילת שקד והנשיאה חיות. ואחרי ששהם דחה תלונת שווא – תקפו אותו על ניגוד עניינים.

כך מטרילים ומערערים את האמון במערכת השפיטה, בשירותה של אג'נדה רעילה שכל מטרתה לפרק ולהחליש. רעילה בגלל שמתלווה לו השיח המכפיש שנועד להציג שוב את השופטים כמתנשאים, כאטומים, כמיטיבים עם חבריהם לשעבר.

נציב, שהוא שופט מקצועי, יודע להפריד בין תלונה אמיתית לתלונה "פוליטית". תלונה אמיתית נוגעת אך ורק להתנהלותו של השופט - עיכוב לא סביר של החלטות, התעמרות במתדיינים, פגיעה בכללי צדק טבעי. הנציב שהם הרחיב את הזכות להתלונן. לא רק נפגעים ישירים מהשופט, אלא גם ארגונים ועמותות. לפתח הזה הכניסו רגל גורמי ההפיכה המשטרית שהחלו להפציץ בתלונות, בעיקר את בית המשפט העליון.

מלבד השופטים הליברלים, יעד מרכזי נוסף הוא השופט הערבי (וגם הליברלי) חאלד כבוב. צריך להודות שכבוב הוא מזמין סדרתי של תלונות בגלל נטייתו להחצנה, לכותרות, ל"פאולים" קטנים, שכבר זיכו אותו בהערות מהנציב. סביר להניח שנציב שימנו לוין ורוטמן, שלא היה שופט, היה ממליץ על הדחתו. ומעניין איך היה מגיב הנציב הזה לתלונות נגד שופטים שפסקו נגד הריסות בתים או שחררו מפגיני מחאה נגד השלטון.

מדוע חשוב שהנציב יהיה שופט, ורצוי עליון בדימוס? כי הביקורת מחייבת ניסיון רב והיכרות מעמיקה עם מלאכת השיפוט. וגם, יכולת הבחנה בין התנהלות לבין שיפוט. בין המקום שראוי להעיר לשופט, לבין המקום שחובה לשמור על עצמאותו. עכשיו, עם סיום כהונת שהם, מנסה הצמד לוין־רוטמן להשתלט על התפקיד הזה כדי להניפו כשוט נוסף על השופטים.

עיקר עבודת הנציב היא מול תלונות מתדיינים, שחשו כי נעשה להם עוול, לרוב בערכאות הדיוניות השונות. ישנן תלונות ספורות, מוזמנות ומגמתיות נגד שופטי העליון - כ־20 בשנה, 99% מהן פוליטיות, לדברי שהם. אבל רוטמן ולוין מכוונים רק לעליון. והכל באצטלה המיתממת של "ניגוד עניינים". כמו שאמר רוטמן בוועדה: "רחמנות על השופט שצריך לדון בעניינו של שופט שישב עמו בהרכבים".

וזו השיטה. מוצאים קצה חוט של "ניגוד עניינים", מטילים דופי בנציב, מכתימים את יושרתו, צורחים על פגיעה באמון הציבור, כשהמזימה ברורה – להפקיע את התפקיד לידיים פוליטיות שירימו איום משמעותי, עוד איום, על מערכת השפיטה כדי לאלף אותה לאינטרסים של השלטון.