מעידן עמדי עד מ' המסתערב: מה מייחד את ז'אנר הזמרים הקרביים?

.

.

בשבועות האחרונים מככב בפלייליסט של גלגלצ שם מפתיע, או ליתר דיוק אות מפתיעה: מ'. ובשמו המלא: מ' המסתערב. הסיפור שלו מתחיל בדצמבר האחרון, כשיצא הביתה לחופשה לאחר חודשיים רצופים של לחימה ביחידה מסווגת. בזמן הקצר שהוקצב לו, מ' נכנס לאולפן כדי להקליט קאבר לשיר "יחפים" של יסמין מועלם, שעד מהרה נהפך ויראלי. ההצלחה היתה כה רבה, עד שמ' זכה לשיר את "יחפים" עם מועלם, להתארח בהופעה של אודיה (רעול פנים) ולהוציא כמה שירים מקוריים משלו — מתוכם הבלדה "אני חוזר" נהפכה ללהיט, שכבר מדורג בחמשת הגדולים במצעד השבועי של גלגלצ.

ההצלחה של מ' המסתערב נראית כמו עליית מדרגה בטרנד של זמרים קרביים, שכולל אמנים כגון עידן עמדי (בוגר הנדסה קרבית), רביב כנר (יחידת אגוז) ויגל אושרי (איסוף קרבי). כל אלה מביאים ליצירה שלהם חוויות של לוחמים שחזרו מהחזית מלאים בצלקות וסיוטים ומתקשים להסתגל ליומיום האזרחי.

אפשר להחשיב את עמדי למייסד הז'אנר, בזכות הלהיט "כאב של לוחמים", שאותו ביצע עוד באודישנים ל"כוכב נולד" ב־2010. אומנם קדמו לו שירים של לוחמים, מ"הייתי נער" של להקת הנח"ל ועד "אמצע הלילה בכפר" של הראל מויאל, אבל הם לרוב עסקו בסנטימנטים "רכים" יחסית כמו געגועים לבת הזוג או רק רמזו על הלם קרב ("פניך, נערי, נותרו שונים", מתוך "הייתי נער"). עמדי היה פורץ דרך כי דיבר בפירוט על הלוחם הישראלי במושגים של "הלם קרב" ו"פוסט־טראומה" — מה שסייע לשיח בנושא להפוך למקובל. הוא גם עשה זאת מעט אחרי השירות שלו, בעודו משרת במילואים. כלומר זו לא תובנת חיים מאוחרת, כמו זו של יובל בנאי, למשל.

דווקא הגאווה הלאומית, שמככבת בשירי המלחמה של אמנים "ג'ובניקים", נעדרת מהשירים של החיילים הקרביים. להם מותר להתמקד באישי ובזוגי כי הם לא צריכים להוכיח כמה הם תרמו למדינה

מאז עמדי קם דור שלם של לוחמים ששרים מדם לבם וחולקים קווי דמיון. למשל, כולם נוהגים לתבל את ההתמודדויות הנפשיות ביומיום בדימויי מלחמה ("לא רואים בעיניים רק קופצים לאש" מתוך "רסיסים" של כנר; "ראיתי אש בעיניים" מתוך "אני חוזר" של מ'; "הנשמה במלחמה עם הקארמה" מתוך "לצאת מדיכאון" של אושרי). רובם גם נוהגים לתאר התנגשות בין השבר האישי שהם חווים לבין הציווי החברתי מגברים להרים ראש ולהמשיך הלאה ("רק בלילות עולים קולות... במים לא רואים דמעות" מתוך "רסיסים"; "את לא יודעת כמה ממך ניסיתי להסתיר את כל הסיוטים בלילה" מתוך "כאב של לוחמים"). כתיבת השירים מתוארת כאקט אישי ואינטימי שמאפשר מפלט לרגשות הקשים שגברים אמורים להדחיק.

רוב האמנים הקרביים גם מתעקשים על אופטימיות — אם לא אמונה שבסוף יהיה בסדר, אז לפחות אמונה באהבה הזוגית ובכוחה לסייע ("אני מבטיח לך את לא תהיי לבד, עכשיו בשם השם נעשה ונצליח" מתוך "אני חוזר"; "גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך" מתוך "לצאת מדיכאון").

כל אלו אינם נושאים זרים למיינסטרים הישראלי. להפך, הם מייצגים כמה מהמוטיבים הכי נפוצים בפופ הגברי של השנים האחרונות. גם זמרים שלא שירתו בקרבי, כגון איתי לוי (ששירת כעובד רס"ר) או בניה ברבי (משטרה צבאית), שרים על משברים נפשיים ועל ההתנגשות שלהם עם אתוס הגבריות המחוספס. ובכל זאת האמנים הקרביים הולכים רחוק יותר מחבריהם ה"ג'ובניקים". כך למשל, ב"אין לי מקום אחר" של איתי לוי, שנכתב על החרדות היומיומיות של המלחמה, הוא שר שהוא "מקולקל" וש"חסר לי אוויר". זה נשמע לא מאוד שונה מהקרביים שבוכים בלילה, אבל כשיורדים לדקויות מבחינים שבעוד עמדי רדוף מ"צרחות ודם על המדים" וכנר שומע קולות מלחמה בראשו, לוי מתמודד עם "דמיונות שורטים" — כלומר אלה רק פחדים מדומיינים בראש שלו, זו לא פוסט־טראומה.

מ' המסתערב (מימין), יגל אושרי ורביב כנר. לחייל קרבי מותר גם לבטא כעס וייאוש מהמדינה | צילומים: טל חמדי, מתוך יוטיוב

הג'ובניקים גם נזהרים מלדבר על עצמם כחזית במלחמה. כך למשל ב"ואחרי המלחמה" בניה ברבי משתמש בכינוי הגוף "אנחנו" — אנחנו "נצמח מהכאב", אנחנו "נישא תפילה", בדומה לאייל גולן (ששירת כעובד רס"ר) ב"עם ישראל חי" ("נדע ימים יפים מאלה") ולליאור נרקיס (נהג תובלה) ואברהם טל (טבח צבאי) ב"ביחד ננצח" ("ביחד לא זזים מפה בשעות הכי קשות, נלחמים כמו אריות"). לעומתם, מ' ואושרי שרים "אני מבטיח" כשהם שרים שהכל יהיה בסדר. למה להם מותר? כי בתקופה שבה כל יום מביא עמו בשורה מייאשת חדשה, הבטחות כאלה יכולות להתפרש כחלולות או מנותקות — שני דברים שאי אפשר לטעון נגד הלוחמים בחזית. לכן מפיהם ההבטחות האלה מתפרשות כמו קיום של מה שמצופה מהם — לקחת על עצמם את האחריות ולהבטיח לנו שהם אישית יובילו אותנו למקום טוב יותר.

באופן מפתיע, דווקא הגאווה הלאומית נעדרת מהשירים של החיילים הקרביים. זאת בזמן שהיא מככבת בשירי המלחמה של אמנים "ג'ובניקים", כמו לוי, שמחבר את הרומנטיקה של "אין לי מקום אחר" לאהבת הארץ ולציונות ("עברנו הכל, גם על זה נתגבר. אין לי מקום אחר"); או טל ונרקיס, שמעודדים חייל שיוצא לחזית ומזכירים בפזמון ש"ביחד כי אין מקום אחר גם אם הכל סביב בוער".

אבל הזמרים הלוחמים יכולים לוותר על חגיגות של ציונות ועממיות ולהתמקד באישי: כשמ' שר לבת הזוג שמחכה לו בבית, הוא יכול פשוט לשיר לה, בלי שתשמש כמטפורה למדינה שלמה; כנר יכול אפילו לבטא ייאוש וכעס על המערכת ("אין על מי לשים את הראש / גם אם לא שברתי, שילמתי / לך תמצא על מי לכעוס"). הם, כאמור, לא צריכים להוכיח כמה תרמו והקריבו למען המדינה. וגם בשירים הכי כועסים שלהם, לא מדובר באנשי שוברים שתיקה, אלא בחיילים שממשיכים לשרת במילואים ואף פעם לא מערערים על צדקתם של צה"ל או המדינה. אז מותר להם להתמקד בעצמם ומותר להם לכעוס על העולם — זה המעט שאנחנו חייבים להם.

בדיקת סאונד, המדור הקודם