מתוק ורגיש

מחזק את ידיו של הצביקה שמעליי. ואין מה לעשות, אבל מה שאתה מתאר הוא צמיחה רוחנית טבעית (סליחה על הצרפתית) וזה תהליך בריא מאין כמוהו. ההרגשה שלי היא שלמרות כל הנבואות השחורות המדברות על אטימות וקהות חושים שהעידן הטכנולוגי מביא עימו (כשהרשת היא בהחלט הענף שהכי נוח להתלות עליו) הרי שבסופו של יום אנחנו עדיין יצורים חברתיים. האמפתיה, גם היא מתחבאת לעתים, לא מתה.

ואתה יודע מה, זה אפילו לא רוע. זה לא איזה רצון מכוון לפגוע. זו אטימות אינסופית, אפס בהבנת נקרא רגשית, חוסר יכולת לאמפטיה. האנשים ששלחו לך את החרא הזה כל-כך נבהלו ממה שהם ראו שם, כל-כך לא יכלו לשאת את הכאב הזה, החרדה הנוראה הזו של מוות ולגרום מוות ואין אונים ואין כפרה, שהם הפכו את זה לבחורה היסטרית. אבל יש כבר תנועת נגד לאידיוטים האלה. אתה חלק ממנה למשל. ואם הסטאר וורז קיד היה יוצא לאוויר היום, הוא היה יודע איפה למצוא את האנשים שהבינו שהוא מגה קול.