תרבות "החינם" למרות שכולם יודעים שבסופו של דבר יש מי שמשלם עליה, וברוב המקרים אלה אותם "אוכלי החינם" שאינם מרגישים אפילו מתי ואיך הם משלמים על הארוחות, פוגעת בעיקר באלה שאינם מסוגלים להציע סחורה מבוקשת בחינם כי להם אין עתודות כלכליות ומשאבים גדולים להוציא על שיווק ופרסום. אלה היצרנים הקטנים שסחורתם איכותית טובה ויפה אך כיוון שאינם יכולים ללוות אותה במבצעי חינם או הנחות מטורפות זוכים לכתף קרה מקהל הצרכנים הרגיל לקבל דבר מה בחינם, לא משנה מה. הסוף הוא שכולנו קונים את אותם מוצרים בינוניים שאיכותם ועלותם המופחתת מממנת את מוצרי ה"חינם".

הפיתוי של החינמיות באינטרנט הוא עצום. התרגלנו לקבל שפע של מוצרים ושירותים בחינם כך שאנחנו מלינים על כל חברה או חנות ש"מעיזה" לבקש כסף כתמורה. החינמיות מביאה אותנו לצרוך מוצרים אותנו אנחנו לא בדיוק צריכים, שלא לדבר על בזבוז שעות רבות ברשת ואל מול המסך בחיפוש והורדה של אותם פתיונות (או מתנות), לעיתים קרובות דברים מיותרים לנו לגמרי. הבעיה היא, שיזף, שברוב המקרים החינם אינו חינם, בעצם, כמו שאתה עצמך טענת (ובצדק). המוצר החינמי מהווה טריק שיווקי יוצא מהכלל ובסופו של דבר לא רק שאינו ניתן בחינם אלא שמגדיל באופן ניכר את המכירות, ומן הסתם את הרווחים, של מעניק ה"מתנות". השאלה היא, אם כן, האם זה רצוי ונכון מבחינה מוסרית, חברתית, חינוכית? האם פיתוי הוא דבר שאנחנו צריכים להלל ולשבח? האם גימיקיים שיווקיים "זולים" צריכים להוות מופת? כמי שמאמין בחינוך, ערכים, דוגמה אישית, ונורמות חברתיות חיוביות כגורם משפיע מאד על התנהגות כל אדם (לאו דווקא בהקשר לעניין אלא בהכללה טבעית), צר לי שלא להתלהב מהחינמיות האינטרנטית (שאכן כן, גם אני נהנה מפירותיה). אני מעדיף לדעת את המחיר (המלא והמדוייק) של מוצר אותו אני קונה (או מתפתה לקנות). אבל אני יודע שאני קטן ותמים בג'ונגל העסקי. לא רק שלא אקבע את חוקי המשחק אלא שאשחק לפיהם, למורת רוחי. זה מה יש בעולם הצריכה שלנו.