בעסקת בזק, אלוביץ' לא מוציא אגורה מכיסו או מכיס החברות שלו (חברות משפחתיות, חברות קשורות או חברות האחזקה שלו, דהיינו: יורוקום אחזקות). פשוט כלום מכלום. הכל ממונף.

המינוף הכרחי לפיתוח כלכלי ושיטת לקיחת הלוואות לצורך פיתוח עסקים צריכה להמשך. הפיתרון הוא התניית מתן ההלוואות בערבות אישית של אנשים אמיתיים בשר ודם (לא חברות). להתנות ההלוואה בהרשאה ל"הרמת מסך" מעל החברות שלוקחות את ההלוואות (בין אם ישירות מהבנקים או האמצעות אג"ח לציבור). מצב זה יביא לזהירות המתבקשת כאשר נוטל ההלוואה יודע ניהול בזבזני, ושחדלות פרעון תפגע בו ובמשפחתו.

המפתח לבעיה הנוכחית טמון דווקא באחד מגורמי המימון הגדולים: כספי הפנסיה של הציבור, או בשם הקוד שלהם: "המוסדיים". לא ברור איך זה ייתכן כלכלית, אך אפילו בשוק החופשי והמופרט הנוכחי, אין תחרות על הגובה של דמי הניהול של כספי הפנסיה, שהחל מהשנה שעברה, כל עובד מחוייב לשמור דרך אחת מהחברות. כך נוצר מעמד של "מנהלי כסף של אחרים" שרוב עמלתם מובטחת, והם נושאים כמעט רק בפירות ולא בסיכונים. המנהלים הללו מתחרים לכאורה בינהם, אך באופן "מוזר" (בהתאם לאינטרס שלהם), התחרות היא רק על התשואה המירבית בתקופה מסויימת ולא על דמי הניהול (יפגע להם ברווחיות) או על רמת הסיכון ("יש סיכון - מה פתאום?"). המדינה, בתפקידה כמחוקק יכלה למנוע את הבעיה הזו, בהמון דרכים: - פתיחת אופציה ממשלתית שהיתה מבטיחה תשואה מינימלית בבטחון וללא דמי-ניהול (כיסוי עלויות בלבד), - פתיחת אופציה לניהול עצמי של הכסף וחיוב גובה עמלה מינימלי (כיסוי עלות) למנהלים כך. - קביעה כי דמי הניהול ייגבו באחוזים מהתשלומים לאחר שהאדם יגיע לפנסיה, לאחר תשואת מינימום (הצמדה לשכר / מדד + 1% למשל) שמגיע לחוסך, כך שהקרנות מנהלות הכסף גם הן יפסידו כשהחוסך בעצם הפסיד. כיום, אין לארגונים ה"מוסדיים" שום מוטיבציה אמיתית שלא לסכן את כספו של הציבור. יש לארגונים הללו מוטיבציה לייצר פוטנציאל לרווח עם סיכון, ויש לועבדים מוטיבציה לייצר קשרים טובים עם הטייקונים - לדאוג לעצמם למשרה הבאה.