אנסה לתת מספר עצות מנסיוני כבכיר בחברה גדולה שהבין 3 שנים לפני העזיבה שתקרת הזכוכית מתקרבת במהירות ואז ביצעתי את המהלכים הבאים: 1. תוך כדי המשך עבודה כשכיר להכין את חלופת המילוט, רצוי עסק פרטי המממש את היכולות היחודיות שלך. 2. לדאוג כי בעבודתך כשכיר תבצע את המקסימום האפשרי בשעות העבודה המינימליות הנדרשות! (9 שעות ביום)וביתרת הזמן (שלפני כן מן הסתם ניצלת לעבודה נוספת) תקדיש לחלופת המילוט. כך אתה לא פוגע במקום עבודתך הקיים כרגע, אבל בהחלט עושה פעילות מעשית לעבר כיוון אחר. 3. ברגע שחלופת המילוט נראית לך כבשלה להמריא, תתחיל ללחוץ באסרטיביות על מנהליך על מנת להבין האם אכן הגעת לתקרת הזכוכית או שסתם שגית בהערכה. ככל שתהייה יותר נחוש, תביא את מנהליך למצב בו לא יוכלו יותר להתחמק והתוצאה תהיה אחת מן השלוש: קידום כספי, קידום/שינוי מקצועי או הבהרה כי אתה לא זכאי להתקדם יותר. * לא ללחוץ חזק מדי כי אז יכולה להיות גם חלופה רביעית והיא פיטורין! 4. אם אכן הערכת נכון והתשובה מוכיחה לך כי אתה כבר בתקרת הזכוכית -נטוש ואל תביט אחורה, אם הכנת נכון את החלופה, תקופת ההתחלה שהיא קשה בכל עסק תהייה במקרה זה קצרה והרבה יותר קלה.

גם אני בגיל 21 מבין שהגעתי לתקרת הזכוכית שלי ושיהיה קשה לי להתקדם בעתיד מקום העבודה שלי מתחשב מאד במבוגרים כמוני ולא מפטר אותם או מוציא אותם לפנסיה מוקדמת אני יודע שבגיל 22 אני כבר נחשב למאד מבוגר ואף מעסיק לא ירצה חטיאר (זקן) כמוני אבל בכל זאת החלטתי לפרוש בשיא ולהנות מהחיים עם האשה והילדים והנכדים בעתיד לקראת גיל 66 וחצי אחזור לעבוד כחצי שנה לפני הפנסיה על מנת שבכל זאת תהיה לי פנסיה שמנה ומכובדת לחיות ממנה עד שאחזיר ציוד. בכל זאת יש לפני כעת 44 שנים שאוכל להנות מהדברים הפשוטים שלא עולים שקל כמו טיולים , ים , חברים ומשפחה. נו טוב לא יהיה לי ג'יפ האמר ולא טלויזית LED אבל יש לי מנוי בספריה הערונית ואני אוהב ללמד סטודנטים בהתנדבות ונוטש במחאה את תרבות הצריכה הדקדנטית

אני עובד הייטק עם 20 שנות עבודה + דוקטורט. לפני 10 שנים הבנתי שאני לא רוצה (וגם לא מוכשר) להיות מנהל. מאז אני דואג להשאר בתחתית. עושה עבודה מקצועית ולא מנהל אף אחד.אם הייתי מנהל זוטר במצב זה - הייתי נראה כמו כשלון. בגלל שאני בתחתית הניהולית - לכולם ברור שזה מבחירה. כל עוד המשכורת בסדר - אני לא מתלונן. הבעיה תהיה אם תחזור האינפלציה ולא יגדילו לי את השכר.

and money not always helps....I would prefer to be married with children with less money than single milioner

יופי של כתבה. והתגובות- כל כך מוכרות. לעיתים לא תקרת הזכוכית היא נקודת המפנה, אלא המיאוס מהמערכת - הצורך "למרוח" עובדים בשביל הארגון, משימות אין סופיות וללא הערכה, מצב שכל מנהל נתקל בו. ומכאן השאלה: עבודה בהיי-טק היא מה שעשיתי כל חיי. בשמחה אוותר ואקדיש למשפחה, לעצמי, ולכל מה שהוזכר. הבעיה: לאן אפנה? מה יגרום לי אושר יותר מכמה ימים? התרגלתי לחיות ב'ספיד'. לא היה לי זמן לחלום ולחשוב על משהו אחר. ועכשיו אני לא יודע לאן לפנות. איך מחליטים על כיוון אחר, ואפילו מתוך השלמה עם ירידה ברמת החיים? * השאלה ברצינות!

יש בארץ אלפי אקדמאים מובטלים, בוגרי משפטים, בוגרי מנהל עסקים, בוגרי כלכלה, מורים, גננות, בוגרי מדעי חיים שלא מצאו מסגרת תעסוקתית נורמלית ועובדים במשרות של שירות לקוחות או כמוכרים אז תגידו תודה שיש לכם מקומות עבודה נוחים ומתגמלים, כי לאחרים אין בכלל ממה לחיות והם נעזרים בהורים או ממלצרים.

בהחלט מעורר מחשבה. עכשיו אני יותר שלם עם המהלך שאני עומד לעשות בעקבות היתקלות בתקרת זכוכית.

כמעט כל טוקבק הוא סיפור שהיה צריך להיות בכתבה, דיון מחכים.

שנים רבות עבדתי בחברת הייטק ש"זיכתה" אותי כל יום באין סוף משימות חדשות. עבדתי כל יום עד מאוחר ולא היו לי חיים, אך לא התלוננתי. ידעתי להנות מהקיים, וקיבלתי מחמאות מבכירי הארגון. נקודת השבירה הייתה כשהצניחו עלינו מבחוץ בוס הדיוט שהיה עסוק בעיסוקים פרטיים, בסכסוך בין העובדים ובגלישה בפורנו - בזמן שאני וחבריי ניסינו לשווא לעמוד ביעדים האבסורדיים שהציב לנו. יתרה מזו, הוא כל הזמן דאג שנעשה גם את עבודתו כדי שההנהלה לא תתפוס אותו במערומיו. מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שההנהלה מתה עליו... עד היום... לאחר שהבנתי שאף אחד בהנהלה לא יאמין לנו, עזבתי את מקום העבודה והיום אני מאושר. אל תמכרו את החיים שלכם למעבידים הנצלנים. אל תזניחו את המשפחה והחברים. השנים האלה לא תחזורנה. כסף הוא אמצעי, אך לא מטרה. לשפיות אין מחיר.

כמי שיצא לו לעבוד עמך לאחרונה. אתה בן אדם גדול! תמשיך לחייך ולהסתכל קדימה באהבה ואמונה. כל היתר יסתדר.

כתבה מעניינת. לי נדמה שתקרת הזכוכת הגיעה בהפתעה לאנשים שהתראיינו לכתבה קרה בגלל 3 גורמים עיקריים:: 1. ריצה מהירה מדי בסולם הקריירה, כאשר אין מחשבה אסטרטגית עמוקה לאן רוצים להגיע מראש - לא רק ארגונים זקוקים לתוכניות לשנה הקרובה, לחומש וכדומה, גם אנשים פרטיים צריכים לתכנן היכן הם רוצים להיות בגיל 40, 50 ולתכנן היטב את הפנסייה, מי שמתחיל להתעורר ולחשוב על זה רק כשמגיע המשבר, יסבול הרבה יותר ביציאה ממנו. 2. ניתוב עודף של זמן לתחום הקריירה על חשבון תחומים חשובים אחרים ואיבוד האיזון הכללי בחיים - החיים הם לא רק דרגות, קידומים וקפיצות שכר - יש גם חיים, משפחה, טבע, טיולים, תרומה לקהילה ועוד. חבל להיזכר בזה רק אחרי שחצי מהחיים כבר עברו. 3.פספוס/אי זיהוי נקודת הזמן להחלפת סוסים. רון לשם כותב בספרו החדש " מגילת זכויות הירח" "בהרבה מקומות עוד יהיה לכם טוב, אם תדעו לעזוב בזמן"... יש בחיים כמה נקודות קריטיות של החלפת סוסים - מעבר מתיכון לצבא מצבא ללימודים מלימודים לעבודה הראשונה, ממנה לשניה וכך הלאה. זיהוי נקודת הזמן האופטימלית להחלפה (לפני שהסוס הישן מת) ולבחירת הסוס החדש - היא המפתח להצלחה.

צריך להגיד תודה על 20 שנות צמיחה חזקה בישראל ולהמשיך הלאה. יש מקום לדרוש מההנהגה להכניס את הסקטורים הלא יצרניים למעגל העבודה, או אז יש סיכוי לסיבוב צמיחה נוסף. בינתיים ישראלים מוכשרים וגם צעירים מוזמנים להצטרף לעולם הגדול.

בגיל 45? נסו בגיל 40... או 38... או 35... יש תחומים שבהם דקה אחרי שהגעת אתה כבר לא רלוונטי ולחזור לאקדמיה בשנות השלושים ++? מביך

זורקים את המבוגרים, רק שהגיל שלהם ירד...

קשה להתמודד עם התחושות והמחשבות האלה לבד. טוב לדעת שהן משותפות להרבה אנשים מוכשרים ומוצלחים.

אכן כתבה מעניינת ועכשווית להרבה אנשים בימינו אך הייתי רוצה אולי להוסיף נקודה למחשבה לחלק מאיתנו ובעיקר למתלבטים שעדיין לא ביצעו את המהלך. כפי שהוזכר קודם לכן האגו אכן מדרבן אותנו וטוב שכך אך לדעתי יש לעשות הפרדה בין מה שרוצים לבין מה שמסוגלים יש לציין שאיננו נעשים צעירים יותר וברוב המקרים כשאנו עוזבים עבודה בטוחה והופכים למשל להיות עצמאיים אנו מגבירים קושי בזמן שרוב הכוחות כבר מאחורינו ,עדיף אולי לבחון לפני כל שינוי את הכושר המנטלי שלנו ואם אכן אנו מסוגלים להסתדר "לבד" מחוץ למלכודת הדבש כי מחוצה לה יכולה להיות מלכודת פחות נעימה ,אין לערבב בין אגו ויכולת .בשרות המדינה ניתן לפעמים לקחת חל"ת וזה נוח יותר לנסיונות כשנשארת האופציה לחזור,אינני רוצה ומעולם לא הייתי הורס חגיגות וגם כאן אינני רוצה להוציא את הרוח מהבלון אך כל אדם רצוי שיבחן היטב את הסיבות לרצונו לשנות ואת היכולות שלו בזמן אמת אז נכון שמצד אחד הכתבה נותנת כח לחלק מאיתנו אך גם כאן יש לפרסם מעין "אזהרת יצרן" לאלה שטיפה מתנדנדים . "ישב ובכה אלכסנדר הגדול ממוקדון וכששאלוהו מדוע אמר כי לא נותר לו עוד מה לכבוש" שבת שלום

לאחר שבע שנים של עבודה בחברת הייטק , נשארתי באותו תפקיד וגם עם אותה משכורת ללא שינוי לטובה . רציתי להתקדם לתפקידים שיכלו להתאים לי אבל תמיד שללו המנהלים שמעליי . בזמן האחרון לאחר מחשבות הגעתי למסקנה שמיציתי את עצמי בחברה .ואם אני ימשיך לעשות מה שאני עושה עד היום לא יהיה לי זמן לחיים וגם לא כסף . לכן החלטתי לצאת לדרך חדשה , לעבוד לעצמי בלי בוס , לפרטים נוספים לפנות אליי : www.lippman.nsedreams.com

לעניות דעתי הבעייה היא בדור שלנו שרוצה הכל מהר מידי. תואר ראשון,מייד אח"כ תואר שני,קורסים שונים,להתקדם לגובה הפירמידה כמה שיותר מהר. ואז פתאום בגיל צעיר יחסית מבינים שזהו,השגנו הכל בעצם.... אולי עדיף להוריד הילוך ולעשות הכל בצורה איטית... וכך לדחות את התחושה הזו של "תקרת הזכוכית"...

כל הכבוד על עשיה עיתונאית אינטרנטית טובה, כפי שהופגן בכתבה זו. מאוד מרשים.

התרשמתי מאוד מתגובתך. כל אדם אשר רוצה ולוקח על עצמו ללמוד דברים חדשים (גם אם מדובר באילוץ מבחינתו) הרי הוא בעיני מממש את אדמיותו, ואין חשיבות במקרה זה לתקרות מזכוכית או מכל חומר אחר. החומריות הפושה בקרבנו (והקושי לקיים את עצמך ומשפחתך כך שהסביבה תספק לך את אותו מוצר ששמו כבוד אותו רובנו צורכים) היא שיצרה את אותה המפלצת ששמה קריירה ואת כל אותם מושגים נלווים, כולל תקרת הזכוכית. אני אישית כבר כמה שנים (כבר מעל 4) מבין כי לא אתקדם בסולם הדרגות בעבודתי . מזלי הוא שמקום עבודתי היודע את שאני יודע מעריך אותי ואת יכולותי וגם בגיל 35 ממשיך להעסיק אותי. וכך את ידיעותיי אני מרחיב בתחומים שאינם קשורים בעבודתי.

תרשו לי לספר על עצמי. בזמן לימודי מדעי המחשב נמשכתי למדע ולא להייטק הן בגלל הרצון לחקור דברים והן בגלל העדפה לעבודה נינוחה ולא דינמית. עוד בזמן הלימודים לתואר השני הבנתי שבמסלול המיוחל תקרתי תסגר עוד לפני תחילת הקריירה. וכך בלית ברירה הגעתי להייטק. אני עובד בתחום מערכות מידע כ-8 שנים אך כבר כעבור שנתיים הגעתי לתקרה שלי (כל אחד והכישורים שלו) בתור בן אדם נשוי + 1 מוטלת עלי גם אחריות כאיש משפחה. וכך אתה הולך למקום עבודתך שבו התקרה מזמן מעיקה עליך וחולם על תקרה אחרת שאותה חשת עוד במהלך הלימודים. יש לי עוד 30 שנה עד לפנסיה אך מצד שני התחושה היא של דעיכה מתמדת. אשמח לקבל עצות ממכם איך להמשיך הלאה.

ברצוני לשתף אתכם בסיפורי האישי. אני איש היי-טק בן 40+. במהלך שנות ה-30 לחיי הגעתי למסקנה שאין לי לאן להתקדם יותר ושלא משנה איך ומה אני אעשה - אין לי שום סיכוי לעבור רף תפקיד מסוים ולא משנה שאני נחשב מיקצוען בתחומי. חויתי משבר קשה עד שהגעתי להבנה שהטעות היא ברצון להתקדם. הבנתי שה"התקדמות" שכל כך ייחלתי לה לא "מקדמת" את חווית החיים שלי ובודאי לא תקדם את הרגשת האושר שלי מהחיים. ל"התקדמות" - עם כל התמורה שלה - יש גם מחיר לא זול - שעות עבודה מרובות, מאבקים פוליטיים בתוך האירגון, לחץ עבודה בלתי-נסבל, כל הזמן אתה נמדד לפי ביצועים ורווח לאירגון. החלטתי להפסיק לרצות להתקדם בתפקיד אלא להתקדם ב"חיים", החלטתי למצוא לעצמי תפקיד שיאפשר לי שעות פנאי מרובות יותר כדי להנות מהחיים. החלטתי למצוא תפקיד בו אני עובד עם אנשים ללא לחץ וללא דד-לייינים מטורפים.החלטתי לעבוד עם "בני-אדם" ולא עם וורקוהוליקים כשגם בהפסקת צהריים לא מפסיקים לדבר איתך על עבודה. (היום אני מנהל בהפסקות צהריים שיחות על דת ומדע, פוקר אבולציה וטנטרה ). מה אומר לכם - החיים שלי דבש. אמנם אני לא מרויח אפילו רבע ממה שהרוחתי בעבר - אבל התאמתי את חיי למשכורת הזו - צימצמתי הוצאות, הבנק עוזר עם הלואות (מחושבות כך שאוכל לעמוד בהחזרים) ואני נשבע לכם - אני חי טוב יותר היום והרגשת האושר שלי מהחיים גבוהה עשרות מונים מאשר איך שחייתי כשמלאתי תפקידים בכירים בחברות גדולות. מהסוף - כשכירים - כולנו סוג של עבדים לקריירה שלנו. ככל שמתקדמים - החבל יותר נכרך סביב הצוואר ואנחנו שוגים באמונה שזה מה שיגרום לנו אושר וסיפוק. אני אומר - אל תחפשו את האושר והסיפוק בקריירה - תימצאו תפקיד שאתם נהנים לעשות אותו וטובים בו ומאפשר לכם פנאי למשפחה וללימודים - ההתקדמות שאתם כל כך שואפים אליה היא למעשה התרחקות מהאושר שלכם.

הוא היה עסוק מידי כל חייו בהצבת יעדים חדשים (וריאלים כמובן) לעצמו במגוון תחומים כגון: משלוח ידו, השכלתו, משפחתו ולא עצר לבדוק אם הוא בשיא כזה או אחר. כשהוא הרגיש שהגיע הזמן לעשות שינוי כלשהו הוא פשוט קם ועשה אותו בלי להטריד את עצמו בתקרות, שיאים ושאר ירקות. וכשבגיל 80+ הוא החל להתענין בביולוגיה והחליט לרכוש השכלה בנושא הוא כלל לא שאל את עצמו האם הוא עתיד להגיע לשיאים כלשהם בתחום או בכלל לסיים את התואר (מה שלא כל כך מובן מאליו בגילו). הוא פשט הלך להרשם ולתחיל ללמוד. עברו לא מעט שנים אבל אני מניח שאם הוא עודנו בחיים הוא ממשיך להתחדש וללמוד דברים חדשים ובעיקר להנות.

מאד נחמד לדבר על עזיבה למען הגשמה, ענין בעבודה, קידום וכו וכו אך יש את המציאות הבסיסית, הקודמת לכל, והיא שהחשבונות השונים ממשיכים להגיע לתיבת הדואר ולבנק וצריך לשלם אותם מאיפהשהוא... לצערנו, ומתוך נסיון, במדינת ישראל,אחרי גיל 40 הסיכויים למצוא עבודה נמוכים או למען האמת ,אם את/ה לא מומחה בעל שם בתחומכם או לא מקושר עם כל העולם ואישתו -צפו לבעיה קשה. אל תעזבו לפני שיש מקום אחר וגם אותו כדאי לבדוק היטב שלא יתגלה מאוחר מידי כ"משענת קנה רצוץ"...ואם הינכם פונים לדרך עצמאית, עשו היטב חשבון מהם האמצעים הכספיים העומדים לרשותכם למימון תקופה (די ארוכה -3 שנים אצלי) שבה אין משכורת כל חודש בבנק... זיכרו- שום דבר לא יכול ליהות מוערך יותר עד שהוא חסר גם אם היתה מעליו תיקרת זכוכית...

אם לאנשים יש יותר פוטנציאל בקריירה והחברה היא חברה שגודלת אין סיבה שיתקעו על תקרות זכוכית אלא אם זה קורה בגלל פוליטיקות שזה דבר פסול. חברות כאלה בסופו של דבר יובסו על ידי חברות שמנהלות את האנשים שלהם יותר טוב ומממשות את הפוטנציאל שלהם במקום לשחק משחקים עם תקרות זכוכית.

כתבה יפה מאד והזדהתי, אני מנהל בהיי טק וגם אני תקוע. כמו יריב גם לי הביאו מנהל שיהיה ביני לבין המנכל. המנהל שלי הוא אידיוט גמור וכך גיליתי שגם המנכל אידיוט גמור מה שגורם לי לחשוב למה הם בדיוק בצד השני של הזכוכית? אז אני חושב שאם הם שם גם אני יכול להיות שם, אולי בחברה הזאת אולי בחברה אחרת, זה אפשרי, רק צריך לגלות איך הם הגיעו למקום מעל הזכוכית ולחזור על "הנוסחה". תקרת זכוכית לא אומרת בהכרח שהעובד לא יכול לעשות יותר, זה יכול להיות שחסמו אותו עם פוליטיקות ושאר קישקושים. הטובים יגלו את הסוד וישברו את הזכוכית (חברים אמרו לי ששברתי זכוכיות כבר כמה פעמים בחיים שלי). גם מי שלא טוב בפוליטיקה יכול ללמוד פוליטיקה ולהשתפר וללמד את ה"פוליטיקאים" שיעור בפוליטיקה שלא ישכחו במהרה!

כתבה מעניינת, תודה לכלכליסט על כתבות שמעניקות חומר למחשבה. הכתבה מלמדת שמי שלא רוצה להתקע במקום העבודה חייב כל הזמן להיות מעודכן ולהבין שאין סוף, כלומר תמיד ניתן ללמוד ולהתפתח. אני, כעצמאי תמיד משתדל להציב יעדים ולהתקדם בתחום שלי, לאט לאט אבל להראות התקדמות. חשובה ההבנה שהחיים הם גלגל שמסתובב ולא חשוב כמה נרויח או איזה קריירה נבנה, תמיד יהיו ימים טובים וימים לא טובים, חודשים ואף שנים, לכל אדם באשר הוא יש מחזוריות. אז אם את או אתה כרגע מרגישים לא טוב אל דאגה הטוב יגיע. הנקודה היא לא לעצור, כי עצירה משמע מוות.

עצוב לראות עד כמה עולמינו הפך להיות עולם של צעירים, בו מומחה הוא איש שעבד שנתיים במערכת כלשהי. איך לא "סופרים" יותר את אלה שמעל גיל 40, אלה בעלי הידע והנסיון, אלה שלא רצים מעבודה לעבודה, אך מוצאים את עצמם חסרי אונים כשנפלטים ממעגל העבודה ולא מוצאים דרך לחזור.

בהקשר למה שאמרת, אני רואה את זה אחרת, אני בת 30 וכרגע עושה דוקטורט במדעי החיים. לצערי אני עדיין נמצאת בתחתית. אני מחכה כבר המון זמן לסיים את הלימודים ולהגיע לדבר האמיתי. אז לכל האנשים שמזדהים עם הכתבה (כנראה אנשי היי-טק)- אל תשכחו את הסיפוק שהיה לכם תוך כדי דילוג מהיר בסולם הדרגות בעבודתכם!!!

אני מנהל בארגון כלכלי גדול, זוכר את תחילת הדרך, לפני כ 20 שנה, הייתי מה שנקרא, צעיר מבטיח במסלול הניהולי, השנים חלפו והתוודעתי לצדדים הפחות נעימים של הקריירה: הפוליטיקה, המחוות הריקות מתוכן אמיתי שצריך לעשות כדי לעבור בשלום את ההערכות השנתיות, המלחמה חסרת הפשרות על כל רבע נקודה בדירוג הממונים עליך,השעות הנוספות מוקדם בבוקר ומאוחר בערב. השנים חלפו והתקדמתי ממנהל זוטר לדרג גבוה ואז יום אחד אחרי שיחת הערכה קשה במיוחד עם מנהל בכיר הבנתי ש...זהו, אני כבר לא צעיר ולא מבטיח ו....לא אקודם יותר, מאז חזרתי לעצמי, זה שאומר את מה שהוא חושב למי שהוא רוצה, הולך לאירועים חברתיים כשבא ולא כי צריך, בא לעבודה בזמן אבל גם הולך הביתה בזמן, מחייך בסלחנות להתפתלויות הממונה בשיחת ההערכה השנתית שמסביר על הקשר בין מאמץ יתר לבונוס גבוה , לא רוצה בונוסים, רוצה רק להגיע הביתה בשלום, אותי כבר לא קונים בכמה מאות שקלים תוספת למשכורת, היום אני יודע להגיד לא כשעומס העבודה גבוה מדי לטעמי, לא מגיע למפגשי גיבוש מחלקתיים מחוץ לשעות העבודה ולא נואם בפאתוס מזוייף לעובדי על הישגי הארגון. הפכתי לנינוח, נסו את זה, זה נוח.

של פחות מהממוצע במשק או מעט יותר מהממוצע, שחיים מיום ליום ונשחקים והולכים במערכות.

למרות שמרבית האנשים שמרואיינים בכתבה, בכירים עדיין מצאתי הבנה למצבם כאשר אני מקבילה אותו למצבי. לפני כשלוש שנים עזבתי 14 שנים של עבודה במשרדי פרסום כגרפיקאית ומנהלת סטודיו ועברתי לתחום הייטק. אני מסרבת להאמין בתקרת הזכוכית. זכוכית היא חומר שביר וכשמנפצים אותה עפים הרבה שברים שעלולים לפצוע אותנו. ובכל זאת ניתן לחבוש אותם ולהמשיך הלאה. קל להטיל את האשמה על אותה תקרה כאשר האמת לדעתי היא פשוטה יותר. העבודה הקודמת נמאסה עליהם ויש ביכולתם לקחת פסק זמן ולשנות נתיב. זו כתבה על שינוי מקצועי ולא על תקרת זכוכית. כאופטימית חסרת תקנה אני בהחלט מאמינה שרק השמיים הם הגבול ולא חוצצת ביננו שום תקרה זכוכית. אם אנחנו טובים בכל יום ויום במה שאנחנו עושים, ההצלחה מובטחת. האם אנחנו באמת רוצים להמשיך ולעשות את אותה עבודה, זו כבר שאלה אחרת. צריך להיות קריאטיבים, ממוקדי מטרה ואופטימיים על מנת להגיע עד הסוף... סליחה, וכמו שאחותי תמיד אומרת לי גם מזל והזדמנות לא יזיקו. שיהיה טוב, איה.

הבאתם אנשים שמצטלמים בדירת הפאר שלהם על ספה שאנשים עם תקרה נמוכה לא ייקנו אף פעם... זה פשוט נשמע כמו אוי אוי אוי... בכיר בקומברס, בכיר בראד, סמנכלי שיווק... אנשים כאלה פשוט עושים הסבה, קצה הגבול זה אנשים שמרוויחים 8-10 והבינו שזה באמת הגבול אצלם. אין לאן לעלות. ולאנשים אלו יש הרבה פחות אופציות להסבה. אצלם הכל זה הימור על הכל.

בהצלחה לכולם! גם אני עשיתי שינוי, וממרחק זמן יכולה לומר - איזה מזל שלא הייתה לי ברירה, אלא לעשות את השינוי. יש לי "פחות" - ויש לי הרבה, הרבה יותר.

שמחתי לקרוא על אנשים שעושים שינויים בחייהם, ומגלים את היופי שבשינוי. כמי שמלווה אנשים בתהליכי יצירה ובעלי עסקים המבקשים לצמוח, וכמי שעשתה בחייה שינויי קריירה רבים, והצליחה בכל תחום שבחרה, אני יכולה לדווח לכם שתקרת הזכוכית היא לחלוטין מצב פנימי-תודעתי הקשור בתפיסתנו את עצמנו ובדימוי העצמי שלנו. חציית תקרת הזכוכית הפנימית היא המשימה היחידה שעומדת לפני כל אדם, והיא מתגמלת מאד הגם שלא קלה. שינוי תודעתי מחייב אותנו תחילה להכיר מהם תבניות החשיבה שלנו וכיצד הן מגבילות וחוסמות את התפתחותנו, ולאחר מכן לתור אחר כלים, מורים, ספרים, דיסקים וכל הבא ליד כדי לקבל מהם השראה וטכניקות להמסת תקרת הזכוכית וחצייתה. אין בכלל מילים לתאר את האושר, ההתרגשות והשמחה הכרוכים בחציית תקרת הזכוכית התודעתית, שמיתרגמת מיד ובוודאות מתימטית למציאות פיזית-חיצונית חדשה. בהצלחה, ניבה לב www.nivalev.com

ממש לא מובן הרצון להתקדם כגל הזמן ...

מה זה הפלצנות הזאת,בגיל 40 היגיעו לתקרת זכוכית,קפיטליזם חזירי,דואגים רק לעצמם,איזה שטויות על מה הם מסתכלים,נראה אותם כשמפטרים אותם וזורקים אותם לכלבים,ואז יוכלו לדבר רק עם הטלפונים המתים שלא עונים בחיים.היום כל אחד דואג לעצמו,על חשבון אחרים.

איזו כתבה, בדיוק אתמול בני עובד הייטק ספר לי שהגיע לתקרת הזכוכית. אומנם חש את התקרה כבר מספר שנים, אך המשיך לטבוע בדבש. כלומר נוחות ובעיקר תנאים טובים. וזהו סיפר על מספר לא מבוטל של עובדים שקבלו השנה תוספת למשכורת ושהוא לא היה ביניהם, צמצום האנשים שעבדו לרשותו. בקיצור התקרה זכוכית עומדת להתפוצץ. אני הייתי בהלם כמו כל אמא, הוא דווקא לא מכיוון שחש את זה זמן רב. אז קצת התעודדתי מהכתבה, ומקווה שבני ימצא את עצמו בעבודה יותר מהנה אבל עם קצת יותר זמן למשפחה, ובעיקר אושר לעצמו.

ברצוני לשתף אתכם בסיפורי האישי. אני איש היי-טק בן 40+. במהלך שנות ה-30 לחיי הגעתי למסקנה שאין לי לאן להתקדם יותר ושלא משנה איך ומה אני אעשה - אין לי שום סיכוי לעבור רף תפקיד מסוים ולא משנה שאני נחשב מיקצוען בתחומי. חויתי משבר קשה עד שהגעתי להבנה שהטעות היא ברצון להתקדם. הבנתי שה"התקדמות" שכל כך ייחלתי לה לא "מקדמת" את חווית החיים שלי ובודאי לא תקדם את הרגשת האושר שלי מהחיים. ל"התקדמות" - עם כל התמורה שלה - יש גם מחיר לא זול - שעות עבודה מרובות, מאבקים פוליטיים בתוך האירגון, לחץ עבודה בלתי-נסבל, כל הזמן אתה נמדד לפי ביצועים ורווח לאירגון. החלטתי להפסיק לרצות להתקדם בתפקיד אלא להתקדם ב"חיים", החלטתי למצוא לעצמי תפקיד שיאפשר לי שעות פנאי מרובות יותר כדי להנות מהחיים. החלטתי למצוא תפקיד בו אני עובד עם אנשים ללא לחץ וללא דד-לייינים מטורפים.החלטתי לעבוד עם "בני-אדם" ולא עם וורקוהוליקים כשגם בהפסקת צהריים לא מפסיקים לדבר איתך על עבודה. (היום אני מנהל בהפסקות צהריים שיחות על דת ומדע, פוקר אבולציה וטנטרה ). מה אומר לכם - החיים שלי דבש. אמנם אני לא מרויח אפילו רבע ממה שהרוחתי בעבר - אבל התאמתי את חיי למשכורת הזו - צימצמתי הוצאות, הבנק עוזר עם הלואות (מחושבות כך שאוכל לעמוד בהחזרים) ואני נשבע לכם - אני חי טוב יותר היום והרגשת האושר שלי מהחיים גבוהה עשרות מונים מאשר איך שחייתי כשמלאתי תפקידים בכירים בחברות גדולות. מהסוף - כשכירים - כולנו סוג של עבדים לקריירה שלנו. ככל שמתקדמים - החבל יותר נכרך סביב הצוואר ואנחנו שוגים באמונה שזה מה שיגרום לנו אושר וסיפוק. אני אומר - אל תחפשו את האושר והסיפוק בקריירה - תימצאו תפקיד שאתם נהנים לעשות אותו וטובים בו ומאפשר לכם פנאי למשפחה וללימודים - ההתקדמות שאתם כל כך שואפים אליה היא למעשה התרחקות מהאושר שלכם.

לא לכולם יש את הפריבליגיה להחליט שהם מיצו את עצמם

אני בן 26, מלא שאיפות ולא רוצה להסתלק מהעולם הזה בלי להשאיר איזה סריטה על נושאים שמעניינים אותי, אבל לצערי הרב כמו המשפט "המיליון הראשון הוא הקשה ביותר" ככה גם לנושא הקידום. אני עובד בחברה גדולה ותמיד עשיתי הכול הכי טוב שיכולי כדי לעלות עוד ועוד. מה הסקתי? שבגלל התפוקה לא משחררים אותי. בבחינת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. משלב זה כבר נהייתי מבולבל לחלוטין - האם אני צריך להיכנע לבינוניות כדי לעלות? והאם התקרות שהנכבדים למעלה מדברים אודותיהן, הן כלל לא רלוונטיות ל"שכיר הממוצע", שפשוט מוצא עצמו בקרב לא הוגן על מכרזים ודרגות, בו אין קשר בין פיריון ויצירתיות, לבין הקידום בפועל.

עבודה היא לא חזות הכל אלא אמצעי . לאחר שנים בעבודה קשה ומאתגרת הרגשתי שכל החיים זה עבודה . אין זמן לתחבבים . לכן עשיתי צד של החלפת עבודה ירדתי ברמת ההכנסה ואני בתקרת זכוכית - אז מה , אבל יש לי זמן למשפחה ולתחביבים .

יש המשווים את הקומוניזם לגן חיות קרי פיקוח הדוק ע"י כלובים על היוזמה החופשית. על הקפטליזם טוענים שהוא ג'ונגל, מסוכן אך חופשי טבעי, החזק שורד. אני מציע את שיטת שמורת הטבע הקפטליסטית, קרי חופשי חופשי עם פיקוח המסייע לעסקים קטנים לא להטרף ע"י הגדולים. ביום ראשון ה- 11/04/10 יום אותו אני מגדיר "אחרי החגים" החלטתי להכנס לשמורת הטבע הקפטליסטית שלנו, הפעם כחיה לא מוגנת (חיה מוגנת אלו השכירים המוגנים ע"י חוקי עבודה וחברי כנסת צווחנים שמעולם לא תפקדו כחיות בלתי מוגנות בשמורה) קרי פתחתי את העסק שלי - הקמה וקידום אתרי אינטרנט. הכניסה לשמורה תוכננה כמבצע צבאי לכל דבר, כאשר ידוע לי מה הם סיכויי ההצלחה של הקמת עסק בכלל ועסק מסוג זה. במשך 15 שנה תפקדתי כחיה מוגנת (שכיר) אשר ניזון משליטי השמורה - החיות הגדולות (החברות הגדולות והמבוססות), אך כחיה האוהבת הרפתקאות (שלא קיימות לחיה מוגנת) החלטתי לעשות צעד ולשנות את מקומי בשרשרת המזון הקפטליסטית (ירידה לשם עלייה). בשלב ראשון הקמתי אתר אינטרנט אשר יכול לשמש כאתר תדמית לכל עסק. כלל ראשון בשיווק הוא אל תתמחרו נמוך, כי כולנו מאמינים במשפט: You Get What You Pay For. אל תשכחו מי המציא את המשפט הזה, מלכי השיווק (האמריקאים) הם גם מכרו לאמריקאים שהמדינה שלהם היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" (רעיון חכם המעודד יזמות ושגשוג כלכלי). ואני כחיה המנסה לשרוד בשמורה החלטתי ליזון משאריות המזון של שליטי השמורה (החברות הגדולות). למרות שכלל ראשון בשיווק אומר אל תתמחר נמוך יש כלל נוסף האומר שאם אתה רוצה לכבוש נתח שוק עליך להיות אטרקטיבי במחיר (אחת מחברות הסלולר היא דוגמה להצלחה לשיטת שיווק זו והדוגמאות עוד רבות, אך יחי ההבדל הגדול). כישראלי המתלונן תמיד על שיטת התמחור הנלוזה הקיימת בארצינו החלטתי ללכת על מחירים הגונים זהים לכולם ושקופים. הלקוחות שלי יהנו מיחס אישי,הוגנות, שקיפות מקצועית קרי שיטת ניהול אחרת (הכרישים צוחקים). נו כלכם רואים שאני הייתי חיה מוגנת בשמורה האם החיה תשרוד בשמורת הטבע שלנו ? וכך נראה השבוע הראשון של העסק שלי : ביום ראשון החלטתי לשווק את האתר שלי דרך טלמרקטינג טלפוני, התמקדתי בבעלי מקצוע (זן מיוחד של חיות בשמורה), בעלי מקצוע אלו משלמים לא מעט כסף לכל מיני אינדקסים באינטרנט (חלקם חושבים שזה אתר אינטרנט) אך לא מוכנים לשמוע על הקמת אתר. במחיר שאני מציע להם את האתר, זהו מחיר של כרטיסי הביקור שלהם, אך זן זה של חיות, משקיע במגנטים למקרר שזה עוד יותר יקר. מהשיחות שלי עם בעלי מקצוע אלו , יכולתי להבין איך הם חושבים. לעניות דעתי בעלי המקצוע האלו חושבים בקטן ולא בגלל שהם לא הקימו אצלי אתר, אלא בגלל שהם לא מוכנים לשמוע על אתר ולא מבינים שאתר כיום זהו למעשה כרטיס ביקור שחייב להיות לכל עסק (ראו דוגמה). דברתי עם קוסמים,ליצנים,מורי נהיגה (שוק רווי) ומי לא, מסקנה שלי לא נורא לעבוד בטלמרקטינג (עשיתי את זה יומיים ולמדתי הרבה). החלטתי לעבור לשיווק פרונטלי (מסע רגלי = Door To Door). אך לפני שאתחיל במסע הרגלי שלי החלטתי לצאת בקמפיין פרסומי באחד ממנועי החיפוש. זוהי הרפתקאה מעניינת, כל יום לומדים משהו חדש ומגלים את המושג, בזיעת אפך תאכל לחם. לסיכום : ארבעה ימים עברו ומצאתי כמה בעלי מקצוע (שמגלים התעניינות מזויפת). האם החיה המוגנת שהפכה לבלתי מוגנת בשמורה מרצונה החופשי תשרוד בשמורת הטבע הקפטליסטית שלנו ? אל תשכחו את מקומי בשרשרת המזון הקפטליסטית שלנו, בחרתי להתחיל מהמקום הנמוך ביותר בשרשרת. למה בחרתי להגיב לכתבה זו ? משום שגם אני חולק מאפיינים משותפים למשתתפי הכתבה. אני עשיתי צעד אך אני יודע שאני נמצא בשמורה שיכולה גם באחד מן הימים להפוך לג'ונגל. לא אתן לכם לינק ישיר לאתר שלי כי זה לא מטרתי אך מי שיצר הסקרנות חזק אצלו יכול לרשום במנועי החיפוש "אתר כמו שרצית" ויגיע אלי.

מטרת הקידום שאנשים כל כך נאבקים עבורה היא סתם ניסיון שוא לחוש שאנו מתקדמים בשעה שלמעשה ברוב התחומים אנו נסוגים מהשיא המוקדם אליו אנו מגיעים בשנות ה-20 לחיינו. במקום לסמן כל הזמן את המטרה הבאה ולחוש ממורמרים מכל עובד שמקבל מינוי לכאורה על חשבוננו, עדיף להינות ממה שיש ולזכור שקידום בקריירה הוא לא חזות הכל. מוטב לנצל כל יום של בריאות להנאה מהדברים הלכאורה שגרתיים כמו בילויים עם משפחה וחברים מעוד יום של התמרמרות על כך שלא קודמת או הוערכת מספיק ע"י הבוס. כשמרגישים שבעבודה כבר לא לומדים דברים חדשים ניתן תמיד להתפתח ולהעשיר את עצמך בשעות הפנאי ואפילו בנסיעות לעבודה (למי שמגיע ברכבת) בתכנים הרבה יותר מעניינים מאלה שהעבודה מציעה. חג שמח.

המטרה שלי בחיים היא המשפחה, הילדים, ולא העבודה שבה נוח לי במקום שבו אני נמצא, לא רוצה להתקדם, וכתוצאה מכך להאריך את שעות העבודה, הלחץ, ולדרדר את הבריאות שלי, רוצה להקדיש את הזמן לילדים, לאשה. מה זה שווה להרוויח כ"כ הרבה ולפספס את כל חיי ילדיי, ואח"כ לשלם לכל מיני רופאים בגיל מאוחר יותר כשאני כולי כבר תשוש ומרוט. מספיק לי המשרד הישן שלי עם המחשב הישן והמשכורת המכובדת, אך לא בשמיים. טוב לי, מספיק להלחיץ אנשים שחייבים להתקדם. אני רוצה חיים.

ועכשיו אני בוחרת לאן לפנות לפי מה שמעניין אותי..ונכון לפעמים אני גם עושה עבודות שלא הייתי עושה כשכירה ולא בגלל הכסף. סביב גיל ארבעים את מתחילה להבין שאם את לא מתקדמת בארגון אז כל שנתיים-שלוש צריך לשנות מקום עבודה כדי לשמור על עניין.. וכל זה תוך תחרות מול אנשים צעירים ממך שלאו דווקא יותר טובים אבל בהחלט יותר זולים

צפיתי בסרט וצחקתי על עצמי. בהסטוריה המקצועית שלי עברתי את כל השלבים המתוארים בו. צפייה (לא) מהנה : http://www.youtube.com/watch?v=5rpAC7H9SHM

הרבה יותר מלמדת ומעמיקה מכל הכתבות הריקות והסכריניות על סיפורי ההצלחה הרגילים. כאדם שאפתן במיוחד, לדרכים להתמודדות עם כישלון ואכזבה יש חשיבות מיוחדת, והכתבה הזאת מציאותית אבל חיובית - כמו שצריך.

זה משהו שלאחרונה הבנתי לגבי עצמי ומאד קשה לי להתמודד איתו הכתבה בהחלט עוזרת להתמודד עם הנושא ונותנת חיזוק

רק חשבתם: אני, הכי טוב, הם לא יסתדרו בלעדי. נכון!? אז זהו, שלכל אחד יש מחליף, וגם עבודה בטוחה אינה ערובה לביטחון. מאחל לכם הרבה הצלחה בקריירה החדשה שתבחרו לעצמכם. רק אל תשכחו את השיעור שקבלתם, ואל תיפלו שוב ל"אזור הנוחות".

יש בתעשיית ההיי טק תופעה שאנשים מתקדמים תוך שנים ספורות לתפקיד ניהול זוטר כלשהו, וחושבים שמכאן השמים הם הגבול. אבל שם הם נתקעים להרבה מאד זמן וצוברים תיסכול. בנוסף, מי שאתרע מזלו והוא מפוטר מהעבודה יש סיכוי גבוה שיצטרך לחזור לתפקיד לא ניהולי, ואם הוא כבר די מבוגר בכלל לא בטוח שיוכל שוב להתקדם.

כל הכבוד לאנשים שהחליטו להתראיין. הרבה אנשים נמצאים בצמת ומפחדים לעשות שינוי.

מסובך לא פחות. אני עוסק בתחום שהרבה מאלה שהגיעו להכרה בתקרת הזכוכית האישית שלהם מנסים לעבור אליו - עיצוב - ומרגיש כבר שנים אחדות את חבטות תקרת הזכוכית על ראשי. מזל שהתוכנות מתעדכנות והמחשבים משתדרגים וגורמים לאשליה של רענון , כי בסופו של דבר הים הוא אותו הים והלקוחות אותם הלקוחות...

הכתבה מדברת על מקרה פרטי של מצב בו היכולות של הבן אדם לא תואמים לצפיות שלו מעצמו. התופעה של פער ציפיות מהסוג הזה נפוץ ביותר במיוחד בעבודה. הרבה אנשים מתוסכלים כי הם לא מודעים לתקרת הזכוכית שלהם.

רק אתמול שוחחתי עם אשתי על אותה תקרה שכבר מזמן אינה מזכוכית אלא מבטון מזויין ושאני חוטף ממנה בומבות כל פעם שאני עובר בשערי החברה שבה אני מועסק (ולא בגלל קומתי היוצאת דופן).

התקדמתי בגיל צעיר, יחסית מהר ללא קשרים- פשוט בעבודה קשה, לימודים והשקעה מרובה. הייתי אמור להתקדם במסלול שבו בחרתי, אלא שהובא בחור ברמה הרבה יותר נמוכה ממני - אבל מתנחל דורסני עם גיבוי כנראה פוליטי. הגעת בחור זה למשרד הממשלתי גרמה לארבעה-חמישה אנשים לפחות לעזוב או להתקע- כולם ברמה גבוהה ביותר. המכרזים נתפרו למידותיו, הבחינות בנציבות שירות המדינה היו בדיחה עם תוצאה ידועה מראש. ולמי שמפקפק- גליונות ההערכה שלי מלאים שבחים, ביצעתי אינספור פרויקטים וזכיתי למכתבי הערכה מבכירים ביותר- אלא שדרכי נחסמה מטעמי המינויים הפוליטיים שמדינת ישראל נגועה בהם. אני בחרתי להתפטר - החלטה קשה מאד שאני עדיין משלם עליה מחיר.

המסר של הכתבה ( הרלוונטית והמצוינת) צריך להיות מועבר לצעירים , אלו שעכשיו מכינים את הקריירה שלהם , וייתקלו באותה בעיה בעוד כעשור או שניים. כמו כל דבר , צריך אסטרטגיה ותכנון לקריירה שלך , הזדהיתי מאוד עם עניין "מלכודת הדבש" שאישית נאלצתי למשוך את עצמי בשערות ראשי ממנו ( מספר פעמים ) ולא להכנע לנוחות הנעימה והמשכרת המרפדים תפקידים בכירים בתמורה לסחיטת המיץ שלך.... מאחר וזו חזות פני שוק התעסוקה במאה הזו , כדאי להכין את הצעירים מראש ולשנות בנוסף גם תפיסות ומנגנונים רבים בדרך , כגון השכלה אוניברסיטאית ולימודי המשך , החיים תחת הנחה כי אנשים לומדים תחום מסוים "לכל החיים" , בלי תחנות בדרך - הנחה שגויה בגינה תארים אוניברסיטאים רבים נמצאים מתחת לסף יעילות מתקבל על הדעת לאור מציאות זו.

בארגון ?

מרגיז. מאות אלפי סטודנטים כאן יגיעו לשיא הקריירה שלהם ביום קבלת הדיפלומה. עבודה - יוק ! הכל עובר למזרח לסין להודו. אני מרחמת על הצעירים שגדלים כאן בשוק עבודה מתנוון. ועוד יותר על מי שחולם לגור כאן או לרכוש דיור שזה כבר טירוף ולחיי מדינת ישראל ועשיריה !

מה עושים ברגע שמבינים שלעולם לא נהיה יותר מעובד זוטר? ויותר מזה, אים מתמודדים עם ההבנה שכנראה אנחנו פשוט לא מספיק טובים - אחרת התקרה הזו לא הייתה מעלינו...?

פרילנסרים והשוק הזה יעבוד בצורה הרבה יותר יעילה וטובה לכולם.

ולכן לדעתי האישית רוב מנהלי השיווק בארץ הם בינוניים ומטה, לעומת עמיתיהם בחו"ל , וזאת בניגוד למהנדס הישראלי הממוצע. מה שכן, גם אצל מהנדסים - מאוד בוער להם להיות ראש צוות, מנהל פיתוח וכו'. נוצר הרבה פעמים מצב שאין מספיק מהנדסים עם כמות ידע גדולה שהם לא מנהלים, ולמנהל - הרבה פעמים אין זמן לפתח.

תודה רבה לכלכליסט על כל כתבות המוסף היפות האלה.

כמי שמופיע בכתבה, אני שמח שקבלת חיזוק מהכתבה. זו הייתה מטרתי כשנעניתי בחיוב לבקשה להתראיין. נפלא שהגעת למקום שבו זיהית על עצמך את המצב ולקחת יוזמה. והייתי מציע לך לבחון שאולי תקרת זכוכית נמוכה היא לזכותך כי לפעמים יותר קל לעשות שינוי ממקום שבו יש פחות מה להפסיד, וחוץ מזה יכול להיות שהיא אחד הגורמים לתחושתך ולדחף שלך לעשות שינוי. דבר נוסף שאני רוצה להגיד כאן הוא שהשינוי לא חייב לבוא מחוץ למקום העבודה. אפשר לעשות שינוי גם בתוך מקום העבודה. בעצם, השינוי הכי גדול הוא בנו, בתפיסתנו את המציאות סביבנו. שיהיה לך המון בהצלחה.

או להשקיע בעצמך.

ונמנעתם מדוגמאות של עובדים בתחתית הפירמידה, כאלו שאין להם דירה ללא משכנתא, או כאלו שיש להם דירה עם משכנתא. לי אין דירה ואין משכנתא. לפני מספר חודשים התוודעתי אל תקרת הזכוכית שלי, שהיא מאוד נמוכה, ולפני מספר שבועות החלטתי שבתחילת יוני אצא ל-"הפסקה" שלי. הבוס שלי יידע את זה עוד שבועיים. אני בן 40 . לזכותי אומר שכאשר זיהיתי את המצב שבו הפסקתי ללמוד דברים חדשים בעבודה, מייד התחלתי ללמוד בעצמי דברים חדשים. ולחובתי אומר שתקרת הזכוכית שלי מאוד נמוכה. הכתבה הזו באה בזמן ונתנה לי קצת חיזוק בדיוק בשלב שהפחד מהשינוי החל להתגנב אל תוכי. הפרדוקס הוא שגם האנשים בכתבה שלכם, אלו שהפכו\יהפכו לעצמאים, יבנו תקרת זכוכית לעובדים החדשים שלהם שנמצאים 15-20 שנה בשוק העבודה. בהצלחה לי. אני מאחל למנהל שלי שישכיל לכמת את עלות ההחלפה שלי, לעומת עלות העובד שיחליף אותי. (ברור לי שזו רק פנטזיה. זה לא יקרה. שוק העבודה הישראלי הוא דוגמא מצויינת לכך)