נסענו פעם עם מתמטיקאי מבריק (שהיה פרופסור מן המנין בשנות העשרים שלו, שמו שמור מטעמים מובנים). הוא התקשה להבין מדוע בצומת היציאה מירושלים יש אור אדום למכוניות מכיוון רחוב הרצל: "למי זה יפריע אם הם יסעו כעת?". אחיו, שנהג, קלט מייד את הקושי ו"תרגם" את השאלה לבעיית צביעה בתורת הגרפים. "אה", אמר המתמטיקאי, "ברור. זה ממש פשוט!". למזלנו, אין לו רשיון נהיגה. מתמטיקאים אינם נמדדים ביכולת "תרגום" בעיות מחיי היום-יום למתמטיקה. רבים מהם אפילו סובלים מחסך משמעותי בתחום הזה.

על זה נאמר , בציטוט מדבריו של אייב לינקולן - משרד החינוך יגיע אל הפיתרון הנכון , לא לפני שינסה את כל היתר . . . ויבזבז עליהם תקציבי עתק . . . ולפרופסור הנכבד - מציע שתמשיך להתעסק בענייני מתמטיקה באוניברסיטה. ילדים הם לא מספרים , או איברים לכינוס , למרות שאולי אתה נוטה לראות בהם כאלו .

אני לא מכיר את השיטה עליה מדבר לבנה, אבל אני מציע שלפני שהוא מפתח שיטות הוראה, ישפר את יכולות ההוראה שלו עצמו. הקורסים שהוא מעביר לא מסודרים, הוא באופן שיטתי לא משתמש בחומרי עזר ופעמים רבות הוא נתקע באמצע הוכחות או מתחיל אותן מהתחלה אחרי שביזבז זמן שיעור יקר בניסיון להיזכר בהן. זה לא מעיד דווקא על טיבן של מסקנות הועדה בראשותו, אבל זה קצת צורם לי לשמוע שאחד המרצים הפחות טובים בתואר עומד בראש ועדת הוראה.

באידיליה הכל יפה ונחמד, ולכן חייבים להיות יותר מציאותיים.