פחות כתבי אישום מתוחכמים על גבול האיזוטרי.פחות פילפוליזציה שלעיתים נשמעת הזויה ,והבעיה של העומס היתה כלא היתה.

הפתרון לעומס הוא לתת לציבור כלים לצפיית התוצאה המשפטית, ולבצע האחדה (סטנדרטיזציה) של החוק באמצעות נוסחאות וקיבוץ ההלכות המחייבות במקום אחד. היום הציבור איננו יכול לדעת מהו החוק, כי אין מקום אחד בו החוק מפורסם, רק עורכי דין המנויים על שרותי מחקר מסחריים יש גישה לכל החקיקה. כשבאים להתייעץ, כל עו"ד טוען שלכל תביעה יש סיכוי וללקוח אין כלים לבדוק זאת בעצמו. החוק אמור להיות נחלת הציבור והוא פשוט לא נגיש. גם הפסיקה איננה נגישה. הציבור צריך לשלם 25 ₪ לתקדין על מנת לבדוק בעצמו מה אומרת הפסיקה, ועל כל פסק דין שאומר שחור, יש פסק דין שאומר לבן. לכן, מכיוון שאין מקום ברור אחד ממנו אפשר ללמוד מה ההלכה המחייבת, יש תמריץ לרוץ לבית המשפט כי תמיד יש אפשרות לקבל יותר. אילו החוק והפסיקה היו נגישים לציבור, הציבור היה יכול לכלכל צעדיו בלי לשכור עורך דין. המצב היום שכל סכסוך חייב להסתיים בהכרעה שיפוטית, גם בגלל האקסיומה הדבילית ש"כל מקרה לגופו" וגם בגלל הצורך לאזן איזונים בכל תיק ותיק, מה שמשאיר את התוצאה לוטה בערפל. במזונות למשל, אין נוסחה אחידה לחישוב מזונות. תמיד יש לאישה אינטרס לפתוח תביעה, כי הכול פתוח, ואין לדעת כמה היא יכולה להוציא. כנ"ל בהסדרי ראייה. בגלל שאין תעריף קבוע להסדרי ראייה כברירת מחדל, המערכת מעודדת הגשת תביעות סרק בכל מקרה גירושין או פרידה. המערכת מזינה ומכלכלת עובדות סוציאליות ללא צורך. הבזבוז משווע. כל הפסיקה מבית המשפט לתביעות קטנות איננה מנוצלת היו8ת ואי אפשר לדעת מה מהווה הלכה, ומה סוטה מההלכה. צריך לכנס באתר משפטי אחד אוסף הלכות מחייבות, (שופטי העליון יכולים לעשות את זה), ואז במקום לרוץ לבית המשפט, הציבור ידע מראש על מה ניתן להסתמך ועל מה לא.