בחירה אימפולסיבית היא הדרך לחרטות אינסופיות,מאאפיינית מהמרים מכל סוג מכורים ומתמכרים. לעומת זאת חדיבה רציונלית ענינה להגדיר יעדים קצרי מועד ארוכי טווח. אז איך מתקדמים בלי הרבה חרטות בדרך? עקרון הT, נסו לבחור באופציה טובה להתקדמות כאשר ההמשך יהיה או,או, ששניהם טובות להמשך מכלל האפשרויות בבחירות האחרות כלומר שמה שלא תיהיה התוצאה זה יהיה מספיק טוב לכם כדי להתקדם. לא יהיו כך הרבה חרטות בדרך. לבחירת האופציות למניעת, זה מתכון להתקדמות טובה בלי הרבה חרטות, שתמיד היעד ה"סופי" לנגד עינכם.

מה הסיפור עם הדלתות הנעלמות ? ברור שהייתי לוחץ פעם אחת על כל דלת ואז על המועילה ביותר 97 פעמים... מה פיספסתי פה כרגיל, הניסויים של דן מרתקים, זה מה שזכור לי לטובה מהתואר בפתוחה והסמינריונית מקסים שנה טובה ניר

מאמר מאד מעניין. השאלה מעסיקה אותי מזה זמן רב. מצד אחד, ככל שרבות ההתנסויות, כך גדול יותר הידע על האפשרויות ויכולת הבחירה משתפרת בהתאם. מצד שני, "תפסת מרובה לא תפסת" הוא פתגם שמוכיח את עצמו שוב ושוב. הבחירה, אם כך, צריכה להיות זריזה ככל האפשר, אבל יחד עם זאת מבוססת על הכירות עם כל הדלתות או לפחות אלה שנראות מבטיחות במיוחד. חרטה יכולה לנבוע לא רק מהפסד שנובע מאימפולסים אלא גם מבחירה עיקרית שלא הוכיחה את עצמה. זה לא רגש נעים אבל זה יכול להיות מנוע להתחדשות במקום להכאה על חטא. אמשיך להאזין ולקרוא את מאמריך בהנאה גדולה. תודה, אביטל

גם אני הקלקתי 3 שנים על דלת אחת, אבל דווקא זאת מהדלת ממול משכה את תשומת ליבי, ושגמרתי להקליק עליה, עברתי בכלל לעיר אחרת. מאז אני מקליק על כמה שיותר דלתות בכל רחבי העיר ובכלל לא מתחרט. אני רק מקווה שתוצאות הניסוי שלי לא יקלקלו לפרופסור את התיאוריה.

בעוד שהכתבה עוסקת בחרטה על החלטות לא אופטימליות.

המאמן....נרדם באמצע המשמרת, מול שער ריק!...היתכן?

...על כל הדלתות שסגרתי מבלי להביט לאחור, אף שידעתי איזה הון עמד מאחוריהן. על שהלכתי עם הלב, ובחרתי במקצוע שאותו אני אוהב.

מה לא רציונלי בלבטח את הטלוויזיה, או כל דבר יקר אחר שעשוי לקרות לו משהו? גם בסעיף השני, מה רע בלתת לילדים הרבה חוגים? כמובן שלא כדאי שלא יישאר להם זמן לכלום ובטח שלא לפשוט רגל בשביל זה, אבל ילדים לא צריכים להתמחות בלעשות דבר אחד, הם צריכים להתנסות במגוון תחומים ולראות למה הם נמשכים.

להיפותזה האחרונה בכתבה יש יתרון אבולוציוני מובהק: שגיאה גדולה עלולה לעורר סכנה קיומית, ועדיף להקצות בעקבותיה משאבים להשרדות (ולא לאופטימיזציה או ללמידה). במונחי תורת-הבקרה, יש כאן gain-scheduling. מי שיצפה לתגובה כמו-לינארית ממערכת כזו יתבדה פעם אחר פעם ואף עלול להאמין (בטעות) כי היא לא-רציונלית בעליל. זהו חומר עסיסי למחשבה ביום הכיפורים. תודה, דן!

עוד אחד מהמאמרים המרתקים של דן אריאלי.

לכן נקווה שהאיש לא יתחרט על שהוא ממשיך לחרוש בדרך חרושה.

אם כי שנים שהאיש חי ומלמד באמריקה.

מספר אחד! אחד האנשים הרציונלית היחידים שקיימים על כדור הארץ

מעניין מאוד! ניסוי הדלתות הוא לדעתי דוגמא תאורטית יפה, שהשימוש בה לחיינו היומיומים לא כל כך רלוונטי. זה שהיתה ירידה ממוצעת של 15% ברווח הכספי של המשתתפים שדילגו בין דלתות, לא עוזרת לנו כאשר אנו נדרשים להחליט החלטות על החיים האישיים שלנו. במקרה הפרטי שלנו, הממוצע לא משנה. אנו מקווים להיות בצד הנכון שלו. לדעתי, בחיים הפרטיים שלנו חשוב להיות שלמים עם ההחלטות שלנו, ולהתקדם הלאה. לא תמיד נהיה צודקים כמובן. אבל אם נהיה שלמים עם הדרך לקבלת ההחלטות שלנו, נוכל להיות שלמים עם עצמנו. שכנוע עצמי הוא כלי חזק מאוד. שנה טובה.

כשאנשים מנסים לראות את כל איטליה בטיול של שבוע, הם בעצם רואים רק את הכבישים של איטליה, ומפסידים בגדול. הם אומרים לעצמם, עד שאני כבר באיטליה, חבל שאפספס את רומא , מילנו, ונציה, פירנצה, וגם את סיינה אני רוצה לראות... ואילו שמנסים לראות שלוש ארצות בשבועיים מפסידים עוד יותר, כי הם שבועיים בנסיעות.