המאמר מתאר באופן יפה, תמציתי ומדוייק את ההווה, ובעיקר את העתיד התעסוקתי של כולנו. אם נאהב את זה או לא, עולם התעסוקה עובר שינויים דרמטיים ולא רק שאנשים יחליפו מקומות עבודה כל תקופה קצרה (מה שקורה כבר היום), אלא יחליפו גם מקצועות כל כמה שנים. מי שלא יהיה גמיש, סתגלן וזריז "ייכחד" תעסוקתית.

פעם היה יותר ערכים יותר תמימות יותר התחשבות עולם ההייטק שהוא מוביל הוריד את הערכים שהם חשובים יותר מכל הכסף בעולם לרדוד עדיף עבודה קבועה על לא! העולם נהפך לתחרות יום יומית למי יספיק כמה שיותר לטרוף את העולם כמה לדרוס אחד את השני בשם הכסף הערכים צריכים להיות במקום הראשון נקודה! ערכי המשפחה והסדר צריכים להיות במקום הראשון נקודה! וזה הדבר! זה הסטארט אפ הכי חשוב מכל סטארט אפ עלי אדמות! ערכי המשפחה הם הסטארט אפ הכי חשוב!

ושנתיים מדען במכון ויצמן ושנתיים מדען בגוגל ושנתיים מדען בתחום קצת אחר. אף אחד לא מדבר על 180 מעלות כל שנתיים, מדברים על שינוי התפיסה שהיתה פעם, שאדם מחפש לעשות בדיוק אותו דבר 40 שנה ומקסימום מקודם בדרך פעמיים שלוש אם הוא טוב, לבין התפיסה המודרנית שאדם מנסה ליצור כמה שיותר תועלת ותוצאות ויודע גם להחליף מעסיק או תחום עיסוק אם ההזדמנות קורצת. למשל, אם עו"ד שמתמחה בחוזים מבין לפני העדר שהשוק מתעסק פחות ופחות בכתיבת חוזים ויותר בליטיגציה על הפרות חוזים, הוא יכול לעשות הסבה ולהתחיל להופיע בבתי משפט בנושאי חוזים, וזה יתן לו יתרון גדול כשהשוק ימשיך את המעבר, וגם יתרום ללקוחות שלו יותר.

פנית אליי כשאמרת טקסט מדויק או לכותב הכתבה?

הבעיה היחידה עם המילים שלך, היא שלא אני כתבתי אותן.

איזה קריירה? בארץ כל מה שעושים כדי לשרוד זה חלטורה ועוד חלטורה. רוב האנשים נמאס להם מהעבודה שלהם לאחר זמן מה, שנה, שנתיים. רוב העבודות מחורבנות, בואו נודה בכך: הרי אנשים משלמים לאנשים שיעבדו בשבילם בעיקר משום שהעבודה היא מחורבנת לעשות אותה. עבודות כיפיות? יש מעט. אלא אם כן אתה מוח-נמלה שנהנה לעבוד באיזו עבודת פקידותית עם שם מפוצץ (אנו פקידים, כל עובדי המשרד, אחרי הכל) או עבודה של פועל שחור, עבודת כפיים. מרבית האנשים שונאים את עבודתם, כבר בהתחלה, ואם לא בהתחלה אז לאחר תקופת מה, ולא ממש יש להם האפשרות לעבור לעבודה אחרת, משום שהשוק במצב מחורבן, או שאין להם הכוח לעשות כך, או בגלל משכנתא, או משום שקורות החיים שלהם לא 'מרשימים' במיוחד. קריירה, עלק. לרוב הישראלים יש עבודה, לא קריירה, שום ביטחון תעסוקתי, שום חוזים ארוכי טווח, רק חוזה אישי מעפן שאומר שיכולים לפטר אותך מתי שבא להם, ויקחו איזה צעיר שאפתן פראייר במקומך.

לא שואלים אותך, אתה יכול לתכנן, לבנות קריירה, יפטרו אותך מחר, התחום שלך לא יהיה רלבנטי. אף אחד לא שואל אתכם

רוב חייו של האדם הוא נשוי,לא הבנתי את התאוריה שלך על תגמול מיני,נראה לי אתה בן 25

כתוב מאוד ברור ונכון.. היום דור ה-Y יודע שהעולם הזה משתנה בהינף יד. אנחנו יודעים שעל קורות החיים שלנו להכיל גם תפקידים ערכיים ולא רק דברים בעלי ותק או שם. אנשים צריכים לעצור לרגע ולהבין שיש הרבה מאחורי קורות החיים, שוק העבודה הוא הרבה יותר פרסונאלי היום וצריך לשים לב לזה. רבים ניסו לפצח את הקוד מאחורי קורות חיים מושכים ומזמינים אבל זה גם מעבר לזה, זה איך לבוא לריאיון, מה לומר ואיך לגשת. מצרפת פה מאמר שלי אישית קצת עזר... ולא נראה לי שיכול להזיק לאנשים שבאמת אכפת להם משוק העבודה אליו הם משתייכים. bit.ly/ykcMRw

נראה לי שהאמת נמצאת באמצע- לא צריך לקפוץ מעבודה לעבודה כל החיים, צריך שתהיה תקופה של חיפוש והבנה מה באמת אתה רוצה לעשות, ובתקופה הזו אתה תעבור מעבודה לעבודה, עד שתגיע למה שאתה אוהב, ושם תישאר לטווח ארוך.. לא ככה?

הגיע הזמן לעשות מה שטוב לעצמנו

זה לא משנה אם אתה עושה את זה באיביי (מומחה Machine learning), משרד ההגנה (מומחה machine learning) או לינקדאין (כנ"ל).

הפנים האמיתיות של שוק העבודה העכשווי הן כפני תוכניות הריאליטי מהן נלקחה המטאפורה למאמר, כלומר לאף אחד אין מוטיבציה להשקיע בתפקיד או בהתמחות ארוכת שנים ההכרחיים ליצירת תוכן אמיתי. כולם יועצי שיווק אונליין, מומחי מדיה חברתית, גאוני נדל"ן ומאמנים. וכל זה אחרי קורס מזורז של חודש. אבוי לחברה שבה המדענים, הטכנולוגיים והיועצים הם כולם שנתיים גג בתפקיד, לובשי חליפות מגניבות וסניקרז וחסרי מושג כלשהו בתחום בו הם עוסקים.

I have no fucking clue והיום, חמש שנים אחרי, הוא נמצא במקום שהוא לא דמיין (אבל אני מאמין ומקווה שטוב לו שם) ואני במקום אחר, וטוב לי איפה שאני. והאמת היא, שבגלל נסיבות אחרות החיים לימדו אותי לא לתת משקל גדול מדי לתוכניות לטווח ארוך. לפעמים החיים באים ומביאים לך לפנים את מה שלא יכולת לחשוב עליו לפני שבוע.

נו, אז זו המסקנה האישית שלך. מה בינה ובין המציאות של 99% מהאוכלוסיה ? כלום. על פי מה שכתבת על הנושא רואים שאינך משכיל במיוחד.

אתה טועה מאד. אתה מבלבל "מה שאני הכי טוב בו" ו"מה שכיף לי" עם תחושה כללית, מבוססת במידה מסוימת (אצל מי יותר ואצל מי פחות) על חשבונות רציונליים, למה שישיג לי הכי הרבה הון כלכלי והון אינטימי\מיני. הון אינטימי\מיני הוא הקריטריון השני, המקביל לכסף (הון כלכלי), שקובע את מעמדו של האדם המערבי העכשווי. בדיוק כמו במקרה של הון כלכלי, גם כאן יש מיליארדרים מצד אחד ועניים חסרי כל מצד שני. הון אינטימי\מיני יש למי שנהנה ממספר גדול של פרטנרים\פרטנריות או מפרטנר\ית בעל\ת יוקרה רבה (למשל: במודל הראשון: טייגר וודס ואינספור הרומנים שלו, ובמודל השני: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי האחד לשני). היות ואלו שני הקריטריונים היחידים הנחשבים בחברה המערבית, אותם בחורים שתיארת, כנראה מוכשרים ובעלי אינטיגלנציה גבוהה, תופסים את הקריירות שלהם ככלי להשגת שני סוגי ההון המדובר. כיף לי ואני טוב בזה הם לא יותר מאשר "תרגום" אפולוגטי משהו של המטרה האמיתית.

לא כולנו, ואולי אף רובנו, לא ממש בנויים לקצב חיים תזזיתי. וגם מאחורי כל "זורם" נמצא אדם שמייחל ליציבות, לפחות מדי פעם. באופן אישי אני יכול לומר, שאני מפחד מהמציאות הזאת

לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקפוץ מעבודה מגניבה ורווחית אחת לעבודה מגניבה עוד יותר שניה. הרוב הם אנשים שעובדים בעבודות "שחורות" הרבה יותר ונוצצות הרבה פחות. שאלת מליון הדולר היא מה יעשה אותו קופצן קריירות כשיגיע לגיל שבו כבר לא יספרו אותו למרות הייחודיות המהממת שלו.

לא צריך להיות צעיר ומבריק כדאי להגיע למסכנה שבעולם המשוגע שלנו אין מה לתכנן. אולי חסכון פנסיני וגם זה כבר בסימן שאלה. לפני שבחרתי מקצוע אותו אני הולכת ללמוד, חסכתי כסף ומצאתי עבודה שתעזור לי לסיים את התואר בניתי בראשי את כל החיים שלי עד הפרישה (וזה היה לפני כעשרים שנה) למיותר לציין ששום דבר לא הלך כמו שתכננתי.המקצוע האהוב הפך לשנוא ביותר. העקרונות שהובילו אותי בגיל 20 השתנו כמה פעמים לאורך הדרך הוא מפמיניסטית קריריסטית הפכתי לאשיה שרוצה להיות אמא ואישה. הבעיה היא שקשה למאוד שלנות את המסלול המוכר של לשחות עם הזרם של החיים ולהתחיל לזרום נגדו. אז המקצוע נשאר, שעות העבודה גם, פרנסה סבירה... החיים?! לא כל כך! המסכנה שלי עושר זה לא אושר וקרירה זה לא מטרת החיים. דווקא בבוא חג החירות כדאי לחשוב על חירות החיים שלנו מהעבדות המודרנית.

כדאי לחשוד בכל תיאוריה שמשרתת את בעלי ההון. ניקח למשל את "מי הזיז את הגבינה שלי": לא סתם הוא הפך לספר חובה בכל אירגון-למטרות-רווח. מה שאומרים שם בעצם: זה לא אנחנו זה אתה. מה שלא יעשו לך - תזרום, אחרת יחשדו שאתה לא יודע להתמודד עם שינויים. עכשיו מישהו הלך עוד צעד קדימה: אל תעז לחשוב אפילו על כך שהגבינה תישאר במקומה יותר משנה אחת. מגיל 17 תנסה כל יום לחשוב איפה תהיה הגבינה בעוד שנה ואם הכל בסדר, תתחיל לחשוב על שנה הבאה. ככה הם אוהבים את העובדים שלהם: תמיד פוחדים לעתידם, שלא חס וחלילה ידרשו תנאים סוציאלים. אז הם יוצרים אשליה שכל האפשרויות פתוחות בפניך ובעצם השיטה עובדת בשבילך. מאוד מזכיר את המכירות של מוצר בשיטת פירמידה: תמיד מביאים לכנס סוכן שהפך למליונר בעוד ש 99% מהסוכנים שורפים את החסכונות שלהם ואת החיים.

פשוט כל אחד ינסה את מזלו במשהו שייתכן שהוא הכי טוב בו. למה לא? הרי אין משכנתא, ילדים לגדל, זינוק במחירי הדלק והחשמל ויוקר המחייה שרק עולה לגבהים לא ריאליים למשכורת הממוצעת במשק (שהיא גם ככה לא משקפת את הממוצע). ערן, אתה חי לך בארה"ב, עם תנאי שוק השונים לחלוטין מהמדינה המוטרפת שנקראת מדינת ישראל. הכי קל לזרוק עצות מעבר לים.

הכתבה הזו היא פאר האסקפיזם: אכול ושתה כי מחר נמות. אבל אנשים נורמליים מנהלים חיים מאוזנים בלי שיאים ומורדות חריפים. מישהו הרי צריך לעשות את העבודה השחורה כדי לתמוך בפרפרים הללו. היצורים שבכתבה יצטרכו להתעשת מתי שהוא, או שגורלם עלול להיות רע ומר. עיין ערך משל החרגול והנמלה. איזה ערך מקצועי יש לבחור שדילג בין פרוייקטים מגניבים אבל לא צבר שום נסיון מעשי משמעותי בשום תחום?

אז הראית כמה מקרים אקצנטריים - אבל כמה כאלו יש? בסופו של יום רוב האנשים הם מה שנקרא "פועלים שחורים" ולרוב האנשים, עד כמה שזה ישמע מוזר, יותר כיף להיות עם המשפחה מאשר "לעשות משהו מגניב" בעבודה. כששני העולמות מתנגשים רוב האנשים בוחרים במשפחה על פני עבודה.

פעם היו שומרים על יחסים במשפחה גם כשקשה היום כולם פרפרים גם בעבודה וגם במשפחה קופצים מפרח לפרח כדי למצוא את הפרח עם הכי הרבה צוף וכשיש פרח עם צוף שהם לא מגיעים אליו הם הופכים להיות דייגים שיוצאים לצוד את הפראיירים שמתחלפים... אני לא יודעת איך מדברים על הילדים... אבל הילדים היום ממש מסכנים עם חיים לא יציבים שכאלה אני מקוה שדור העתיד לא יתאבד.

היום בני ה 45 מגלים שמפטרים אותם כי יש צעירים אם יותר גרוע הם מגלים שהמקצוע שרכשו כל החיים כבר לא רלוונטיֿ ומאחור להם מידי לעשות שינוי גדול בקריירה.

רק מי שסופר מוכשר או סופר מקושר (שניהם יחד זה הכי טוב), יכול אולי לאמץ את הגישה הזו המוצעת הלא אחראית הזו. במציאות היומיומית גם של אמריקאים קפוצי תחת יש ריצת אמוק אחרי משרה ראויה וכזו עם אופק שירות ארוך. סגנון החיים וההתחייבויות שכל אדם ממוצע לוקח היום לא מאפשרים התנהלות של עשה מה שכיף לך בלבד. לשאלה איפה אני רואה את עצמי בעוד 5 שנים אענה, ראשית בריא ואז מסודר בעבודה שתאפשר לי לגדל את ילדיי המתבגרים, ולהזדקן בכבוד. בן 45 עובד...ולא שוכח ללכת לארוחת צהריים, מה זה השטויות האלה, איך נגדל...?

ואז מגלים שהחיים זה לא רק מה שאתה רוצה, אלא גם מה שהשוק מוכן (או לא מוכן) לקבל ולשלם. והיכולת של השוק להכיל עובד מעל גיל 40 שקורות החיים שלו מורכבות מקפיצות של שנתיים בין עבודות ובין ארגונים - שואפת לאפס. תזכרו גם שכל ארגון מורכב מ- 90 אחוז עבודות סיזיפיות ומשעממות ו- 10 אחוז ואפילו פחות של עבודות אסטרטגיות, יצירתיות וכו'. מספר היועצים המיוחדים והיצירתיים שהמשק יכול לקלוט הוא קטן מאד. אכן אם אתה מצליח להיות אחד מאותם 10% הדרך להצלחה פתוחה בפניך. אבלב להגיד שזו אסטרטגיה נכונה לבניית עתיד? ממש לא. יש בזה סיכון גבוה מאד, ומירב הסיכויים שתמצאו עצמכם כחלק מהרוב שנכשל (על אלה לא תמצאו כתבות בעיתונים).

"הבנתי שמעכשיו אנהל את הקריירה שלי על בסיס שני שיקולים בלבד: אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שכיף לי". מה שאתה הכי טוב בו זה לאכול אוכל טוב, לישון בבית חם ולספק את הצרכים שלך. בלי זה לא תהיה טוב בשום עבודה.

גם אז יקפצו מעבודה לעבודה כל שנתיים? זובי! אז יצוצו להם ילדים חדשים ומגניבים בני 28, והילדים המגניבים של פעם יתעוררו ויבינו שכדאי להם להסתכל קצת מעבר לחוטם שלהם.

כשאני עושה את מה שאני עובד בו, בבית, אני שוכח לאכול, וגם שוכח ללכת לשירותים לפעמים, כי פשוט שקוע במה שאני עושה. אבל - כשאני עושה את אותו הדבר, עם מישהו, שפתאום דורשים את זה, ואת ההוא, וגם מישהו נוסף שצריך עוד דבר, וגם השלישי בא, ורוצה שאני אעשה רק עוד שמהו קטן, זה גורם לחוסר ריכוז, חוסר יכולת לעשות את העבודה, לתסכול, ולמיאוס. השורה התחתונה - יכול להיות שתעבוד במה שאתה מאוד אוהב לעשות, אבל עבודה בחברה, עם בוסים, גורמת לך למיאוס ולחוסר רצון.ש

כשאני עושה את מה שאני עובד בו, בבית, אני שוכח לאכול, וגם שוכח ללכת לשירותים לפעמים, כי פשוט שקוע במה שאני עושה. אבל - כשאני עושה את אותו הדבר, עם מישהו, שפתאום דורשים את זה, ואת ההוא, וגם מישהו נוסף שצריך עוד דבר, וגם השלישי בא, ורוצה שאני אעשה רק עוד שמהו קטן, זה גורם לחוסר ריכוז, חוסר יכולת לעשות את העבודה, לתסכול, ולמיאוס. השורה התחתונה - יכול להיות שתעבוד במה שאתה מאוד אוהב לעשות, אבל עבודה בחברה, עם בוסים, גורמת לך למיאוס ולחוסר רצון.ש