רק מלקרא את הטוקבקים הרגשתי רע!! תעשו מדיטציה ויוגה אנשים זה מרגיע ועוזר..

כלומר - יש הרבה צעירים שלא מצליחים למצות את יכולותיהם, אבל יש מעט מאד צעירים שמוותרים ולא מנסים. מעטים מאד ישראלים ממש מבזבזים את שנות העשרים שלהם בלא לעשות כלום. לכל היותר משוחררי צבא יוצאים לטיול של כמה חודשים (זה לא פשע, וזה לא מה שיתקע את הקריירה העתידית) אבל אחריו רובם מתכנסים די מהר למסלול של לימודים, עבודה ותוך כמה שנים: הקמת משפחה. הצבא עצמו הוא לצערנו בזבוז של שנים שיכלו להיות מועילות מאד, עבור רוב גדול של המשרתים. הצבא אמנם תורם לעיצוב האישיות - אבל לצורך כך מספיק שירות של שנה אחת.

אני בן 36, עובד בהייטק יותר מ10 שנים, וכנראה שלא אזרק בגיל 40. למה? בגלל שלא בער לי ללכת ולרוץ להיות מנהל, אני מפתח, קרוב מאוד לקוד, מתעדכן מהר בטכנולוגיות, קורא ומשלים לבד. עוקב כל הזמן אחרי מה השוק מחפש ומשתדל ללמוד את זה, וגם אם לא לעומק, יותר כמה דברים על הטכנולוגיות החדשות. אני שומר על רשת קשרים מקצועית /חברתית ונעזר בה בחיפושי עבודה. פעם חשבתי שבגיל 35 אפרוש לחברה גדולה שאפשר להיות בה עד הפנסיה - כמו למשל אמדוקס, אבל אז ראיתי שיש שם גלי פיטורים על בסיס תעלולים חשבונאיים, ולכן המשכתי פשוט כל פעם להתעדכן, ולא להתרחק מהקוד, גם כשקיבלתי לנהל 2 עובדים. מחפשים בטרוף מהנדסי תוכנה מנוסים ועדכניים מבחינת הידע שלהם, או קרוב לעדכניים, ויש מספיק חברות שמוכנות להכשיר. הבעיה שאין באמת הרבה מהנדסי תוכנה טובים, בגלל הבינונית, בגלל הרצוף לעשות כל מיני מעקפים , קיצורים וקומבינות במקום ללמוד לעומק ובצורה יסודית, בגלל שממהרים להתקדם ולקחת אופציה ניהולית (אני כמפתח מרוויח יותר מלא מעט ראשי צוותים שאני מכיר, ולכן קידום לא בהכרח פרושו יותר כסף). אני אישית מוכן לקבל לעבודה גם בני 50 פלוס שהם מהנדסים טובים ומוכשרים, אבל פשוט קשה למצוא אותם כי הם עובדים ומחוזרים כל הזמן על ידי כמה חברות בו זמנית.

היום בן 30, עובד בהייטק. הצלחתי לחסוך כמה מאות אלפי שח (לא מספיק לקניית דירה במדינה המטורפת שלנו, אבל התחלה טובה) ובין לבין עשיתי שני טיולים גדולים בחול. 3 וחצי שנים בצבא. תואר מהטכניון, היו לי כמה חברות רציניות וכמה שלא (עדיין רווק) עדיין חושב שתמיד אפשר להספיק יותר, אבל צריך גם להנות מהחיים.

ליוסף, אני מצטער לשמוע על אמך. אתה אומר שכן עבדת עד היום(אם הבנתי נכון). אני חושב שמהבחינה הזו מצבך יותר טוב כי יש לך מוסר עבודה. אתה כבר נמצא בתוך העשייה. אני לא מורגל בלעבוד וזה יהיה הלם גדול בשבילי, כשאתחיל(בתקווה...). אני מאחל לך שאכן תצליח להביא לשינוי המיוחל ושתצליח לשנות את מצבך, לעתיד טוב יותר :-) לאלעד: יש לך רעיונות כיצד לשנות את זה? האם אתה מיואש לגמרי, או שאתה מנסה לפעמים לעזור לעצמך? אני מרגיש ממש כמו שתיארת. בדיוק אותו הדבר.

מי שהתחיל לחיות רק בגיל 50 אחרי שריצה את החברה שבה הוא חי הוא איודיוט הוא שוטה

מייד אחרי הצבא לימודים, עבודה, משפחה. בגיל29 - היה לי כבר תואר ראשון- בהנדסה, תפקיד ניהולי בהיי-טק ותינוק. בגיל 40 נזרקתי מהי-טק והיום בעבודה אחרת, מהנה אבל רמת חיים נמוכה מאוד. לא טיילתי, לא נהניתי, כל הזמן בלחץ להתקדם ולהשיג כי "מה יהיה" אין לי זכרונות של טיול יפה או סתם בילויים.

החיים זה לא מתמטיקה . מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר וזה לא עניין של גיל אז כל ה״תעשה ואל תעשה ״ הוא שטות בעיני. ילדתי ילד ראשון בגיל 40 והזוגיות האמיתית שלי התחילה אז. מאז גם הרבה יותר מאושרת. זה לא ממש מה שהכתבה אומרת, נכון?

שמי אסתר, אני סטודנטית בת 22 גרה עם אבא ואח כי האמא שלנו מהדור שלך החליטה שוואלה לא מתאים לה להיות אמא, אז קמה והלכה. אני צריכה לממן את עצמי, לתחזק משפחה ובניגוד לאותם קוראי שאנטי באנטי שעליהם אתה מדבר, אני לא לוקחת את הדבר בצ'יל אאוט. יש הרבה כמוני בגילי שלא לוקחים, כי הם נכנסו למרוץ החיים האידיוטי הזה. מרוץ בו קריירה וכסף מקדשים כל דבר אחר בחיים, עולם שבו הנפש נשכחת והאשראי זה האלוהים החדש, עולם שבו זורקים אותך מהיי טק בגיל 40+ (חברים שלי בהנדסה כבר חושבים לעשות תואר צדדי שיהיה להם אחרי שיזרקו אותם...) ועולם שבו ילדים חיים ללא אהבת הורים אמיתית, בגלל ששניהם צריכים לקרוע את זה עצמם בין שני עולמות. זה עולם שבו אתה מתבלה במהירות, עולם שבו אנשים עם תואר ראשון נלחמים על להיות במוקד טלפונים רק כדי להביא פיסת לחם הביתה, ומי שחושב ש5K מספיקים לממן משהו עדיין חי בסרט מהטיול בהודו. זהו עולם שעושים בו טרנספורמציה אין סופית בין אהבה לכסף אם זה במשפחות, בפרסומות, במוצרים. בסופו של יום הרבה אנשים כמוני מוצאים את המרוץ הזה כדרך היחידה להתקיים, בגלל שאנשים עוד מהדור שלך לא עצרו את הכדור שלג הזה אלא יותר חיזקו אותו. אתם הפכתם את הקריירה לקדושה, ואתם אלה שהבאתם לעולם את מושג ההתרכזות העצמית במסות שכאלה (ואם כבר בסוציולוגיה עסקנין אתם נקראים דור ה-me, מבחינת דורות תרבותיים). ואני אומרת, כן, שאנשים יקחו את הזמן. לאן כל כך ממהרים? למות? לקבר? ומה זה התגובות האידיוטיות האלה כאן שרק בגיל 70 מתחילים לחיות? החיים הם עכשיו! אין שום הבטחה שמחר רכב לא יכנס בך ותהיה נכה לכל החיים. אין שום הבטחה שמחר מטאוריט לא יפגע בך ויחסל כל מה שאתה אוהב בכדור הזה. ובאופן כללי, מי שחי בציפייה שהטוב יקרה לו בעתיד, בחיי שמשהו לא בסדר. כי ככה היו ההורים שלי, ועבדו מסביב לשעון, גדלנו לבד, אמא שלי תרגמה כסף לאהבה, בסופו של יום הם תכננו לפרוש מוקדם ולהתחיל להנות מהחיים. אבל הפלא ופלא, כשהגיעו לגיל הזה עם כל הכסף (3 נכסים ועוד הרבה הון עצמי) לאמא כבר נמאס, כי הנישואים היו רעועים, אחי ואני לא הרגשנו כלום כשהיא עזבה את הבית כי היא היתה זרה לנו, וכל החומר הזה שווה לקליפת השום עם כל הכאב וההרס שנעשו כאן. מישהו חכם אמר פעם רגליים על הקרקע ומבט לאופק וככה צריך לחיות. נכון שלא צריך להיות פרזיט עד גיל מאתיים, אבל אני ממש מתנגדת לכל תרבות ה"פסט פוד" שהתפתחה לה בעולם המערבי ובעיקר כאן. הכל מייד ועכשיו, עבודה - עכשיו, פיטורין - עכשיו, אהבה - עכשיו, גירושין עכשיו, אוכל עכשיו. הכל עכשיו. לאנשים אין סבלנות ואין איפוק ולכן הם גם לא נהנים מהחיים ויש להם צורך מטורף רק לצרוך ולצרוך בזמן שביחס הפוך הם מגדילים את הריק שבתוכם. המציאות הזו יש לה דרישות פשוט לא אנושיות. באמת. מי שחושב שהוא בא לעולם לעבוד ולהשתעבד בכסף טועה בגדול. צריך לצאת לראות עולם, להכיר תרבויות, לראות את נפלאות הבורא..אחרת מה הטעם להיות כאן?

נכון שהייתי במצב יותר טוב אם הייתי מכין את המיטה בגיל ה-20 אני הייתי בבועה כל שנות העשרים וגם שלושים (בעיקר אלקוהול) נגמלתי לבד פתחתי בקריירה בהיי-טק עובד שם המון שנים מה שאני רוצה להגיד זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל חיים מחדש

נכון שלבחירות שלנו יש את ההחלטות שלנו וכמובן נקודת הפתיחה מהבית אם אין לך את הדרייב לסמן מטרות ולהגיע אלהן אתה מובס בכל גיל - הילדים של היום הם לא הילדים של שנות החמישים הם השגיים מגיל בית הספר היסודי אז לכל הנואשים הבחירה קיימת חפשו את המטרה ורצוי מגיל אפס תמיד מתחילים מאפס

אני מסכימה לחלוטין שמדובר בכתבה עם תוכן דל. לא רק שלא למדתי שום דבר חדש, אלא מלווה אותי התחושה שניהול הזמן שלי בחיים הוא לוקה בחסר. המסר של הכתבה הזאת הוא לסיים לימודים לפני גילאי השלושים, להקים משפחה ולהוליד ילדים לפני גיל השלושים, וגם שלא נשכח את העצמאות הכלכלית, שגם היא חייבת להגיע לפני גיל השלושים. מעניין מאוד איך אני יכולה להספיק את כל זה, אם לוקחים בחשבון את העובדה שלא עשיתי טיול בן שנה אחרי צבא וגם לא שנת שירות, ועם זאת אני , אחרי גיל 25 נמצאת בשנה שלישית ללימודים, האורכים 4 שנים. וזה רק תואר ראשון, והוא לא מספיק, בשום מקצוע. בן זוגי גם הוא בשנות ה20 + ועוד לא התחיל לימודי תואר ראשון. בהנחה שנצליח לשרוד את כל הקשיים הכלכליים שהמדינה מערימה עלינו , לשרוד את המגורים המשותפים עם ההורים, נוכל להקים משפחה רק לאחר גיל השלושים. מציאות עגומה , לא? וכמובן , לא אדבר על כך שחסכתי ללימודים במשך שנתיים, וכך גם בן זוגי. מה שאני רוצה לומר בעצם הוא- החיים הם רב גוניים , מותר לנו לבחור תחומי עניין חדשים, וגם בני זוג חדשים. לא יתכן שבגילי אני חייבת להחליט סופית שככה ייראו חיי בגיל 60.

פעם בשבוע פרו ורבו יתר השבוע לומדים ומתפללים,היה משעמם לכן אישתי ואני חזרנו בשאילה ועכשיו נהנים מהחיים,מזל ששנינו למדנו מחשבים,הכנסה לא רעה,נסענו לחו"ל בחופשות,מכירים מקומות בילוי בלי סוף ,מסעדות,הרי חיים בכדי להנות,כך תכננו,כך אנו חיים,הרי בסופו של דבר החיים הם טיול נחמד ולא יותר מזה

אתה בבעיה רצינית. שווה לחפש בגוגל את המשפט the power of compound intest כדי להבין כמה החשיבות של סכומים קטנים בגיל 20-30 , ולמה הם מניבים פי כמה יותר מסכומים גדולים בגיל 50.

החשיבה הליברלית אינה חדשה. זה דבר אחד לקרוא על נפילת אימפריות (והמערב הוא אימפריה, ללא ספק) ולנוד בראש ולשאול, איך הם לא ראו מה קורה להם, איך הפראים שסביבם הביסו אותם, ודבר אחר לחיות את תקופת הדעיכה בעצמך, ולא לראות שזה קורה לך, ממש ברגע זה. התהליך (בהפשטה פראית) של שגשוג->שאננות->שיח זכויות, נהנתנות, תחושת שפע שיצרו דורות קודמים->בטלנות ודרישה שמישהו אחר יעשה בשבילך . התהליך הזה אינו המצאה של המאה ה 21..

עשרות בחורות בלי לבחור והבחורות נותנות מהפחד שאם לא הן לא תעמודנה בתחרות הן תשארנה לבד. איפה אפשר למצוא גבר (ומנקודת המבט של גברים - אישה) שהוא לא זונה ממין זכר בגילאים 20-30-40? אם אני שונה וסולדת מכל ההתנהגות הבהמית הזו (ואני לא דתיה בכלל) אז בטוח שיש עוד כמוני שמרגישים שהכל זול אין עומק לא מחכים להכיר את האופי הולכים אחר חיצוניות ואף אחד לא מודה בזה אבל זו הסיבה שיותר ויותר אנשים נשארים רווקים.

חיים מאושרים הם דווקא זוגיות? חיים מאושרים הם קריירה כזאת או אחרת? וכמי שעברה מזמן-מזמן את גיל 20 אומר לך שזאת תקופה קשה ביותר, שעושים בה בחירות טיפשיות עד דביליות. אולי לא בגלל הגיל אלא מפני שרק אז יוצאים בעצם מהחממה של הורים/בית-ספר ומתחילים את הצעדים בעולם האמיתי. כלומר, אז מתחילים באמת את ה"ילדות". לדעתי, ה"תרופה" היחידה לכך היא להבין שהילדות מתחילה הרבה קודם, ואת הבחירות החשובות (כגון מקצוע) כדאי להתחיל לעשות כבר בתיכון, וכבר בתיכון לעבור גם הכשרה מקצועית, כי הלימודים התיכוניים של היום לא נותנים לאדם כלום! ולגבי זוגיות - לדעתי המוסד הזה הולך ופושט את הרגל, ובוודאי שאין טעם להיכנס אליו בגיל 20. זאת ערובה לעשיית הטעויות הכי גדולות שאפשר. והורות - לדחות כמה שיותר, לפחות עד גיל 30. ועד גיל 30 - לעצב את עצמך, ללמוד, לנסות כמה מקצועות, לנסות הרבה בני זוג. ורק אז לקרקע את עצמך עם ילדים.

במדינה הזאת הצעירים מתחלקים ל-2: אלא שחיים עם אבא ואמא עד גיל 30 וללא שום התחייבויות, אין להם הוצאות שכירות או אוכל או חשבונות מה שמאשר שלהם לחגוג וללמוד או לעסוק בעסק פרטי משלהם. רובם בוחרים לחגוג, טיסות לחו"ל, מעודנוים, סמים, ים וחיים בזבזניים בכללי. ויש את אלא שמסיבות כאלו ואחרות מגיל צעיר מצאו את עצמם לבד מול העולם. אני אחד מהם, ולא היה לי שום טיול לשום מקום אחרי הצבא, גם לא הייתי בצבא כי הצבא לא יכל לדאוג לתשלום השכר דירה שלי ולתשלום החובות שלי אז הם שיחררו אותי. (מה שהפך אותי בעיני החברה למשתמת לכל דבר) לא עשיתי פסיכומטרי או תואר כי השכירות כולכך יקרה שאני חייב לעבוד במשרה מלאה מה שלא מאפשר לי ללמוד או לשלם על לימודים (תאמינו לי ניסיתי). לסיכום: תמשיכו לחיות עם הההורים עד גיל 40 תוך כדי צפייה באח הגדול כי המדינה הזאת אי אפשר להצליח בשום דרך אחרת

קראתי כל מילה. זה בדיוק התיאור של עצמי במציאות של לפני חודש. חוץ מהעובדה שאני כן עובד. אבל כל השאר פחות או יותר מדויק. אני לא יודע מה גרם לי להגיע למצב הזה אבל אני יודע שלא כך ראיתי את החיים. גם אמא שלי היתה עצובה מאוד על המצב. לפני כשבוע היא נפטרה. מוות לא צפוי. עכשיו התעוררתי שהכל מאוחר מדי אני מבין. חייתי בבועה ושהיא התפוצצה לי בפנים ראיתי את האמת ומה אמא ניסתה להגיד לי. הנוחות וההתנתקות טובה כי אנחנו לא יודעים מה הוא קושי אמיתי בחיים. שהכל בא בקלות אין ערך לכלום. אז נכון שלהתחתן ולגדל ילדים ולפרנס ולחיות בכוחות עצמך זה קשה אבל כמו שנאמר בונילה סקיי "המתוק לעולם לא היה מתוק לולא החמוץ." אני מקווה שההתעוררות המאוחרת שלי תביא לשינוי המיוחל.

גיל זאת המצאה הזויה. כמו שכסף זאת המצאה הזויה.

הדבר היחיד שכדאי ורצוי לעשות בגיל צעיר הוא להבטיח יותר את העתיד מבחינה כלכלית - להתחיל פנסיה, בקטנה. אולי לחסוך מעט אם ניתן. כל השאר, הן חוויות מעצבות וחשובות ודרכו האישית של כל אחד ואחת בנתיב חייו. המדד לחיים נכונים וטובים הוא מידת השמחה והאנרגיה שבך, לא שום דבר אחר. אין דרך אחת וטוב שכך.

1.לגבי מהנדס תוכנה מבר אילן שעובד בפאלפל - או שמדובר בתגובה צינית כמו שהרבה בלוגרים חסרי חיים אוהבים לעשות , או מדובר על מקרה מצער של בחור לא מוכשר או לא בוגר מספיק שלא מצא עבודה בתחום והחליט אחרי 4 שנים ארוכות ( במקרה הטוב) לא לקחת את עצמו ברצינות ולבחור בעבודה זמנית חסרת אחריות וחסרת משכורת. 2. לגבי תמהיל האנשים בצוותים בתחום ההייטק - ציפור לחשה לי שבצוות המדובר יש מהנדס אחד , שני בוגרי BSc במדמ"ח וועד שניים שעובדים ולומדים לתואר במדעי המחשב כבר מספר שנים. אז לגבי הרוב .... מסופקני , לגבי האיכות שלהם - אחד מהם יכול להעיד ..שהמהנדס בהחלט בסדר .... עשית עבודה טובה דינה .... יישר כוח !! לעניין הכתבה עצמה - כמו שכל סטודנט שנה ראשונה בחוג לתקשורת יבין , מדובר על כותרת מפוצצת ותוכן די דל. היכולת להשתנות ולקבל החלטות שישפיעו על החיים שלך יכולות להתקבל גם בגלאי השלושים אך חשוב בהחלט לא לדחות אותם בשעות העשרים בטוענה של "יהיה בסדר - שלושים הם העשרים החדשים" . מצד שני, הכתבה בהחלט אינה משקפת את המציאות בישראל - מציאות שבה צעירים מתחילים ללמוד בגילאי ה 24-25 ומתחילים להתבסס רק לקראת סיום שנות העשרים שלהם. האם אין זאת החלטה נבונה להשקיע בקריירה ולהקים בית עם בן או בת זוג ( הדברים לא חייבים להיות סותרים ) כאשר אתה בוגר ולא שקוע כולך בלימודים. אלעד.

שנות ה20 הן השנים שאתה מממש את הציפיות של ההורים ושל החברה- צבא,לימודים,חתונה ילדים. בשנות ה30 אתה מתמודד עם כל ההשלחות של מימוש הציפיות ולרוב אתה מתקן את הטעויות שעשית נאבק לשמר ובעיקר נאבק לשרוד כי שם בשנות ה30 אתה לרןב לא לבד -יש לך משפחה לפרנס, משכנתא לשלם והמון חובות שהבאת איתך לעשור הזה ....ואז אתה מבין שאתה מכונה שעובדת על מימוש ציפיות של אחרים! בדרך כלל אתה מחליף עבודה למה שבאמת מעניין אותך,ויש שיגידו שרק אז אתה מבין מה באמת אתה רוצה לעסוק בו,מתגרש (במידה ןגם שם מימשת ציפיות של אחרים) ויןצא למאבק אחר,מאבק אמיתי שבסופו באמת יעוצבו החיים,כך שמבחינתי השנים המעצבות באמת הן שנות ה30 בואך 40....

בני אדם משתנים תמיד , ואם הם חכמים הם ינסו להשתנות לטובה , ה 10 שנים האחרונות של חיי אכן היו מכרעות , אך ניתן לומר בבטחה שאנחנו משתנים גם בהתאם לאירועים ומצבים שונים בחיים וגם בהתאם לאנשים שאנחנו פוגשים , מי שמנהל חיים שגרתיים ישתנה פחות , מי שזז ממקום למקום ויש לו דרייב ישתנה כל הזמן .... במיוחד אם רכש השכלה ... בכל מקרה הנקודה שלי היא שצעיר זה בנפש , ואתה תמיד יכול ללמוד ולהשתפר וישהיה לך מה להציע , החיים לא נגמרים עד שהם נגמרים , והם בטח לא נגמרים בגיל 30 ...

ציפיתי למאמר מושכל מתחת לכותרת הבומבסטית. קיבלתי קש וגבבה. הפרופ' נתקע בשנות ה-60, ואולי גם דואג ליתרות בתקציב הביטוח הלאומי (אם בני ה-20 לא יעבדו ולא ישלמו ביטוח לאומי - מאיין יבוא הכסף לתשלום הפנסיה של הפרופ'?). ה"תובנה" לגבי מגורים משותפים לפני הנישואים - ממש מפגרת. ראשית: מדובר במגורים משותפים נקודה. לא "לפני הנישואים". (שוב, שמרנות בגישה הרואה במגורים "שלב מעבר" בדרך לנישואים). אם הקשר הסתיים בלי התחייבות משותפת להקמת משפחה - כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות מראש. אבל בעיניו של בן הסיקסטי'ז - זהו כישלון, כי הוא לא הוביל למשכנתא ולנכדים... העולם השתנה. יש גלולות. העולם התעסוקתי שונה. תוחלת החיים שונה. השינויים שאותם הזכיר הפרופ', אם מפיו ואם מפי ד"ר ג'יי, כנראה מתבקשים ומהווים תגובה נאותה של הצעירים ש'לוקחים את הזמן' ומנסים להבין מי נגד מי בעולם החדש. העובדה המצערת, שבהיעדר עבדים צעירים בני 20 שמשלמים ביטוח לאומי, גם הפנסיה של הפרופ' עלולה להיות מאותגרת - זו לא בעייתם של הצעירים. זו בעייתו של הפרופסור. ואגב, מפרופסור הייתי מצפה ליתר אנליטיות, רצינות, עומק מחשבתי. נו טוב, זה בגלל שגם אני לא בת 20 וגם לי יש קבעונות... אמור מעתה: הפרופ' (הנכבד) של אתמול הוא השמרן החדש. ושמרנות - זה כל הסיפור כאן, וזה בטח משהו שהצעירים אמורים לבעוט בו. בהצלחה לכם, בני 20. אתם מוזמנים לבנות לנו עולם מוצלח יותר...

בואו לא נשכח שישראל מפגרת אחרי מדינות אחרות.. אצלנו יש שירות חובה, אנחנו משתחררים רק בגיל 21, מתחילים תואר בגילאי 22-23, ועד שמסיימים כבר בני 27.. לא כמו באירופה או ארה"ב ששם כבר בגיל 24 אפשר להיות בעל 2 תארים וקריירה

באף גיל אין צורך לתת למישהו לקפוץ למים לפני שמלמדים אותו לשחות. בחברה החילונית יש דרישה כזאת מרוב הצעירים בגיל 20 ורובם משתקמים מבהלת הקפיצה רק בסביבות גיל 30 אם בכלל.

שנות ה 20: משקיעים בלימודים 30 הקמת משפחה 40 משקיעים בקריירה 50 משקיעים בחיסכון לפנסיה (צבירת הכספים הגדולים) 60 הכנה לפרישה 70 מתחילים לחיות

קיים קשר בין מגורים לפני החתונה לשיעורי הגירושין הגואים לא בגלל היעדר שמרנות אלא כי ההורות הופכת למרכזית בזוגיות הזאת ולא הזוגיות עצמה. בנישואים הזוגיות צריכה להיות המרכז ולא ההורות. לכן כשמתחתנים 'רק כשרוצים להביא ילדים' מביאים את הקץ על הקשר. יש הגיון בריא לא לגור ביחד לפני החתונה ולשמור על העצמאות כרווקים, ואז לקיים טקס מעבר אמיתי לקראת שינוי הסטטוס. בן/בת הזוג הם אלה שצריכים להיות בראש סדר העדיפויות, הם הרי היו שם לפני הילדים.

פרופסור לחקר האינטרנט קרא ספר פסיכולוגי-סוציולוגי שהרשים אותו, והחליט לשתף את כולנו בתובניותיו. הוא כתב טור קצרצר ופסקני, שזור באמירות בומבסטיות (שנות ה-20 הן הרגע האחרון לעצב את האישיות!) אך ריקניות (לעצב את האישיות =?), ומצפה שכולנו נאמץ את המסר כי "יש לכך סיבות ביולוגיות" וכי הוא נכתב במקור על ידי ד"ר מאמריקה. תודה לך פרופסור!

לא רק שאתה רכיכה פאטתית, חסרת יכות להחליט ויכות בכלל, אלא אתה גם בת יענה שדוחפת ראשה בחול בעצמ זריקת האחריות למצב על מישהו אחר? אתה באמת לא מבין שעספור זה בסך הכל אוסף של שחקנים (ולא מן הטובים), במאי ותסריטאי ממוצע ומטה שמתפרנסים מלשעשע אותך במשך חצי שעה? להם אגב, יש כוון בחיים. לדמויות לא -אבל הן דמיוניות. החיים אמיתיים הם לא דמיון ואנו בןחרים אותם לעצמנו. וככל שדוחים את הבחירה, היא הופכת לקשה יותר והתנאים למימושה הולכים ונשחקים. ואם בןחרים כוון - לא טועים? ועוד איך. אז מתקנים תוך כדי תנועה. אבל כל הזמן לומדים ומתקדמים. מישיבה על הגדר מתקדמים רק לכוון אחד: להירק בחיים.

מי שמודאג מאוד אלה בתי ההשקעות שמנהלות לנו את הפנסיות... בקרוב לא יהיה איך לשלם.כי הצעירים לא עובדים היום וההכנסות מהם בגילאי 20 נמוכים מאוד,רובם חיים על חשבון ההורים, ותוחלת החיים מיתארכת. אז מה יעשה מי שנימצא כרגע בגיל 40-50? הוא בבעיה רצינית!

"ג'יי מסבירה שלא במקרה בשנות ה־20 בוחרים מקצוע, זוגיות, מקום מגורים ודרך חיים של יזמות או דבקות במה שבטוח. יש לכך סיבות ביולוגיות, שבגינן העשור הזה הוא הזדמנות בלתי חוזרת". המיקוד הזה על שנות ה-20 הוא תופעה של העשורים האחרונים. לפני 150 שנה רוב האנשים בחרו (או שנבחרו עבורם) מקצוע, זוגיות, מקום מגורים ודרך חיים כבר בשנות העשרה. הביולוגיה לא השתנתה מאז, המוסכמות החברתיות כן, והן יכולות להשתנות שוב. מוזר שאדם רציני כמו רפאלי מפרסם טיעונים דחוקים כל כך

1. קשר חיובי בין מגורים לפני נישואים לאי הצלחת נישואים - יותר סביר שנגרם בגלל שמרנות בני הזוג: בני זוג שמרנים לא יגורו יחד לפני הנישואים, וגם יהססו להתגרש. 2. שנת שרות וטיול אחרי צבא- אורכם שנתיים ולא 10 שנים... חבל שמעוותים את המציאות בעזרת "מחקרים"...

אני מסכים מאוד עם הדוקטור. אותי אישית זה תמיד זעזע איך אנשים רבים מתייחסים כמו שהם מתייחסים לעשור כל כך חשוב בחייהם. אבל מה שלדעתי חשוב להבין זה שאין עתיד - העתיד הוא עכשיו. אל תגיד "כשאני אהיה בן ככה..." או "בעוד כמה שנים אז המצב יהיה יותר..." אלא להתחיל לפעול עכשיו כדי להשיג את המטרות בעתיד. וכמובן לקחת את הבליינות בפרופורציות - ברצינות, זה פשוט לא בריא. אני לא אומר שצריך לעבוד כל החיים ולא לעשות לעצמנו הנחות אפילו פעם בשבוע אבל להקדיש לזה את החיים זו פשוט שטות. כולנו נמות בסוף אבל לפני זה נזדקן ונתקמט.

אם יותר לי להעיד על עצמי - טיול המוצ'ילרים (לאחר תואר 1) פתח לי את הראש וכיוון אותי לכיוון המקצועי בו אני עוסק כיום. כיום אני עצמאי שמרוויח לא רע בכלל, זוכה לשבחים על המקצועיות, והכי חשוב - אוהב את התחום ורוצה להמשיך להתפתח. ד"א, לאחר שירות צבאי בצנחנים, במהלך שנות ה-20 שלי התפרנסתי לבדי יפה מאוד ולא נעזרתי בהורים, עם זאת דווקא בשנות ה-30 שלי עם תואר 1, לא הצלחתי להתפרנס ונאלצתי להיתלות בהורים שלי לחלוטין. הקיצר, עוד פסיכו-פילוסוף בגרוש שהחליט שהגיע זמן לקנות אוטו חדש, והוציא קשקוש אקדמי נוסף כדי לגייס ת כסף

מעולם לא האמנתי ש"הגיל הקובע הוא...". כל גיל קובע לגבי המשך החיים. בסוף אנחנו - מה שעשינו ולמה שהגענו. בכל גיל יש בחירות, ובכל גיל יש עלינו השפעות של אחרים (הורים, מחנכים, סביבה, מצב בריאותנו, תרבות, מלחמות או מצב כלכלי, המצאות כמו טלביזיה או מחשב ועוד). כל עוד חיים, יש אפשרות ללמוד ולשנות ולעשות החלטות. אחרי כן זה נגמר. לא חייבים כמו כולם אבל כדאי לדעת מה התשלום. מצד שני, לעולם לא יודעים למה זה מוביל בהמשך. התחתנתי מאוחר (מהחלטה) - עד אז עבדתי וטיילתי. אין לי ילדים (מבחירה), בעקבות זאת לא יכולתי להיות חלק משיחות טיטולים, מהמסיבות לימי הולדת של הילדים, הבר מצוות והחתונות. מצד שני זה איפשר לי לעזוב הכל ולנסוע לטיולים ארוכים. לעת זיקנה קיבלתי משפחה מכיוון בלתי צפוי. שוב הכל השתנה. הייתי צריכה ללמוד הכל. מי שלא לומד מתקבע, או מתמוטט. ויש זמן רק עד המות.

רוב החבר'ה אצלי בצוות ללא תואר וחלקם אפילו טובים ממני . אז לגבי הפלאפל ... אני מאמין שאם תרצה באמת , תוכל לעבוד ולהצליח בכל תחום שתחפוץ . נ.ב : דבר עם דינה המנהלת מהנדסה , שתפנה אותך אליי ואשמח לעזור אם תרצה , צריכים אצלנו אנשים שבאמת רוצים להצליח ... בהצלחה :-)

הספקתי להיות שנה וחצי בקבע, עם השחרור התחלתי תואר ראשון, בגיל 25 סיימתי וחודשיים אחר כך התחתנתי עם חברי מזה 3 שנים. שנה אחר כך (בדיוק), במהלך התואר השני, נולדה ביתי הבכורה. סיימתי תואר שני בגיל 28 וחצי והמשכתי לדוקטוראט (בגלל סיבות שגויות בעיקר), לאחר שנה של לימודים הייתי שוב בהריון, הפעם עם תאומים. ילדתי אותם בגיל 30 ובגלל שרציתי להיות איתם בבית קצת יותר מחצי שנה (אחרי הכל משפחתון לתאומים וגן לילדה עולים יותר מהמלגה שלי) פרשתי מהדוקטוראט. מצאתי את עצמי בגיל 30, אמא ל-3, מובטלת ומחפשת עבודה לראשונה בחיי. לא טיילתי, לא עצרתי לרגע, לא זוכרת מה זה דייט, לא ראיתי עולם... וכסף אין. אמהות זה דבר נהדר אבל אני מרגישה שהייתי יכולה לחכות עם זה 5 שנים. גם בעלי מרגיש ככה. היום אני בת 32, יש עבודה אבל אין מנוח. מרוץ החיים התחיל.

כשמתכננים מוצרים על מנת שיתקלקלו במהרה ונצטרך לקנותם שוב, מדובר ב "הילוך סרק מדאיג". כשמשקיעים את כנספי הפנסיה של הציבור בניירות ערך חסרי ערך מדובר ב "הילוך סרק מדאיג". כאשר מורים, רופאים, שוטרים ועובדים סוציאלים חיים בעוני ובדחק בעוד שכל מיני פקידים בנקאיים ואנליסטים בשקל שותים לרוויה את כנספי העמלות והחסכונות שלנו, מדובר בהילוך סרק מדאיג. כאשר עלות הגידול של תינוק עולה בהרבה על ערכה של משכורת חציונית, מדובר ב"הילוך סרק מדאיג". למרות הצמיחה הנפלא, התעשייה המשגשגת והתל"ג שעולה בהתמדה, יצרתם חברה שבה רוב האנשים רודפים אחרי עצמם כמו עכבר בגלגל מעבדה. מדוע אני צריך מרצוני להיכנס לגלגל? הרי גם שם לא אתקדם? הדור הצעיר, אלו שלא היו ריאליים מספיק על מנת להיות בהייטק אלא רק מורים, מסתכל על עתידו ביאוש, ואני תוהה עד מתי השקט ישמר.

בן 30+ גר עם ההורים, מעולם לא עזבתי את הבית. אמנם שירתתי בצבא, אבל מאז לא עשיתי דבר בחיי לא למדתי, לא עבדתי אני מובטל שנים רבות. אני חי בבועה, לפעמים רע לי בתוכה, לפעמים טוב לי אני מנותק מהחברה (כמוך, מבחירה) אין לי זוגיות ולפעמים גם לי יש ניצוצות שגורמים לי לרצות לעוף אל חיי החופשיים אבל כשאני מבין במה זה כרוך, בעבודה, בלקום בבוקר בלעבוד קשה, אז אני מוותר על החלומות וחוזר אל הבועה. המצב של שנינו קשה, ואני מחפש דרכים לצאת ממנו אני מפחד לגלות את עצמי בן 50 ועדיין מחפש לצאת מהבית של ההורים.

כתבה רצינית ומאוד נכונה , אך יחד עם זאת מאוד לא משקפת את המצב בארץ. קודם כל בל נשכח שבגיל 21 אתה מסיים את הצבא - רוצה ללכת ללמוד ? אין בעיה תעבוד ותחסוך כסף (לא מדבר על אנשים שנולדו עם כפית זהב) , נחשב בזהירות , אם עבדת במקום עבודה עם משכורת נמוכה , בגיל 24 , 25 אתה מתחיל את התואר .... משם זו עבודה קשה , לא בטוח שבחרת את המקצוע הנכון ללמוד - החיים מלאים הפתעות לכן התבנית של כולנו שונה. הכתבה היא נכונה מבחינה אוניברסלית שבן אדם צריך לבנות את עצמו מגיל 20 , אבל בארץ במצב טוב אתה מתחיל לחיות בגיל 30 אם אין לך עזרה משום מקום אחר.

דברים משתנים, אין חוקיות ברורה, חלק לא רוצים ילדים, אחרים לא מחפשים בשנות העשרים מערכת יחסים ארוכת טווח ואחרים מתעוררים בגיל 40 לתובנה כי משהו חסר בחייהם. לגבי מיקוד מחשבה - על סמך מה? 12 שנות ביה"ס שלא באמת עוזרות לנו להכיר את עצמנו? 3 שנות שירות צבאי? אם הכוונה היא לבחירה שמרנית: עיסוק מכניס; בן/ת זוג תומכים ונחמדים; בית ליד ההורים; אז אני יכול להבין. אבל אם מדובר על ללכת בנתיבים התואמים את הפנימיות שלנו, אז זה סיפור אחר לגמרי.

אין זמן, מי שרוצה להגיע למשהו, חייב להתחיל מגיל צעיר.

אני התחתנתי בגיל 21 גיל שלא מבינים מה מתאים ואכלתי אותה בגדול -התגרשתי נשארתי עם 2 ילדים לגדל אותם לבד כי "הוא" התחתן מהר שוב ואין לו זמן ...לאישה החדשה יש דרישות... אל תתחתנו לפני 30! על טעויות משלמים ביוקר עד סוף החיים

אני בן 30+. כל העשור הקודם, לא עשיתי דבר. האמת, גם בלי הכתבה הזו, אני מבין שמצבי בעייתי. אני לא נמצא בחברה(מבחירה) ואני די מנותק מהעולם החיצון, עד כמה שאפשר. הכל בכאילו, בתוך בועה נעימה. אני מרגיש שאני גם לא טוב מספיק בשביל החברה, מפני שעזבתי את הצבא ואני לא נמצא בתוך האתוס הצבאי, כמי שתרם. אין לי קשר עם אישה. אני לא עובד. חי על חשבון ההורים. ההורים עצובים(אמא שלי מראה את זה יותר. אבא שלי פחות). לפעמים אני רוצה לפרוס כנפיים ולהיות כאחד האדם. אבל בסוף חוזר לבועה שלי. קשה להתנתק מההרגל. לפעמים אגב, טוב לי. לפעמים זה אכן כייף להיות משוחרר מכל דבר. אני מבין שהמצב ישתנה בעתיד, אבל אני מדחיק את זה ולא ממש ממש חושב על זה ברצינות ולכן אני ממשיך להתנהג באותו אופן. אני מצפה לישועה, לפעמים.

נכתב על ידי מהנדס תוכנה אוניברסיטת בר אילן שעובד בפלאפל 4 הטעמים

ואז שוב בגיל 40, ושוב ב 60 ושוב ב 80. עם התארכות תוחלת החיים, אלו מפסיקות להיות החלטות חד-פעמיות ובלתי הפיכות. לכן, אכן, אין מה למהר...

כל הסדרות חברים,עספור וכו' - מראות דמויות בטווח הביניים הזה. אין להתפלא אם כך שבני 20 לוקחים את הזמן בקיצור - מצאנו עוד משהו בו הטלויזיה דפקה את הדור הנוכחי (שלא לדבר על הקשיים במצוא בני-זוג , כי מהטלויזיה אנחנו לומדים שכולם צריכים להיות יפים, מצליחים , וכו')