התופעה שמשהו מכנה "הורי הליקופטר" מדוברת כבר מזה זמן רב (שנים) במונחים מגוונים: הורות ללא סמכות, עם הגנת יתר, הורות של רגשי אשמה, הורים שפוטים, כמשרתים ועוד... גם התוצאות ידועות כבר שנים אך מוכחשות.כפסיכולוג אני מרצה על כך כבר כ- 15 שנה. להבדיל- בנושא צהל יש כאן הבדל עצום וגם תפעה שבמהותה שונה: למשל הורים שילדיהם קרביים= הורים שלימדו את ילדיהם להתאמץ לתת, ולהתגבר, כן אפשר לראותם מחכים עם צידניות בסוף המסלול, וכמה טוב שכך... לעומתם כאלו שילדהם כלל לא מתגיסים, או שעושים מינמום בכל מקום, אלו תופעות שונות לגמרי. שיהיו יותר הורים, ויותר מתגייסים ושצהל יהי פתוח, זה תמיד עוזר להתגייסו כשהטיפול נכון.

אני לא יישכח שבזמנו צעקתי על אחד החיילים שלי באיזה ח' ואמא שלו התקשרה אליי לנייד (בצירוף מקרים מוגזם) לבקש ממני להוציא אותו למחרת ליום חופש מסיבה כלשהי... (עד היום אני בהלם שזה קרה בכלל)... וזה בא ביחד עם כך שלקראת סוף השירות שלי גם דיי הפסיקו את עניין הצעירות-ותיקות ואת התיזוזים בטירונות (מצב 2 וכו' ...) להורים אסור שיהיה קשר לצבא למעט מקרים קיצוניים (אלימות ...)!

התנועה לא קמה (ולא פעלה) כדי להתערב ביחס של מפקדים לחיילים, אלא כדי להשפיע על המדיניות של הממשלה בנושא זה. האיזכור של התנועה בתוך הכתבה המצוינת הזו, לא תורמת לביסוס הטיעון המרכזי (הנכון, לדעתי) של הכתבה, ועושה עוול לתנועה, שפעלה ממקום מושכל ואסטרטגי מול קובעי המדיניות. אני כותבת זאת מתוך היכרות עמוקה עם התנועה, בהיותי רכזת הפעילות הארצית בשנה הראשונה של פעילותה

אם הורים בוחרים לעזור לילדים שלהם -שלא יעזרו להם.

כשכל אם עברייה תדע שגורל ילדיה נמצא בידי מפקדים הראויים לכך, היא לא תצטרך להתקשר למפקד.