אלא שהוא נכתב לפני למעלה מעשר שנים. חפשו את המאמר באינטרנט.

שמחתי לקרוא את הכתבה שרק מדגישה את הצורך בהקניית מיומנויות למידה. אם נתייחס למיומנויות למידה ככל מה שנמצא בתווך של יכולות אישיות לדרישות לימודיות. הרי שתיפוח האופי וההיבטים הרגשיים שבו, כמו גם היכולות הקוגניטיביות, הם חלק מן המיומנויות הנדרשות לכל אחד מאיתנו בכדי לקחת אחריות על לימודיו ומעשיו, ולהצליח.

איך לשנותו והאם ניתן ? עבודה לפסיכולוגים ? פרסומת לאנשי מקצוע שרלטנים ?

אם הוא חולה אז בריאות תועיל יותר מאופי

של איזה מיליארד דולר אחרת אני לא יאהב אותו לעולם!

לעבור סדרה מובנית מאוד של מבחנים, עם סילבוס ומועד מוגדר, זה קשה- אבל לא משקף קושי שיש במחקר, בפיתוח, בשיווק, או אפילו בהקמת באסטה. שם יש לחץ גדול מאוד של אי-וודאות בסיסית. לא ברור כמה להשקיע בלימוד וכמה בפעולה, האם יש מועד ב' (אחרי כישלון- לנסות שוב, לנסות משהו אחר, או לוותר?), כמה להסתמך על אנשים וכו'.

עד גיל שלוש (והיום אולי קצת קודם)ילד סופג את סביבתו בנעים לא נעים,במילים בודדות. הוא מעתיק סביבה .הוא מעתיק הורים. טבע.מראות ,מלמד את חמשת החושים להגיב. הוא מתחיל להרכיב תמונה מהרבה מילים. (אחרי גיל שלוש הוא חושב במשפטים,כאשר הסינפסות מתחילות לתקשר בין האקסונים.) ההורים מחנכים ברפלקס בעיקר כמו חינכו אותם או איזה מסקנות הם הפיקו מחייהם. מה שחשוב שהסביבה שהילד נחשף איליה .שלהורים תהיה דוגמה אישית.והחינוך יהיה מאוזן. אהבה ,גבולות..עצמאות לדוגמה עודף אהבה לא טוב חוסר אהבה לא טוב.לגונן יותר מידי . יש חוסר בעצמאות ופחדים. עודף עצמאות יצור חוסר בגבולות. והכי חשוב איך הילד יקבל את הערכה העצמית שלו בעצמו.ולזה קשורה תפיסות חברתיות של תחרותיות ולתגמל ולהחמיא למוצלחים.ומה עם החלשים?ולפעמים שיל מתמכרלעודף הערכה . הוא ולא יהיו לו מתחרים הוא יתחרה מול עצמו. או מורה בבית ספר שאמרה לילד ממך לא יצא כלום או היתה אלימה כלפיו בצורה אחרת יכול להיות שזה ירים אותו יכול להיות שהוא יהיה סמרטוט תלוי מה הערכה העצמית שקיבל בילדות המוקדמת.ואת הערכה הזאת הוא זה שמגדיר אותה במוחו. ילד שיגדיר לעצמו שהוא לא טוב במשהוא מסוים הוא יעקוף או ישנא את המקצוע.

ולכן בית החרושת למבחנים פסיכוטכנים שפורח בארץ מיותר ולא מנבא הרבה עבור האוניברסיטאות. לעומת זאת זוהי מסחטת כספים מסטודנטים בפוטנציאל . יש לבטל את המבחנים הפסיכוטכנים לאלתר.

כל המטרה של כתבות כאלו זה לספק פרנסה לחוקרים. בדיוק, אבל בדיוק, כמו בלבול המח הקודם על IQ. האמת הרבה יותר פשוטה: ביטחון עצמי! מכירים את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום? ובכן זה עובד כך: מי שיש לו בטחון עצמי - מצליח בהכל. מי שאין לו - נכשל בהכל. בטחון עצמי חברתי כמובן. הרבה חברים וחברות, לשחות כמו דג במים בחברה. זה המפתח להצלחה. נקודה. גם מכוערים בעלי ביטחון עצמי - יפהפיות ירדפו אחריהם. לא חשוב יופי, לא חשוב IQ, אפילו לא חשוב כסף. יש רק דבר אחד חשוב בחיים: ביטחון עצמי. אם יהיה לך ביטחון עצמי, יהיה לך כסף, יהיה לך הכל. אם אתה גאון בודד תהיה אומלל. זו האמת, אבל הטוקבק הזה לא יהפוך לרב מכר כמו הספר של טאף הקשוח. כי לו יש ביטחון עצמי והוא יודע איך לעשות כסף.

בתור אחד שלא מזמן סיים תיכון קראתי את הכתבה והיא נורא עניינה אותי... אני מאמין שיש כמה דברים שבאמת מהווים סוג של מדד להצלחה, או לשיפור הסיכויים להצליח (בפן החברתי , כלכלי כו'). בתיכון לא הייתי תלמיד גדול, תלמיד רגיל (מבחינת ציונים), אבל או שזה ביטחון עצמי מופרז ביותר, או אמונה מוחלטת שכל מה שאני עושה בחיים בסופו של דבר תלוי בי, ידעתי שאוכל לכפר על ציוני הבגרות עם ציון פסיכו גבוה. אז מה עשיתי בתיכון? ספורט, והרבה מאוד, חדר כושר, ליגת על לבוגרים ,נבחרת הנוער של ישראל וקצת בנות וצופים. אבל תמיד ידעתי שכשאני ארצה להשקיע בלימודים, אני אוכל.. כי השקעה לאו דווקא נמדדת בלימודים, אלא במה שאתה רוצה להשקיע בו, עם נתונים פיזיים של פחות מ 1.90 התמודדתי עם שחקנים שמגרדים את 2 המטר מלמעלה.. אני חושב שבעניין הזה האמריקאים קלעו בול, הספורט תיכונים שם כל כך מפותח, מדרגים ילדים ביסודי בדירוג ארצי, מי הכי טוב באיזה תפקיד, זה מעורר יצר תחרותיות שאי אפשר להבין, רצון להצליח, ואני מאמין שברגע שזה מתבטא בתחום חיים אחד, אפשר "להשליך" את זה על שאר תחומי החיים. אז קיבלתי ציון יפה מעל 700 וצריך להחליט איזה מקצוע אני רוצה ללמוד אבל אני מרגיש שלא משנה איזה מקצוע אלמד, הכל תלוי בי בסופו של דבר. הייתי באמת ממליץ על עיסוק בספורט ופיתוח ספורט התיכונים ואפילו ביסודי בארץ.

אמי רצה אלי עם הכתבה הזאת ואמרה שאני חייבת לקרוא אותה. לאחר שקראתי, אני חייבת להגיד שחלק מהדברים בכתבה אני רואה אותם על עצמי ועל חברים שלי, ואילו עם דברים אחרים אני לא מסכימה. כפי שמובן מן הכתבה, המיומנויות הקוגנטיביות אינן חשובות כמעט, ועם יש אופי זה. כל מה שצריך. אני לומדת בכיתת מחוננים, ואני נחשפת לסוגים שונים של מחוננים. כאלה בעלי יכולות קוגניטיביות מדהימות אבל חלשי אופי, הפוך וכדומה. כאשר אני מסתכלת עליהם, ניתן לראות שכל חלשי האופי עוברים משבר בשלב מסוים. לעומת זאת,בעלי האופי החזק, נראים כאילו הכל בא להם בקלות. כאשר חושבים על כך שוב, ה״אופי״ הזה הוא בעצם מיומנויות למידה, הסתגלות, וחשיבה יצירתית שהם רכשו. על פי כך, לפי דעתי ה״אויפי״ הזה הוא יכולת רכישת המיומנויות ולא יותר מכך

ההצלחה כתובה בפסקה האחרונה בכתבה. והאם את מ- רופא - ינגב בסוף לאחרים את התחת ?

לסביבה יש יכולת מוגבלת לעצב את אישיותו של הילד.

והדברים האלה לא קשורים בהכרח לאופי אלא לאיזה משפחה נולדת ו/או אם מי התחתנת ו/או איך אתה נראה חיצונית.

גדלתי להורים כאלה. 100% . פנאטים לעניין. רמז: זה לא עשה אותי מאושר ובעל ביטחון עצמי.

IQ, ציונים, הצלחות, במבט לאחור, כאמא, היום כסבתא, החשוב ביותר שהילד יהיה מאושר, בריא, לא תחרותי, כאשר תלמיד מקבל 0 במבחן , לדעתי זה יותר מעניין מאשר שהוא מקבל 100, כי ציון מלמד כי שינן החומר בעל פה, דגר, חרש, אבל כאשר ילד מקבל ציון נמוך, זה מאמור לעניין יותר, מדוע הוא קיבל ציון כזה, העם התעסק במשהוא שהוא אוהב, אולי עזר לאמא במשימות, בדיעבד אני בטוחה שאותו ילד עשה מעשה טוב. כל ילד נולד עם האישיות שלו, אנחנו הבוגרים צריכים לקחת כל תכונה טובה לפתח ולחזק, ללמד ערכים, יושר, אהבה,

לא על כך מדברת הכתבה. הכתבה מדברת על כך שלא ה IQ אלא ההתמדה במשהו (בין אם זה בלימודים גבוהים או לא) מנבאת סיכויי הצלחה. בטח שאנחנו רוצים ילדים מאושרים ושיהיו שלמים עם עצמם. אבל עם זה, לא קונים במכולת. לא יעזור, אבל אנשים שפחות למדו, שפחות השקיעו בעצמם, שפחות התמידו - פחות מצליחים. וכן, הצלחה נמדדת (לא רק!) ברווחה כלכלית וזה תוצר ישיר של מה שהאדם יצר במשך חייו או יותר נכון, מה עשה עם עצמו

רק הטובים יתקבלו להפלט מכדור הארץ .... נאסא לא תחכה ואין לה את היכולת לקבל את כל אזרחי כדור הארץ ... לכן לימדו טוב !

ל 19 לידיעת גם להיות בסטיונר טוב זה הוחכה להתמדה אתה יודע איזה קשה זה לעבור מדינה (למדינה מאוד קרה באירופה) לעבוד כל נננננננניום מהבוקר עד הלילה ולהילחם בכולם בספקים במיקומים ולנסות להית נחמד ולרצות להצליח למכור עוד ועוד ,אולי אתה לא באמת נלחם ולא באמת מנסה או מאמין בעצמך אז אתה לא ממש מצליח תואר ראשון או שני מוערך בעני (לי יש רק בגרות) אבל כנראה שזו הדרך הקלה ביותר עבורך פשוט הלכת ללמוד כי זה מה שעושים וזה מה שנראה לך הכי קל

אני לא רוצה להכליל, וחלילה לפגוע, אני לא מכיר אותך - למרות שלפי מה שעולה ממה שכתבת עשינו את אותו מסלול באת"א. אני חושב שהבעיה היא שמתמידים וחרשנים (ואני גם כזה כן...) צריכים לדעת שהאקדמיה היא חצי. החצי שני שצריך לא לשכוח לעבוד עליו הוא קשרים בינאישיים. לפתח זוגיות. לפתח מערכות יחסים. צריך לדעת לשלב. לזכור שאת"א היא בעיקר נטוורקינג. אין באמת הבדל בין מה שאני למדתי למה שלמד מישהו באוניברסיטה הפתוחה. צריך לדעת לעשות חיבור בין EQ לIQ... קח שנה חופש מהמרוץ. תעבוד כברמן. תצא ותבלה כמה שיותר. תנסה לפתח צד באישיות מעבר ללימודים עצמם.

אל תביאו ילדים בשנות העשרים שלכם. בשנות העשרים מרביתנו עדיין ילדים ועסוקים בקריירה ולימודים. כדי להיות אבא טוב צריך להתכונן לזה כמו שצריך ולא מספיק ללכת לקורס הכנה ללידה . . .

אז איך זה שאני לא מוצלח בחיים? אתם יודעים מה זה תקופת בחינות באת"א ? זה חודשיים שלא יוצאים מהבית/ספריה ולומדים. פעמיים בשנה. זה גם ציונים גבוהים בבגרויות + שלושה חודשים לימודים לפסיכומטרי שלא יוצאים מהבית + 3 חודשים לימודים ל gre. וזה בלי הסמסטר שעובדים במקביל במלצרות ומגישים תרגילים. שלא לדבר על מועדי ב באוגוסט כשכולם בים אתה לומד. זה נקראה התמדה. אני יצאתי אלוף בהתמדה ונחישות. ואז אתה רואה בסטיונרים שמרוויחים פי 4 ממך. בקיצור בבל"ת אחד גדול. סטטיסטית זה בעיקר מזל ואולי קצת קשרים(בעיקר של הורים). אולי בקצה של הפעמון יש מקרים מיוחדים - לא מובהק סטטיסטית.

הילדים "ילדיכם אינם ילדיכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם; באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שייכם לכם. תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם כי נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול". ( מתוך "הנביא" / ג'ובראן חליל ג'בראן)

לעניות דעתי המטרה המרכזית של חיינו היא למצוא את הדרך אל האושר ולהנחות את הילדים שלנו בהתאם. אושר הוא מושג חמקמק ומאוד סובייקטיבי. כל אחד צריך להיות כנה עם עצמו ולשאול האם אני מאושר? אם כן, אז לשמור ולחזק את המצב. אם לא, לפעול לשינוי. כל הנושאים שדובר עליהם יכולים להיות כלים או אמצעים או צעדים בדרך אל האושר. יש יותר מדי דוגמאות של "מצליחנים" שאינם מאושרים. כל אחד חייב לעצמו את הבדיקה: האם הנתיב בו אני פוסע עושה אותי מאושר יותר?

מי שמרוויח הרבה כסף? מי שזוכה בתארים אקדמיים? מי שזוכה בפרסים? אם אלה מדדי ההצלחה, הרי שאנחנו דנים את רוב ילדינו לתחושה של החמצה. מהי הצלחה בשבילי, אני רוצה שילדי יהיו טובים לעצמם ולסביבה, שיאהבו שיהיו אהובים, שירגישו, שיחוו, שיהיו עצמאיים ובריאים כל חייהם עד לגיל מבוגר בשיבה טובה.. ובעיקר מה שחשוב הוא שבתחושה הפנימית שלהם הם ירגישו שהם הצליחו בחיים ולזה אין מדדים כמיתים או משהו מוחשי אחר כמו תעודות שאפשר לתלות על הקיר

ליכולת ההתמדה, הרצון והמשמעת העצמית. לכן, בעיניי, מי שלא לומד לימודים גבוהים, זה לא אומר שהוא פחות חכם. זה אומר שאם בחר זאת בגלל אי-רצון להשקיע ולעבוד קשה, אז סביר להניח שבאופיו הוא אדם יותר "בינוני" שמסתפק ב"עבודה" ולא "קריירה" ולכן בעיני החברה "פחות מוצלח". לדעתי הכתבה תומכת בסברה זו שהעלתי

שישי שבת ילדים יהיו עם הורים כמו בכל העולם , לא די שההורים עובדים מהבוקר עד הערב ולא רואים את הילדים שהורים ילכו עם הילדים ביום שישי לארוחת הבוקר האופנתית ויום שבת יספגו חינוך מההורים

מהנסיון שלי- אנשים שהיו רגילים שהכל הולך להם בקלות בתיכון, הלכו ללמוד את מקצועות המדעים המדויקים באוני' ופתאום חטפו "סטירה", כי רמת הקושי שם היא לא ברת השוואה לתיכון. אז יש את אלו שמחליטים לחפש תחום קל יותר אבל לא מעט אחרים שמבינים שהם כנראה לא גאונים גדולים כמו שאמרו להם בתיכון, מורידים את האגו, לוקחים נשימה ומשקיעים. חבר'ה כאלו בהחלט הצליחו יפה. מה שנכון הוא שתלמיד שניפחו לו את האגו בתיכון, בסופו של דבר יפסיד בהמשך (לתשומת לב "הורים הליקופטרים" וכד' :) ).

כל ילד נולד עם "אופי" או מכלול תכונות שמאפיין אותו. מי שיש לו ילדים יכול לראות את זה. הרעיון הוא לחשוף את הילד לכמה שיותר גירויים, לבחון מה הכי מעניין אותו ולהתמקד בזה. אני משתדל לתת לילדי מיומנויות כמו : הגנה עצמית, יכולת טכנית (הנדסה, מכניקה) ספורט וכו'. בייבי איינשטיין מעולם לא עניין אותי ושני דיסקים שקיבלתי מתנה נשארו באריזה. עכשיו אני מבין שעשיתי נכון. אני לא הייתי גאון בצעירותי וגם לא מלך הכיתה אבל היום אני אדם מוביל בתחומי, מצליח כלכלית וזה מספיק בכדי יהיה לי בטחון עצמי ושאהיה מקובל חברתית. אין לי שאיפות שילדי יהין גאונים אבל כן הייתי רוצה שיהיה להם כמה שיותר קל להסתדר בעולם האמיתי בבגרותם ולכן אשקיע יותר בללמד אותם חקלאות ( אני בעל חווה לא בארץ) הנדסה, אדריכלות, מכונאות או מקצועות אחרים שלא משנה מה יקרה בעולם תמיד יהיה בהם צורך.

במקום לנסות להנדס את הילדים בשיטות לא מוגדרות ואמורפיות. רצוי שייתנו להם פשוט לחיות את החיים כדי שיצאו נורמאליים.

לעבוד כמו מכונה משעממת, לפתור עוד תרגיל ועוד תרגיל, כי תרגילים דומים יופעיו אחר כך במבחן הסופי - זה עוזר לסיים את התואר באוניברסיטה, ואפילו בציון יפה. בעלי IQ יצירתיים פחות מתאימים פעמים רבות למכונה הזו של האוניברסיטה, ולמרות זאת - האנשים היצרניים ביותר בחברה שלנו הם כאלה. ל IQ יש חשיבות גבוהה מאוד, אבל הוא חשוב פחות באוניברסיטה.

יש אנשים עם הפרעות אישיות שהצליחו בגדול כי זה גרם לה ללכת נגד הזרם או לחשוב מחוץ לקופסא ולהצליח בגדול ההצלחה (שהיא דבר יחסי לחלוטין שמאוד קשה להגדיר כי היא סובייקטיבית) תלויה מאוד בתנאי הסביבה והתאימות של האדם אליה יש לי בן דוד שמגיל צעיר היה חריף מאוד. זה בעיקר סיבך אותו בצרות בסביבה הכפרית / דתית שבא גדל בנערותו המשפחה עברה לסביבה יותר קשה והחריפות שלו עזרה לו להשתלב ממש טוב הוא הפך מילד דחוי לנער מקובל ואהוב (אפשר לקרוא לזה מוצלח) יהיה דבילי לחנך ילדים להיות חריפים, זו תכונה אחת מיני רבות שלפעמים עוזרת ולפעמים פוגמת

כמה הערות והארות. מחקר פשוט שכמעט כל אחד יכול לבצע, נסו לשחזר את הכיתה שלכם מהתיכון (או אפילו היסודי) ובידקו מי הגיע ולאן. מהתבוננות של שנים ואין סוף שיחות עם המון אנשים גיליתי דפוס די מדהים ומאוד עיקבי. והמשוואה היא די פשוטה, החכמים, אלו שאף פעם לא היו צריכים להתאמץ כדי ללמוד או כדי לדעת משהו, דווקא אלו יש מירב הסיכוי שבכל מה שקשור לקריירה מקצועית או אקדמית הפכו ברובם לבינויים מינוס במקרה הטוב, או לכשלונות במקרה הרע. המקובלים חברתית, אלו שתמיד כולם רצו את קירבתם ושכל הבנות רצו להיות חברות שלהם, הפכו ברובם לכשלון בתחום הבין אישי ובכל מה שקשור לחיי משפחה. לעומתם דווקא אלו שהכל הלך להם קשה, שהיו צריכים לקרוע תחת כדי להגיע להשגים בינוניים, (לימודים או חברה) דווקא אלו מאכלסים את רוב רובה של השורה הראשונה של המצליחנים. בכל תחום שאנו מורגלים בו מילדות להשיג הישגים בקלות ובלא מאמץ, יש מירב הסיכוי שכאנשים בוגרים נכשל בו. דווקא ריבוי כשרון בגיל צעיר, המרגיל את הילד למציאות שהוא לא צריך להתאמץ כדי להשיג השגים, דווקא המתנה הזאת כמעט ודאי שתגדל אדם בוגר שאינו יודע להתמודד עם כשלונות, שיהפוך לעצלן כרוני ולכזה שכל כישלון מרסק אותו ומרפה את ידיו. לכן המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לילדים שלכם לחיים, היא טיפוח החריצות וההתמדה, היכולת לקום מכשלון ולהמשיך הלאה וההבנה שבלא מאמץ ועבודה קשה אין השגים. (ובעיקר ודווקא עם זכיתם ויש לכם ילד חכם סקרן וכשרוני), וגם כאן כמו כמעט בכל דבר הדוגמא האישית שלכם היא זאת שתעשה את כל ההבדל. קצת קשה בעולם שמקדש את השטחיות, מחפש סיפוקים מהירים והצלחות קלות, שמשמעת עצמית ודחיית סיפוקים הפכו בו למילים גסות, ש EXIT מהיר הוא מדד להצלחה ושהביטוי "לא בא לי" הפך להיות בו חזות הכל. וכבר אמרו חז"ל "יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין" סליחה על החפירה ושבת שלום לכולם.

כל השאר בא מתוך זה . גם הגאון הגדול ביור לא יצליח היום אם אין לו נחישות והתמדה . לעומת זאת הרבה אנשים לא גאונים עם נחישות והתמדה מאוד מצליחים . חיים

אלא עודדו אותו לקום. ואחרי שהוא קם- חבקו מנצח!! כך תחזקו את הגבורה ולא את המסכנות, בהבדל של שתי שניות. ...

מסכימה עם הכותב וברור לי שלשילוב בין השניים יש חשיבות רבה, אבל, חשיבות גדולה יש לביטחונו העצמי של האדם והביטחון העצמי תלוי ביכולת הקוגניטיבית של האדם. לכן חשוב ללוות את התפתחותו הקוגניטיבית של התינוק היינו לחזק מודעות גוף, לחזק את מערכת ההפרדה הרי תינוק ללא מערכת הפרדה טובה יצמח לילד עם בעיות קשב וריכוז הפוגעות בביטחונו העצמי וביכולתו להצליח בלימודים . בנוסף כמורה וכמטפלת אני רואה ילדים המתקשים לכתוב אותיות בהן צריך לעבור את קו האמצע כמו א, מ, ל, צ, 8, 4 מה שמצביע על מערכת הצלבה בלתי תקינה שגם אותה ניתן לבנות כבר בגיל הרך ולמנוע את הקשיים. לסכום דבריי- אפשר למנוע תסכולים כשמהתחלה בילד מטפלים.

כבר שנים מדובר על זה שלא רק האינטיליגנציה (IQ) חשובה, אלא גם האינטילגנציה הרגשית (EQ) וההסתעפויות השונות שלה, כגון פיתוח יכולת להתמודד עם תסכולים וכשלונות, נחישות, סקרנות ועוד

http://www.michael.org.il/index_he.php

אני חושב שהיום זה הופך ברור ליותר ויותר אנשים שזה בעצם טוב שילדים יחוו תסכולים, שהם יצמחו ויתחזקו מזה ויביאו את עצמם, בזכות התסכול וההתמודדות אִתו, למקום טוב יותר בחיים.