מייקל ספנס, זוכה פרס נובל, אומר עכשיו בראיון מה שאני אומר כבר חמש שנים לפחות, או יותר בעצם. טוב לדעת שמישהו עושה קריירה מלחשוב כמוני. אבל זה נכון רק חלקית, כי אני מסכים איתו רק בניתוח הזה של המצב, שהוא חלקי. לעומת זאת הפתרונות שלו חלקיים, לא מתאימים וייכשלו בעתיד הנראה לעין משום שאינם עונים על הבעיה האמיתית. ומה הבעיה האמיתית? הנה מה שהוא אומר, ואחר כך מה שאני אומר: ""יש כאן שילוב של שני כוחות עוצמתיים: הטכנולוגיה, שהעלימה משרות רוטיניות, והגלובליזציה, שהעבירה משרות אל מעבר לים. כך שיש פחות ופחות אפשרויות תעסוקה עבור אנשים ממעמד הביניים. התוצאה היא שאו שאנשים משפרים את הכישורים שלהם ואת השכלתם ומטפסים למעלה, או שהם נדחפים למטה". כשמוסיפים למאבק הזה את המשבר של 2008 ואת התחרות העזה על משרות שהוא יצר, אין פלא שהכנסת מעמד הביניים דורכת במקום." "...הציפיות של אנשים אפילו הופכות לשליליות. הסקרים מראים שבהרבה מדינות אנשים חושבים שהילדים שלהם כבר לא ייהנו מאותן הזדמנויות שהיו להם". והם צודקים? "והם צודקים". אז ספנס, בקוצר ראייתו, ממליץ לצעירים להשקיע בעצמם, כלומר להפוך למוכשרים יותר, בעבודות שככל הנראה מחשבים לא מסוגלים לעשות, ולשקול הגירה למדינות שבהן יש צמיחה. בכך הוא מפספס את האנליזה הגדולה: ההבנה של השפעת הטכנולוגיה על חיינו. בעוד שהוא השכיל להבין שהטכנולוגיה גזלה מן המעמד הבינוני את העבודות הרוטיניות, ושמדינות זולות יותר גזלו את התעשיה הפשוטה, הוא לא מבין דבר עמוק יותר: הטכנולוגיה גורמת לכך שמעטים יותר ויותר יכולים לייצר עבור רבים יותר ויותר. הטכנולוגיה גורמת לריכוז כוח הייצור בידי מעטים, מתוחכמים שמחזיקים את הידע הסבוך והמורכב בידיהם. ארגונים שמחזיקים בידע ובטכנולוגיה ומסוגלים לספק לכל השאר הכל. מה זה אומר? זה אומר שהכוח הכלכלי, שתמיד היה זה שקבע את יחסי הכוחות הפוליטיים, נמצא בידי מעטים, מעטים מאד. נו? אתם מבינים מה זה אומר? מה שזה תמיד אמר: דיקטטורה. אחנו בדרך לדיקטטורה עולמית, שבה הכוח הכלכלי והפוליטי יהיה בידי מעטים שיחזיקו את הידע והטכנולוגיה בידיהם. אין צורך בהמונים, ולכן להמונים אין כוח כלכלי, וממילא אין להם כוח פוליטי. יתכן שנמשיך בשל התרבות להתנהל כמראית עין של דמוקרטיה, כפי שזה קורה באירופה, שהיא דיקטטורת קיפה של פקידים עלומי שם שמרכזה בבריסל, משם כופים מעטים נסתרים את מחשבתם ה"נאורה" על כל מדינות אירופה. אבל לב העניין יהיה אנושות שרובה נתמכי סעד, משום שאינם יכולים לייצר לעצמם הכנסה כי בעולם של טכנולוגיה אין בהם צורך, נתונים לדיקטטורה של מעטים, שכמובן ייחשבו בעיני עצמם ל"נאורים" ויכפו על ההמון מה שהם רוצים: עירובי אוכלוסין בשם "השלום העולמי", הרס התרבויות הישנות והמסורות שמפריעות לחזון העירוב המוחלט של הקהילות, כפייה של קהילות בעלות ערכים מנוגדים לחיות ביחד בעריצות של הפוליטיקלי קורקט, והרשימה ארוכה. הטכנולוגיה גם מאפשרת לנטר כל אדם ואדם, אם בעזרת הפעילות שלו באינטרנט, אם בעזרת הנייד שלו ואם פשוט בעזרת מצלמות בכל מקום ומכשירי הקלטה בכל מקום (דוגמה מצויינת היא מכשירי ההאזנה בחדרי המורים שקרן רש"י, מיסודה של הקרן לישראל חדשה כופה על בתי הספר בתמורה לתוכניות הלימוד שיהא מממנת ושמכוונות להטמעה של אותם עריכם דיקטטוריים שצוינו לעיל). זו הדיקטטורה שבה נחייה, שה אנחנו כבר מתחילים לחיות. מעטים שמחלצים את עצמם ומוכרים את נפשם לארגונים בעלי הטכנולוגיה והכוח, ורבים שחיים בצורה כלשהי של תמיכה (מין סוציאליזם סמוי שבו הרבה שירותים ניתנים בחינם וממומנים ע"י אותם ארגונים וחברות שבידיהם הטכנולוגיה ויכולות הייצור), נטולי כוח כלכלי ופוליטי. הם יקבלו מן המדינה את השיכונים שיבנו עבורם בחינם, מזון, חינוך (אינדוקטרינציה), חוגים, פעילויות פנאי. זה מה שמייקל ספנס מפספס כשהוא מנתח את תפקיד הטכנולוגיה בחיינו.

כתבה מרתקת ומעוררת דאגה

לכל ההדיוטות שלא ידעו, והרוב לא ידעו. המשבר הקרב ובא כבר ידוע הכתובת על הקיר, קריסה כלכלית עולמית חזקה יותר מ 2008 קריסת מטבעות, משבר אנרגיה חריף, תקופת צנע רצינית בפתח. מי שבוחר ללמוד כלכלה היום, פיספס את הרכבת. כל מה שאנחנו יודעים על כלכלה הולך להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה לשנים לא מועטות. צריך להפסיק לדקלם ולהתחיל לחשוב.

ברור שהבעיה היא חלוקת משאבים מעוותת, וזה לא חדש, זה בסך הכל חזרה למצב שהיה קיים בעולם זה דורות: אלפיון ששואב את כל המשאבים ומפזר ל99% סיפורים על כך שהכל באשמתם. מה שצריך זה שהציבור ייקח בחזרה את כוחו הפוליטי ויקבל בחזרה את חלקו בעוגה. כלכלני וול סטריט לא יעזרו לנו כי הם חלק מהשיטה - גם זוכי נובל רבים. כלכלה היא לא מדע, היא אוסף אידאולוגיות.

אני בטוח שבעתיד יסתכלו על התקופה הזאת בהיסטוריה כפי שמסתכלים על ראשית הרפואה המודרנית. בראשית הרפואה המודרנית האמינו בכל מיני סיפורי אגדות ש"רופאים" המציאו כמו למשל כריתת איברים כדי לרפא שיגעון. תקופה ארוכה התנגדו לשיטה שאומרת שאם משהו לא עובד לא חוזרים עליו שוב ושוב אבל לבסוף התקדמנו

בהחלט היו אנשים שחזו את את המשבר בטרם התרחש - אנשי האסכולה האוסטרית של הכלכלה - וכל חיפוש קטן ביוטיוב יוכיח זאת. אך ספנס לא יזכיר אותם, משום שהם לא שייכים לקבוצה "האופנתית" בכלכלה, אליה שייכים קרוגמן, שטיגליץ' וכדומה. סיבה נוספת לדחיקת רגליהם של האוסטרים היא שאם מקבלים את העובדה שהם ידעו לחזות את המשבר, יש להתייחס ברצינות גם להצעותיהם לפתרון, דבר מה שספנס וחבריו אינם מוכנים אפילו לשקול, משום שהוא מאיים על הקריירות הפרטיות שלהם. ספנס, שטיגליץ וקרוגמן הם חסידי המניפולציות הממשלתיות בכלכלה. מבחינתם הממשלה היא הפתרון לכל דבר, ואם הפתרון לא עובד, הרי שפשוט צריך מינון גדול יותר ממנו. כל אחד מהם מצקצק בלשונו כאשר הוא מאבחן עוד היבט של המשבר (כגון אבטלה כרונית), נכשל מלקשר בינו ובין ה"פתרון" הקודם שהוא עצמו המליץ עליו (כגון ריבית נמוכה, או הרחבה כמותית), ומציע "פתרון" חדש, שלמעשה רק יחמיר את המצב. המכנה המשותף לכל ה"פתרונות" תמיד יהיה כרוך בהגדלת כוחה והיקף התערבותה של הממשלה. לעומתם, האוסטרים מציגים מודל פשוט ואלגנטי המסביר היטב הן את מקור המשבר, והן את הפתרון האמיתי היחיד - צמצום ההתערבות הממשלתית וחזרה לעקרונות השוק החופשי. על פי ההגיון בריא, כל כלכלן שלא זיהה את המשבר מראש ראוי לשלילת כל הפרסים והכיבודים, ובוודאי שאסור להתייעץ עימו לגבי הפתרונות. במקום זאת, אנחנו מתייחסים אל חדלי האישים הללו כאל אורים ותומים, ולאלו שהטיבו לזהות את המתרחש - כאקסצנטריים ומוזרים. כל עוד אנחנו ממשיכים להתנהג בטירוף שכזה, אין פלא שהמשבר רק הולך ומעמיק.