כרגע פסקתי לכתוב את בתיזה לתורת השדה האחיד. ואלה, זו הקביעה החזקה ביותר מאז שמצאו את החלקיק "האלוהי(?). בחייאתק, בלדדא...נעזובזה...(פולי, זצ"ל)

דם מחומצן נדחה ממגנט, דם לא מחומצן נמשך אליו, שניהם ברמה כה נמוכה שבחיים לא תראה את זה עם מגנט ביתי, ובשני המקרים זה בכלל לא קושר לזה שזה דם וזה גם היה יכול לקרות באותה מידה עם מים.

אם תסתכל ברמה התאים או על צורה כללית של הדם יתכן שתראה אותו נמשך קצת הצידה אבל לאותו מגנט אין מספיק כוח על מנת לפרק קשרים מולקולרים אחרים או כוחות אחרים שהם אינם מגנטים ולכן הצורה אינה מתפרקת לגמרי ועדין נשארת שלמה אבל אבל אם נניח תיקח טיפה של דף בצורת מעגל יכול להיות שעם מגנט חזק תראה שהיא נמשכת קצת.

מה שמוסבר בכתבה זה שהאטומים של הברזל מבודדים זה מזה בעזרת אטומים אחרים ולכן הם לא מתמגנטים.

ברור שאפילו בטיפת דם יש כל כך הרבה תאים, שהסטטיסטיקה של פיזור האטומים מבטל זה את זה, אבל ברמת התא הבודד, זה לא גורם לו להמשך/להדחות בחוזקה לדופן כלי הדם? ההסבר בכתבה לא מספק, איך הסביבה מנטרלת משיכה כזו?