אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קראו עוד סגור

מר מוות, מכר ותיק

162 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

פרסם תגובה בטל
162.
כל המוסד הזה הוא שקר גדול
לצערי התחושה במקום הזה שלכל אדם שם נותנים תקופת זמן מסויימת ומשלב מסויים מתחילים להזרים לו תרופות במתכוון ממקום של לקצר ולהחיש את התהליך הכי מהר שיש.זה בית החרושת של מוות ובעיניי הוא לא פחות מאשר ההוא שכולם מפחדים לגלגל על הלשון.ראיתי את הרופאה באה כל כמה שעות חותמת את סיבת המוות וחוזרת עם חיוך מלא כאילו עכשיו היא במסלול התצוגה במילאנו.הכל זיוף והמקום הזה הוא עלבון לרפואה כי היא מקדשת את המוות על החיים .אין מלחמה אמיתית להציל אנשים וכול המקום היפה הזה בעיניי הוא סמל הייאוש ולא הנחמה.שלא נדע
מיקי | 31.03.20
159.
לפעמים
שאני קורא כאלו כתבות , אני מצטער שנולדתי, כי אפילו רק לקרוא על התופעה הבלתי נמנעת הזו,עושה לי כל כך רע, איך אפשר עם כזו אכזרייות אותי דבר כזה משתק לחלוטין ברגע שאני מסיים לקרוא, וחושב על זה ימים שלמים..זה פשוט משהו שחזק הרבה מעבר למה שמסוגלים לקלוט בין אם מדובר בך עצמך או באחרים לידך...
אסף | 08.01.18
157.
היתה החלטה קשה מאוד אך נכונה
כאשר אדם חולה ומגיע הסוף וכבר באמת אי אפשר לטפל בבית, זה המקום. צוות אחים ואחיות מסור בצורה יוצאת דופן. הרופאה והצוות קשובים לכל בעיה. המשפחה יכולה להיות צמודה 24/7. נכון מקום קשה ואירוני. מצד אחד גינה מדהימה, נדנדות, עצים ושלווה ומצד שני אהוב לבכם בחדר על זמן שאול. בכל אופן כל הכבוד לצוות המדהים!!
מלי | 04.11.17
148.
אם יש גן-עדן, הרי שההוספיס בתל-השומר הוא שערי גן העדן
השבת יצאה זה עתה. מחר בבוקר, כ"ג בניסן תשס"ג, לפני 12 שנה בדיוק, נכנסתי לחדר מס' 1 בהוספיס של תל השומר, חדרה של אמי ז"ל. ראית את אימי שוכבת במיטתה שלווה ורגועה, פניה רגועים וקמטי השנים והכאב שחרשו את פניה נעלמו כלא היו. קרבתי אל אימי, וכהרגלי נשקתי למצחה. המצח היה חם למגע, אבל כשהתבוננתי בשמיכה שכיסתה את בית החזה שלה, הבחנתי כי אינה מתרוממת ויורדת יותר עם כל נשימה ונשימה. ניגשתי לעמדת האחיות ואמרתי בשקט לאחות הדסה: "בוקר טוב הדסה, אימא עדיין חמה, אבל נדמה לי שאיננה נושמת יותר". בלא שהות ניגשה הדסה לחדרה של אימי, כשאני ממתין על סף החדר. כעבור רגע קצר יצאה הדסה ואמרה לי ברכות: "אתה צודק, אני מצטערת, אקרא לרופאה לקבוע רשמית את המוות". באותו רגע ירדה עלי שלווה גדולה. הרגשתי שאימי חיכתה לסיומו של חג הפסח כמועד המתאים ביותר להחזיר את נשמתה, על-מנת שלא להשבית את שמחת החג. שמחה גדולה לא הייתה זו. רישומו של ה"סדר זוטא" שאבי ואני "חגגנו" ליד מיטתה באחר הצהרים של ליל הסדר עודנו חרוט בזיכרוני. שנינו שרנו את "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" כשאנחנו גועים בבכי, כי ידענו שהיום קרב ובא. אך כשהיום הבלתי נמנע בא, חשתי כי לא היה יכול להיות מקום מתאים יותר להיפרד מאימי מאשר ההוספיס שבתל השומר. המבנה וסידוריו, היחס והטיפול התומך המסור של הצוות הרפואי והסיעודי, האמפתיה, התמיכה המוראלית, האווירה והכבוד לחולה הנוטה למות לא היו יכולים להיות טובים יותר, הולמים יותר ומתאימים יותר. זכורה לי שיחת נפש עם מיכל אבידן, אחת האחיות שעבדו בזמנו בהוספיס. שיחה זו "סידרה לי את הראש" , חיזקה בי את התובנות וסייעה לי לרכוש את הכלים להתמודד עם האבדן הבלתי נמנע הממשמש ובא. גם השיחות עם ד"ר אלכסנדר וולר, קודמה של ד"ר מיכאלה ברקוביץ, זכורות לי לטובה. לסיכום, אחת הסיבות המשמעותיות ביותר שאפשרו לי לעכל ולקבל ביתר שלווה והשלמה את פטירתה של אימי קשורה קשר הדוק בהוספיס של תל השומר ובצוות המסור שלו. 12 שנה חלפו מאז, ושמחתי לקרוא שהנורמות שמקום מופלא זה חרת על דגלו ממשיכות להתקיים. אם יש גן-עדן, הרי שההוספיס בתל-השומר הוא שערי גן העדן וד"ר מיכאלה ברקוביץ היא (נכון להיום) המלאך מיכאל השומר על שערי גן העדן.
אילן | 11.04.15
145.
חיבוק
מיקי בא לי לתת לך חיבוק חזק ואוהב על האדם שאת, כן ירבו כמוך. אני קוראת את הכתבה ולא מפספסת אף מילה מהכתוב, כמה מפחיד המוות וכמה טוב שיש מלאכים כמוך גם בעולם הזה לא רק למעלה, אני גאה בך ועל החוזק שיש בך. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם על המתן הגדול וההבנה שאת שם ברגעים האחרונים של האדם כשהוא מאבד את צלמו ונלחם בין העולם הזה לעולם הבא. מועדים לשמחה!!
דינה | 23.09.13
143.
דר' מיקי ברקביץ
גם אני סעדתי את אחי 24 שעות באוספיס מתוכן לפחות 5 שעות הייתה לידי מיקי. כמעט עד כניסת החג. ואז באו קבוצת הנגנים עברו מחדר לחדר לשמח את הנמצאים וכעבור דקות ספורות אחי נפטר. צריך לעזור למיקי בכל דרך שהמקום ימשיך את פעילותו ויוסיפו כמה שיותר מיטות. שנה טובה לכל הצוות הנפלא.
חנה | 15.09.13
142.
לד"ר ברקוביץ
לד"ר ברקוביץ . . . אני רוצה לחזק אותך ואת העבודה שאת עוסקת בא . אני אחות של שני בן יקר שניפטרה לפניי 7 שנים במחלקה עים גידול במוח . שחברתי אתי התאשפזה אצלכם לפניי שבועיים . ניכנסתי כולי מבוהלת מהמקום אשר הזכיר לי דבר קשה בחיים אבל את כמו מלאך עטפת אותי בחום לשיחה והרגעת אותי . לאחר כמה ימים שלוא יכולתי לעמוד בפתח המחלקה עזבתי אותה . ודרכך שמעתי על מותה . אני רוצה לומר לך שאת המלאך בלבן ממני סיגל אחות של שני בן יקר והמטפלת של אתי שליייפר גמר חתימה טובה לך
סיגלית בן יקר  | 15.09.13
138.
שיטת העירויים התת עוריים, עגלת החייאה ובקרת צוות
המחמאות על האמפטיה, המסירות ותעצומות הנפש בהחלט במקומן. ובכל זאת אם יורשה: 1. לדעתי יש להפסיק את שיטת העירויים התת עוריים, השיטה פסולה, כואבת, יעילה במידת מה בחתולים לא אפקטיבית בבני אדם. נוזלים נותנים לווריד. איש מאיתנו לא חווה את האי נעימות הזאת היות והיא בשימוש משום מה רק בחולים בסוף הדרך. אנא וותרו על זה בדיוק כפי שמוותרים על בדיקות למיניהן. סכנת התייבשות היא לא הבעייה המרכזית של אותם חולים. בנוגע למורפיום, הזריקות לשריר יעילות למרות שהן דורשות יותר פעילות מצד הצוות. בנינו, מה קרה לוון פלון הישן והטוב שמלווה אותנו כל חיינו? אז כמובן תגידו בעיית וורידים... והתשובה: פיק ליין לכל חולה כמתנת פרידה. יקר אך יעיל. 2. לדעתי עגלת החייאה כן חיונית ולו רק להרגשה הטובה בדיוק כמו סטטוסקופ וחלוק לבן. 3. לא היה ברור מהכתבה מי מטפל במטפלים ובבעיות השחיקה? לסיכום כל הכבוד, תעשו חיים. דן
דן | 15.09.13
137.
סבתי הביאה את עצמה להוספיס. שכנעה את המשפחה שלשם היא רוצה ללכת. ולא טעתה.
ההוספיס נתן לנו את המקום הראוי ביותר להיפרד מסבתא / אמא שהיתה העוגן המשפחתי שלנו. יצא לי להכיר מעט מאוד את הצוות. מהיכרות זאת ראיתי שהם תמיד עובדים בשלווה וחיוך. מקצועיים, יודעים כיצד להיות עם ועבור המשפחות.
שלומי | 14.09.13
134.
הבושה הכי גדולה היא שהרופאה היקרה הזו בטח מרוויחה פחות מהסוורים או הנתבים בנמל אשדוד
וגם מכל "חבריה" למקצוע: מנפחי השדיים, הבוטוקסאים, מגדילי נקודת הג'י, מסירי-המשקפיים-בלייזר, מעלימי הורידים ברגליים, ועוד כהנה וכהנה. וזה מפני שהיא לא תורמת מספיק מחזור לכלכלה החופשית, וגם לא מספיק הכנסות ממע"מ - כי מי ולמה כבר יבוא אליה באופן פרטי???? ואפילו מבחינה תדמיתית, פלוץ אחד (ביחד או לחוד) של נינט או יודי שווה יותר, במיוחד אם תוקעים אותו בנסיבות "מאגניבות"...
 | 14.09.13
129.
מיקי יקרה
מהתבוננות במהלך חייך, בולט כי הארועים הקשים שחווית, הובילו ו"הכינו" אותך לתפקיד הכל כך משמעותי שאת מבצעת. כנראה שהיית צריכה לחוות את מנת הייסורים על מנת להתקרב לתפקיד הקשה הזה לו נועדת בעולם הזה. זהו יעוד וזוהי הגשמה עצמית, ולא לרבים מאיתנו ניתנת הזכות למימוש עצמי ולנתינה שכזו. אשרייך!
שרון | 13.09.13
125.
אישה מלאך,,, וכך גם האח - שמוליק
אימי טופלה בהוספיס לפני שמונה שנים... נפטרה בדיוק בתקופת החגים. ד"ר ברקוביץ והצוות שאיתה הם אנשים - מלאכים. עושים עבודה קשה מעין כמוה. נותנים את נשמתם יום יום למשפחות ולחולים. הם אלו שהקלו על אימי ועלינו את הפרידה. הגענו להשלמה ול"שלמות".
no name | 14.09.13
124.
הערצה יתרה
קראתי את כתב על ד"ר מיקי ובמילה אחת את פשוט מלאכית שאלוהים העניק אותך בזכות גדולה ואשריי הזוכים לרופאה אנושית ובעלת יכולת עמידה בקשה מכל בחיים. הננני עברתי תהליך כזה בביתי אבל בביתי בחדרה במשך חודש ימים והנני הכי מבינה מה שעוברת דקה דקה מאחלת לך ולצוות שמטפל בהוספיס חיזקו ואימצו בריאות כוח והמשך עשייה מבורכת אשריי המישפחות והחולים שזוכים לד"ר שכזאת ששששאאאפפפווווו גגדדווללל מגיע לך ולצוות !!!!!!!!!!!!
דוריס | 14.09.13
122.
תודה
תודה על הכתבה המעניית ומרגשת מאד. תודה לד״ר ברקוביץ על היותה בן-אדם נפלא, מבין, רחום וכל כך מלא חמלה. ותודה על המחשבה שחיים בינינו אנשים מהזן הנדיר הזה. תודה Dragă Mihaela, îți mulțumesc că exiști și mă bucur că te-am cunoscut. Îți doresc un an nou și bun, mulți ani sănătoși, luminoși, plini de realizări și noroc. Te îmbrățișez
אלה | 13.09.13
121.
בנימה אישית
אני שמכיר את נושא התמודדות מקרוב (עם קרובי משפחה ממעגל ראשון שאינם עוד), לקח אחד יש לי לעצמי שברצוני לחלוק בפוסט זה עם מי שיקרא. כל דבר חי בעולם הוא זמני. לכן נשאר רק ליהינות, לתרום, לשמוח, לעזור. צחוק והומור הם כלי חשוב להתמודדות. כי מה יעזור אם נתייסר? צאו ותבלו (בכל מקרה עם או בלי קשר לתוכן הכתבה). תעשו ספורט ותרגישו טוב עם עצמכם ועם הקרובים אליכם. העולם יפה ומיוחד למרות הקשיים (ואולי בגללם). כתבה נפלאה שגורמת לצביטה בלב אבל לפעמים חיים לעבור את התחושה בשביל להעריך באמצעות ידיעה על מה שאין, את מה שיש.
ל.ק. | 13.09.13
120.
מיקי וכל צוות העובדים ומתנדבים
אף אני לצערי הכרתי את ההוספיס בו ליויתי את אשתי עד פטירתה. אבל יחד עם זאת שמחתי להכיר האחים והאחיות בנהולה של מיקי (דר).שעובדים במקום במסירות אין קץ בשקט ובאדיבות ללא גבול.גם ביקרתי בהוספיס כמה פעמים ושאבתי עידוד מדר מיקי. יבורכו האנשים האלה כי הם עושים עבודת קודש. אין מלים .......
אברהם ברלינסקי | 13.09.13
118.
מכתב תודה והערכה
קראתי את הכתבה המדהימה ובתור כאלה שחוו את ההוספיס מקרוב מצאתי לנכון לצרף את מכתב ההערכה ששלחנו לדר' מיקי וצוותה לכבוד: פר' רוטשטיין – מנהל בית החולים פר' נוי – מנהל בית החולים השיקומי דר' מיכאלה ברקוביץ – מנהלת ההוספיס צוות ההוספיס הנידון: הערכתנו הרבה לתיפקודו ופועלו של ההוספיס בתל השומר ברצוננינו להודות על הטיפול המסור שהוענק לבעלי ואבינו בהוספיס תל השומר . אבא הגיע להוספיס אחרי שבועות ארוכים וקשים בבית, ושמחנו לגלות מקום מואר, נוח ומסודר. ההוספיס משרה תחושה של כבוד אנושי ואיכפתי , והצוות המטפל מסור ודואג מאין כמוהו . התפעלנו לראות כמה חמלה, התחשבות, הבנה ודאגה גילינו מצד הצוות . אנחנו שמחים שאבא זכה לסיים את חייו במקום שלו ורגוע, מרווח ומותאם לצרכיו. אנו בטוחים שהמקום הקל עליו את רגעיו האחרונים . נוסף על כך, גם לנו כמשפחה ההוספיס עזר בימים האחרונים. הוקל לנו לראות את אבא שם, בידיים טובות, דואגות ואחראיות . נרצה להודות שוב לכל הצוות המטפל הנפלא על אותם ימים, שבוודאות לא היו עוברים באותה צורה לו היה צריך אבא לסיים את חייו בבית . בברכה והרבה תודה, אהובה הרניק – האשה צבי ורן הרניק - הבנים
צבי | 14.09.13
117.
תגובה
שומע אני מחתני על הטיפול המסור שמקבלת אמו מידי הצוות שהוא ניפלא רגיש ומיקצועינתון שלא שומעים בדרך כלל .הכתבה מבטאת בדיוק של אחד על אחד את אשר זוכה אימו ובני המשפחה.כשמאמתים ומצליבים את הנתונים לא נותר לי אלא לברך את כל הסגל הרפואי והנילווים להם .אני אומר לכולם שאפו וכל הכבוד לכולם. זר פרחים וחתימה טובה.
איציק בז'ה | 14.09.13
112.
ד"ר ברקוביץ הנדירה, תבורכי!
ד"ר ברקוביץ היקרה, היום יום כיפור ובמקרה נתקלתי בכתבה שהרטיטה וריגשה אותי כל כך. דבריך החזירו אותי לינואר 2005 התאריך בו נפטרה אימי בהוספיס בחיפה שלא מתפקד ולא נראה כמו המקום והאוירה שאת מתארת בפלסטיות מוחשית כל כך. 'אשרי ברי המזל- החולים' שנפלו למקום ולטיפולך שאינו מובן מאליו.נראה שההוספיס בו את עובדת וחיה קרוב יותר בתנאיו הפיזיים וביחסו לחולים ובני המשפחה ל"גן עדן" ואת מלאך בו. אני לא מפסיקה לבכות ולהתאבל על מותה וסבלה של אימי גם היום והכתבה שלך הגבירו את געגועי אליה, בעודי כותבת , בוכה,איני יכולה שלא להעריץ את החוסן הנפשי שלך, שיהיה לך ברור כי יחסך לחולים ובני משפחתם אינו נחלת מרבית הרופאים בתחום זה ואחרים. אני אומרת זאת בצער רב מניסיון אישי שלי ושל בני משפחתי עם רופאים ובתי חולים. מספר חודשים לאחר מות אימי שזיעזע אותי ושהשאיר אותי בטראומה, חליתי גם אני בסרטן,יתכן שהצער והכאב ממות אימי היו מגורמי מחלתי,אומנם החלמתי לכאורה אך החשש מחזרתו וממה שארע לאימי אינו מרפה ולא פעם חשבתי האם אני היתי יכולה להתמודד ולשאת את תקופת ההוספיס בעצמי. בכתבה תארת מצבים בם בני משפחה אינם מרפים מהחולה וחולה נפטר כשבני המשפחה עוזבים לזמן קצר את מיטת חוליו,בכך הארת את עיני, כמה עזרה ונחמה קיבלתי ממידע זה, כל כך התייסרתי כשאימי נפטרה בחוסר הכרה,לפני שהספקתי להפרד ממנה בפעם האחרונה, האשמתי את עצמי שלא היתי לידה לפני שאיבדה את הכרתה כשחזרתי הביתה לישון ולהתרענן, בלילה הורע מצבה כשאיבדה את הכרתה ולא הודיעו לי אלא לפנות בוקר כאשר ראו שמצבה נואש. היום לאחר קריאת דבריך, נדמה לי כי הקלתי ואיפשרתי לה לסיים את חייה שהיו לה קשים מנשוא. תודה לך על הארה זאת שקרתה לי עם קריאת דבריך המשכילים שתקל מעט על מצפוני שמייסר אותי מאז מותה של אימי האהובה. הלוואי שתמשיכי באמונה בדרכך האנושית המסורה ושדבר קיומך כאדם ורופאה שכזאת יובא לידיעתם שלרופאים רבים ככל האפשר לשמש להם סמל, מופת ומודל . תבורכי! עליזה.
עליזה | 14.09.13
104.
ד"ר ברקוביץ, את אשה מיוחדת מאוד
אמא שלי נפטרה בהוספיס אבל הספיקה להיות שם רק יום וחצי. היא שכבה תקופה של כמה שבועות בבית חולים והיום אני מצטערת שלא יכולנו לשחרר לפני ולהעביר אותה למקום כזה כשכבר ידענו שהמצב אבוד (אבל כנראה שזה הטבע האנושי וכשהמשמעות של הוספיס אומר שאין יותר תקווה, הטבע האנושי דוחה את הקץ) ריגשת אותי מאוד. אני מאחלת לך המון כוח בריאות ואהבה
 | 13.09.13
102.
אחותי היקרה
אחותי זל שכבה בהוספיס תל השומר עד יומה האחרון עלי לומר על הרופאים האחיות וכל הצוות שמשרת את המקום הקדוש הזה מלאכים אנשים מדהימים עם רגשות סבלנות ואהבה לחולים ולמשפחות בשעות הקשות וגםתודה לאלו שבאים להתנדב שם ולהנעים את זמנם לנגן ושיר להם אפילו ברגעם האחרון של החולים חזקו ואימצו חתימה טובה לכם לכל בית ישראל בכבוד רב יוסי.מ
יוסי | 13.09.13
97.
מהיכרות - מקום מקסים שמציל נפשות (בעיקר את המשפחה) שחייב יותר אחיות
וכנראה הרבה יותר מיטות. למות בשלווה זו זכות וחובה על המדינה לספק את השירות הזה , גם לא הרבה מודעים להוספיס וליתרונות שלו ולכן נמנעים מלהגיע אליו. מוות הוא דבר טבעי ולא חייבים להילחם על כל חולה בעיקר אצל כאלו שאין להם סיוכיי החלמה. הקושי במקום הוא שאתה יודע שבאת ללוות את הקרוב לסוף חייו ומשם הוא לא יצא. אבל לראות אותו שלו וללא הסבל הנורא של הטיפולים מקל משמעותית להתמודד עם הסוף. ישר כוח וגמר חתימה טובה.
 | 13.09.13
92.
אחת הכתבות הכי מיוחדות ומרגשות שקראתי אי פעם
דר' ברקוביץ והכתבת דיאנה יצרו דיאלוג וכתיבה יוצאי דופן: שילוב בין מסירות לחכמה מפוכחת, בין חמלה ואהבה שבהן אפשר כמעט לגעת ופשטות נטולת זיוף, בין יושר אנושי ליושר רפואי. אנשים מסוג זה מראים שהאדם יכול להיות טוב לב ומייטיב ונותנים לנו קריאת כיוון כמו מגדלור בים סוער. הם גם מזכירים עד כמה האנושיות חשובה לאדם בתחילת דרכו ובסוף חייו ואם כך כנראה לאורך כל שלבי החיים. קשה לא לעשות חשבון נפש ולשאול מה באמת חשוב לי והאם הזמן שנותר מנוצל באופן נכון? האמת, הכתבה מפיכה בי שלווה והתרחבות הלב אל מול הקשיים ובאמת מעוררת רצון לפגוש את מיקי. האם זה אפשרי? על החתום נ. בחור די צעיר שהתבשר שהסוף כנראה קרוב מאד ולמערכת הרפואית אין טיפול עבורו.
 | 14.09.13
90.
אתם מבינים את השערורייה שבענין?
עשרים שנה היה ההוספיס הזה, מוסד חיוני מאין כמוהו במערכת הבריאות, מנוהל ומתוקצב מסכפי תרומות ונדבות במקום שממשלת ישראל ומשרד הבריאות יתקצבו אותו כמו שצריך וראוי על מנת לאפשר לחולים קשים וסופניים לסיים את שארית חייהם בכבוד ובנועם בראוי להם
שביט | 14.09.13
89.
אני לא קורא כתבות על טרגדיות אישיות,אך הדוקטור ריתקה אותי בצורה בלתי רגילה.
לרוב אין לי עניין בכתבות שעוסקות בטרגדיות ובמוות, הדברים עצובים מדי והחיים הרי יפים. הצוהר שפתחה כאן דוקטור ברקוביץ' בנושא ההליכה אל המוות מרתק אותי עד מאוד. יש לי הרגשה שכמות הידע והתובנות של הדוקטור יכולים לפרנס ספר אחד או שניים, ואני הראשון שיקנה אותם. אני "מת" להתנדב בהוספיס של ד"ר ברקוביץ', חבל רק שאני גר כה רחוק ממרכז הארץ.
אמיר המהיר | 13.09.13
72.
מבלי להכיר אותה אני די בטוח
שמדובר באיזה אצילת נפש וכך גם כל עובדי המחלקה למיניהם יפה שהיא יודעת שבגלל הטראומה האישית שעברה היא מתאימה כמו כפפה ליד למקום לא פשוט כזה ועוד מוסיפה להרגיש שליחות של חיים שלמים רק כדי לעזור לסוף החיים של כל האחרים אתה מרגשת ומופלאה מערכת כלכליסט כל הכבוד לכם אתם הולכים ונהיים טובים יותר כל הזמן
ג'וני חובק עולם | 13.09.13
65.
מקווה שהמקום ישרוד. כאשר קראתי את הפיסקה הבאה, חשתי דאגה:
להלן ציטוט מהכתבה: היא במאבק מתמיד על הישרדותו של המקום, בדיונים מתמשכים על המתכונת, בתוך מערכת ציבורית שכל הזמן מקצצת. "אני אלחם כמו אריה שהמקום יישאר כמו שהוא", היא אומרת בנחרצות. "המקום הזה צריך להיות שמור לאלה שלא יכולים להיות בבית, לא לעשירים שתמיד יסתדרו. שלכל אחד שרוצה תהיה הזכות לבוא לפה. וכמה מקומות כאלה כבר יש בארץ? אותנו ואת הדסה, 40 מיטות. רק שנינו מוכרים כהוספיס של משרד הבריאות. אז תהיה מדי פעם מיטה פנויה, מותר למערכת לא להרוויח ממשהו. כשמתים שישה חולים, לא תמיד אתה יכול למלא את המיטות למחרת בבוקר".
טו | 14.09.13
62.
9 שנים אחרי
כאילו יד מכוונת מלמעלה. 9 שנים בדיוק - יום כיפור, אמי נפטרה בהוספיס. אמי הייתה אחת מהחולים עם הגידולים בראש. 4 וחצי חודשים הייתה במחלקה. זכינו לראות מלאכים בפעולה שעושים עבודת קודש יומם וליל, עם רוך, אהבה וחמלה. רבינוביץ' והקול הצרוד עם החיוך התמידי - תודה לך ולכל העוסקים במלאכה. תמיד מוכנה להלחם עליכם שתמיד תשארו ותמיד יהיו תקציבים עבורככם. אוהבת אתכם אהבה גדולה
אריאל | 13.09.13
59.
קופות החולים מקשים על כניסת חולים למקום
אבי ניצול שואה 10 שנים אחרונות עם אלצאיימר אכזרי סבל במשך 3 חודשים אחרונים בחייו מסרטן, בית החולים לא היה מוכן שנעביר אותו להוספיס לד״ר ברקוביץ׳, כמה שיחות וכמה בקשות שיתנו לניצול השואה הזה למות בשקט בלי צינור ניקוז שיוצא לו מהראות ומנקז מים ודם ולא עזר כלום, בסוף העבירו אותו, באותו יום לאחר כ 12 שעות הוא נפטר, כמובן שהעברתו באמבולנס על חשבון המשפחה, חבל שכך עושים לאנשים שבוודאות משיחות מסדרון יודעים שזה נגמר והם סובלים, החיים ממשיכים ואת מי זה מעניין, רק את אלה שנפל עליהם הסיוט כמו כל דבר בחיים, משלמים מיסים, בונים את המדינה על כספי ניצולי השואה ואפילו למות בשקט לא נתנו לו, חבל, חבל
שאלתיאל | 14.09.13
54.
הוספיס בית
לכל קופות החולים יס הסדר של הוספיס, מיועד לחולים סופניים כמתואר בכתבה, החולה נמצא בביתו בבגדי הבית עם כל האביזרים המוכרים,צוות של רופא ,אחות ועובדת סוציאלי ת מלווים את החולה ואת משפחתו,מנהלים שיחות עם כל בני המשפחה,עוזרים לקבל ולהבין את הקושי,לסגור כעסים אי הבנות וקצוות שזה הזמן לדבר ,להבטיח ולהבין, בהתקרב מאד הקץ מזמינים את בני המשפחה,החולה במיטתו כולם סביבו,הכול יודעים מה קורה מול עיניהם,כולל החולה עצמו,אין טלטלה,המוות בביתנו, מתאים לחלק מהמשפחות,הוספיס- בית ללא תשלום התרופות,חמצן וכדומה מסופקים ע"י קופ"ח,מדוע אין מספרים למשפחות על אפשרות כזו,עברנו במשפחה מוות כזה,ממליץ לכול מי שיכול.
יורם | 13.09.13
44.
באיחור של 4 שנים
אישתי המנוחה ניפטרה מלפני כמעט חמש שנים מסרטן , ההיתי אז בן 37 והיא בת 35 במותה.עם ילד בן כמעט שנתיים וילדה בת 8. היא ניפטרה בהוספיס תה"ש . אישתי שהתה אצלכם 4 ימים, ובאיחור קל של 4 שנים, שכן טרם התאוששתי מהמקרה האישי שחוויתי, אני רוצה לומר לכם רק מילה אחת. תודה, על מי שהנכם ועל עשייתכם למען האדם באשר הוא אדם. קראתי את הכתבה, ודמעות ניקוו מעיני, נתן לי זינוק 4 שנים לאחור, ליום חורפי אחד ואפרורי בינואר 2009.
ישראל | 13.09.13
39.
הכי קרוב לאלוהים.
בן משפחה קרוב נפטר בהוספיס לפני מספר חודשים. בעוד כשעה יתחיל יום הכיפורים, והמקום הזה הוא הכי קרוב לאלוהים, צוות נפלא בראשות דר' ברקוביץ, מקום שבו העזרה, הרחמים, השותפות והחמלה באים לביטוי בצורה הכי גבוהה שניתן לתאר, ומצד שני מסתובב מלאך המוות. שלא נדע ושלא נצטרך, אבל אם כן, עדיף מקום כזה.
בן שאול | 13.09.13
38.
מביש בעיניי שמדינת ישראל ומשרד הבריאות מקצים רק 40 מיטות וצוות כה מצומצם לכך!
זה רק מוכיח את אדישות מערכת הבריאות לאנשים הזקוקים יותר מכל באחרית ימיהם לתמיכה ועזרה לאחר ששילמו כל חייהם למע' הבריאות ומשפחתם לא יכולה לטפל בהם. זה לא יתכן ובמיוחד כאשר הסרטן הפך למגיפה וכמעט אחד מכל שלושה אנשים חולה בסרטן ובמיוחד בישראל בהם יש ריבוי מקרי סרטן. רק 40 מיטות הוספיס עם צוות כה קטן שעושה עבודת קודש ימים כלילות אך ככל הנראה גם קורס מעודף עבודה ותנאים קשים. בושה למדינה !!! שיקצו עוד תקציבים , עוד תקנים , עוד מיטות ועוד כח אדם לכך....זה דבר מינימלי לאפשר לאנשים חולים למות בכבוד ועם סבל מינימלי
ביזיון | 14.09.13
36.
ד"ר ברקוביץ - אישה עם נתינה ענקית ולא חשוב למה (סיבותיה עימה..)
מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה. גם יתר חברי הצוות המדהימים...הייתי שולח את כל אטומי הלב מהממשלה לבוא ולהתרשם מהי נתינה ללא פשרות... וכשתגיעי לשמיים יש לך שם כבר עדת מעריצים - בינתיים מאחל לך חיים ארוכים עם איכות...
 | 14.09.13
35.
חמלה זו לא מילת גנאי
הכתבה על ד"ר מיקי ברקוביץ ריגשה אותי.. שבועת הרופאים היא בין היתר לחמול לחולה דבר שבמציאות היום יומית לא כל כך בנמצא במערכת המדדה של הרפואה הציבורית. בישראל ! רופאה ששמה את כל מעינה כדי להנעים ימים אחרונים לחולים סופניים בהחלט ראויה לפרס נובל!! ולתגמול בהתאם ! יותר מכל פוליטיקאי או כל עסקן אחר ....
טובה שוהם | 14.09.13
24.
כתבה מעניינת - יישר כוח לכתבת ולמערכת כלכליסט
מה שאני לוקח מהכתבה הזו: 1) ההסתייגות מהתאבדויות ומהמתת חסד. 2) הסיגריות עד הקבר (אין מה לעשות, לפעמים רק העישון מחזיק את הנפש מחוברת). 3) הגננים שאפשר להתפרק עליהם מדי פעם, והבילוי החודשי בירושלים. כל אחד צריך את ההארקה הזו לעצבים הנצברים, בטח ובטח בסוג עבודה כזה. 4) השתוממתי על כך שאת הילדים שלה היא הביאה לשם, אבל כמו תמיד, החיים מלאים באילוצים.
דותן | 13.09.13
19.
וואו, ממזמן לא התרגשתי כל כך מכתבה
תודה כלכליסט על כתבה מרגשת עד דמעות (ואני אדם שבקושי דומע גם בלוויות), ותודה לאישה המדהימה הזאת שמקדישה את חייה לרווחת החולים, וגורמת לי לחוש (מלבד תחושת הרתיעה מהמוות שהכתבה מזכירה) שיש המון תקווה לאנושות בזכות אנשים מופלאים כאלה. ישר כוח, ואשמח לקרוא סיפורים כאלו כמה שיותר כלכליסט!
 | 13.09.13
17.
בתור מישהו שמכיר את המחלקה מהתנדבות
זאת מחלקה מדהימה, עם צוות לא נורמלי שבאמת מנסה לעשות את הרגעים האחרונים כמה שיותר רגוע. הבעיה היחידה שלי זה עם העיצוב של ההוספיס הזה. הוא נראה כמו תאי נידונים למוות, בשוורות שורות של שקט אינסופי. אולי אפשר לשים קצת מוסיקה קלאסית במסדרונות...קצת יותר צבע ברגעים האחרונים של האומללים האלה....קצת תמונות שמחות...מי שתכנן את ההוספיס הזה מבפנים צריך מבחינתי לקבל מאסר עולם עם עבודות פרך.
אורי | 12.09.13
16.
מיקי המקסימה
כל מילה נכונה מיקי, ליוות אותנו לאורך כל הדרך כשאבא שלנו היה באוספיס. החום והיחס היו מיוחדים מה שאיפשרלכולנו לעבור תקופה נוראית בצורה הכי יפה. לא אשכח את הנשקה שקיבלנו ביום האחרון לחיוו ממך ומכל הצוות. לילה ארוך ליד המיטה ושאות מאוד ארוכה במקום. תודה לך ותודה לצוות על מי שאתם
רחל | 12.09.13
9.
הצעה
למה הד"ר ומחלקתה לא מקבלים פרס ישראל? כי אין לה לובי!כי רק המקושרים והמחוברים מקבלים. אז הנה ערב יום הכיפורים הקרב (מחר) אני מעלה את שמה וכול צוותה למועמדות לקבל פרס זה וכנ"ל הצוות המקביל בהדסה. הגיע הזמן שנעשה במדינה את מה שראוי ונכון .לתת כבוד והכרה לראויים באמת שעומדים במבחני עשייה בצנעה רחוק מהעין הציבורית , עשרות אלפי פעם בחייהם. ועוד מילה מצבר בן לעדה : ד"ר ברקוביץ,את מאדירה את כבודם של יוצאי יהדות רומניה! כול הכבוד לך. Vă doresc o viață bună lungă dulce pentru că nu au uitat tot acest timp pentru a fi un om
סרגיו קונסטנצה  | 12.09.13
5.
"אין לנו עגלת החייאה"
בזמנו שמעתי על סקר שעשו בקרב רופאים, ובו הם נשאלו מי מהם ירצה טיפול מאריך חיים כמו החייאה במקרה שידרש. כל הרופאים סירבו ובחרו למות בשלווה ובלי טיפולים מאריכי חיים (או מאריכי סבל, תלוי בפרספקטיבה). לפי דברי הרופאה גם בהוספיס מאמינים בכך, והרי שלדעתי המקום משדר את האמינות לה אני מצפה מרופא - אל תעשה לאחרים את מה שלא היית עושה לעצמך. כל הכבוד על העשייה, ולדיאנה על הכתיבה המרגשת.
 | 12.09.13
תודה, קיבלנו את תגובתך ונשתדל לפרסמה, בכפוף לשיקולי המערכת