היא הזיזה את הילד למרכז בלי להודיע לאביו מולידו. הוא לקח אותה לבית משפט על זה. וואלה יופי. שניהם עושים טעות חמורה. במקום שידברו זה עם זה, במקום שיבינו אחד את השני ויקבעו הסדר סביר ביניהם, שיבינו שטובת הילד זה לא איפה יגור אלא באיזו אוירה יגדל- במקום כל זאת ,איזה יחסים איומים יש כאן. עצוב. פסיקת בית המשפט לכאן או לכאן לא תפתור את הבעיה כאן. אבל אנחנו- המדינה- יכולים לעזור בדרכים אחרות. כמי שהתגרשה בנסיבות לא קלות- נדרשים מאמצי על כדי להפוך סכסוך גדול ליחסים טובים. אבל זה אפשרי אם יש תמיכה ועזרה . וזה כדאי כדאי כדאי, כי כגודל הסכסוך כן גודל הנזק לילדים. אני מאחלת להם שגם הם יצליחו להקטין את הסכסוך ביניהם. כמדינה , נהיה חכמים וגם חסכוניים יותר אם במקום להתמקד רק בחלק אחד מהחוק, נתמקד בדרכים לסייע למשפחות להקטין את הסכסוך. נספק שירות של גישור או "גירושין בשיתוף פעולה" לכל משפחה גרושה, לפני שמותר בכלל לפנות לבית משפט. שיהיה בית משפט אחד ולא שניים; הגדרת בסיס של מזונות ושל הסדרי ראייה, שממנה מתחילים לעשות וריאציות בהתאם לתנאים הייחודיים בכל משפחה, שלא כל זוג יצטרך להמציא את הגלגל. נקטין מראש את גודל הסכסוכים שהרי מעורבים בהם ילדים קטנים שלא חטאו ושני אנשים במצב משבר, וכל יום של עיכוב ממרר את חייהם. ככה שיהיו פחות סכסוכים, ורובם יפתרו מהר יותר, ומחוץ לבית המשפט- גם הסכסוכים יקטנו. עלינו ,כחברה, להעמיד לרשות האנשים שמתגרשים את עזרתם של אנשים תומכים עם נסיון רב, אנשים שמכירים משפחות שחיות את החיים שאחרי הגירושין בדרכים שונות, ורואים לנגד עיניהם את טובת המשפחה כולה ובעיקר הילדים שבה. להעמיד לרשות הורים והילדים מתנדבים פנסיונרים שיתנו אוזן שומעת במצב קשה.

שעוד תלמד בשורה אחת עם הפסיקה של השופט רוג'ר טאני מבית המשפט העליון של ארצות הברית שקבע ב1857 שהשחורים כל כך נחותים מהלבנים כך שאין להם שום זכויות. ביחד, בעוד כמה עשרות שנים ילמדו את הפסיקה של רובינשטיין בתור דוגמא לפסק דין חשוך וטכנוקרטי.

הדמות שהילד סמך עליה והיה איתה הכי הרבה- לרוב האם. להתחיל להוציא ילד מהידיים של ההורה שטיפל בו בעיקר, ולהתחיל להזיז אותו מבית לבית ולחלק את השבוע- זה מתכון לחוסר יציבות וחוסר בטחון. אם גברים רוצים להיות ההורים המסורים והמטפלים- שיעשו זאת מהיום שהילד נולד ולא אחרי הגירושים.

תפישת חזקת הגיל הרך במתכונת המוכרת שגויה מיסודה ולכן גוססת. פעולות ההחיאה בבתי המשפט הן רק פרפורי גסיסה. גם שופטי העליון הם בני אדם, ולפיכך מותר להם לטעות בנושא, בינתיים. חשוב להדגיש כי על פי החוק חזקת הגיל הרך היא לאם ולא לאשה או לנקבה. כדי להבין זאת צריך להכיר בעיקרון השוויון. גבר המגדל בפועל את ילדו הרך בשנים הוא הוא האם ולא אחרת, ולכן לו חזקת הגיל הרך! שהרי, "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק – הוא ולא אחר – בא לשרת." (מישאל חשין) מטרת הסיפא לסעיף 25 לחוק הרלוונטי היא טובת הקטין, וטובת הקטין היא שיהיה בחזקת האם עד גיל 6 לפחות, הגם ומדובר באם ממין זכר מלידה. כדאי למתקשה לקלוט את המסר בנושא השוויון בין המינים לחשוב על משפחה הכוללת שני הורים וילד, שהם כולם ממין זכר בלידתם. לאחר שזה יובן (אין זה עניין פשוט להבנה), יהיה קל להבין כיצד הגבר עשוי להיחשב לאם לצורך החוק.

הורים טובים היו מבינים שעליהם לתאם עמדות ולגור זה לצד זה, גם לאחר שנפרדו. ברגע שהם נלחמים ביניהם על גבו של הילד, שום בית משפט לא יוכל לעזור.

אין שופטים בירושלים אין צדק שוב הגישה הפמיניסטית מנצחת כל היגיון בריא הגברים בוכים בלילה למי אכפת

אם המקרה היה הפוך האב היה מאבד את החזקה + זכות ביקור לכמה שנים טובות, אבל נשים זוכות להנחות ולהקלות בשפע.

החלטת בית המשפט העליון מנוגדת לכל הגיון. העדפת האם על פני האב היא שגויה במקרה זה. העתקת הילד ממקום מגוריו בגלל החלטת האם לעבור לישוב אחר בעקבות שיקולי פרנסה פוגעת בילד. הילד נקשר למקום מגוריו, מכיר את שכונתו, חבריו בגן, וסביבתו. עצם העובדה שהוא רגיל לחלוק את זמנו באופן שווה בין הוריו הוא דבר שהורגל אליו. למנוע ממנו את הבטחון שהילד מרגיש בסביבתו, ובאותו רגע גם למנוע ממנו את המגע הישיר והתכוף עם אביו יגרמו לו הרגשת חוסר בטחון, וחששות מיותרים על זניחת האב. במקרה של הורות שווה, ההורה שמעתיק את מקום מגוריו למעשה יאלץ לאבד את זכות המשמורת לטובת ההורה שנשאר במקום הקבע לו הורגל הילד. זו טובת הילד!