הקשר בין בררנות ואוטיזם הוא כל כך מובהק, אף מילה על זה במאמר? חוץ מזה הבררנות הזאת מגעילה אותי בטירוף.

בד"כ הם מעדיפים פחמימות ומתקשים מאד וכמעט אף פעם לא מוכנים לטעום אוכל חדש.

הייתי ממש "חולה" על במבה , משהו באמת קיצוני. ביומולדת 16 שלי קניתי מלא מסיבמבה שקיות ענק של פופקורן והרבה בראוניס. אחרי המסיבה היה לי קשה אפילו להריח במבה וגם בראוניס לא יכולתי לאכול יותר. הזמן עשה את שלו וחזרתי לאהוב במבה (בצורה מתונה יותר) גם בראוניס אני אוכלת למרות שזה לא הקינוח החביב עלי. ובכל הסיפור אפעם לא היתה לי בעיה עם הפופקורן.

הסובבים אותי מסתכלים עלי בעניין זה כאילו אני עוות של הטבע, אשמח להתעודד ולדעת שאני לא לבד. אגב, גם נחשים וצרצרים מטוגנים אינם חביבים עלי. חוץ מזה הכל הולך...

כי לא רצו לאכול. כל פעם כשאחד הילדים לא רצה לאכול הוא חטף מכות. ההורים קמו מהשולחן לקחו אותו לחדר אחר והיכו אותו. כל המשפחה שם רזים , האמא לא יודעת לבשל, הצעירה שבהם לא אוכלת כלום כמעט חוץ מחטיפים ומתוק. את האמא בעצמה הכריחו לאכול בכוח, עד היום היא לא נוגעת בביצה קשה. הילדים לא אוכלים , הם רזים, לפעמים זה נראה לגמרי תקין כי הם שומרים על משקל ,הם רזים ונראים מעולה. לא יודע באמת מה קורה שם.

בכל מקום אני שומעת "או שאתה נורא אוהב כוסברה, או שאתה שונא ולא יכול להכניס לפה" אז אני יכולה לאכול כוסברה, היא בסדר. מעדיפה פטרוזיליה אבל אם יש כוסברה - אני אוכל. לא מתה על הטעם, לא נמשכת במיוחד לאכו את זה, אבל בהחלט יכולה לאכול. (ולא - אני לא אוכלת כל דבר. יש דברים שאני לא סובלת, בד"כ בגלל הריח). מעניין.

בתור זללן חסר תקנה שמוכר לאכול הכל ובכל מקום ובכל שעה, קלטתי כמה שאני כמו כל אחד אחר בעצם יכול למנף את הבחילה לאוטו-סוגסטיה. כשהייתי ילד יצא לי לאכול ביסלי גריל מקולקל ומאז רק המראה המסולסל של הביסלי גרם לי לבחילה עמוקה. שנים רבות לאחר מכן פשוט מינפתי את היכולת לחטוף בחילה רק מלהסתכל על האוכל וביצעתי סוגסטיה שכזו לכל אוכל לא בריא שהחלטתי להוציא מהתפריט. קראתי לזה רעל וממש שכנעתי את עצמי שאני אקיא אם אוכל את זה. יש לכל אחד ואחד יכולת לעשות את זה, במיוחד לאלה שקמים בבוקר ולא מסוגלים לאכול שום דבר לפחות שעתיים מההשכמה. את אותה התחושה אפשר לגייס ולהפעיל על גלוטן וסוכר ולהפנים שהפחמימות הן גועל נפש. זה כמובן הפיך וכשמגיעים למשקל המטרה מעדנים את העניין וחוזרים לשיווי משקל. כל אחד יכול לאכול גם נחש וג'וקים. הכל בראש. ואם היינו נולדים בתרבות אחרת אלה היו הופכים למאכלי תאווה בשבילנו. כל מה שצריך לעשות זה לצאת מאיזור הנוחות ולשטוף לעצמנו את המוח מחדש.

ראשית, להכניס לdsm אנשים שלא אוהבים מזונות מסויימים? זו לא הפרעה פסיכיאטרית. דבר שני, כמעט כול אדם מסנן כמה סוגים של מאכלים. זה כול כך טבעי. גם אני כמו אחת מאלו שהוזכרו בכתבה סולדת מגיל הגן מגבינות קוטג', ואפילו לא יכולה לגעת בזה (גם לא בקופסא...). כנ"ל מאכלים נוספים, ועדיין לא חשבתי לרגע שה'סיפור' שלי הוא מיוחד. קצת פרופורציות!

כמו המרואינת הראשונה - אוכלת פחמימות, פסטה, לחם, וממתקים. לא בשר, לא עוף, לא קטניות, ירקות - פעם ב- מלפפון, או תפוח בדבש. טחינה ביתית עם לימון, ועם פיתה היא מאד אוהבת, עם זאת. מאפיין נוסף - היא לא מערבבת מאכלים, כמו שסיפרו בכתבה, ואוכלת עם כמה צלחות. אם אוכל שהיא אוכלת "נגע" באוכל שהיא לא אוהבת - היא תפסיק לאכול אותו. זו ילדה מקסימה, חברותית ומקסימה תודה לאל. מה עושים??

לא הכריחה, לא ביקשה, לא שכנעה. אכלנו מה שיש ומה שלא רצינו לא אכלנו. וזהו. כל ילדיה גדלו ללא שום בעיות אכילה, וכך נכדיה וניניה. זה לא יאומן איזו השפעה יש לה על דורות קדימה. אבל - אני שונאת קוקוס, בכל מצב צבירה, לכל אורך חיי. כנראה שאחד מאבות אבותי נפגע מאד מקוקוס, או איזה שינוי גנטי. לא מסוגלת!!!!! איכס!!!!

השמרים שולטים בגוף שלכם ובחוש הטעם שלכם. זו רק אשליה שהשליטה שלנו. אנחנו חיים בסמביוזה עם פטרית השמרים בגלל כל השמרים התעשייתיים שדוחפים ללחם - ההוכחה היא שלרוב הלחם מתעפש תוך יום יומיים. ועוד הערה: מי שאוכל בורקסים או כל דבר אחר שמכיל מרגרינה זה כאילו שהוא אוכל פלסטיק. מרגרינה זה לא מזון שהגוף אמור לעכל.

לא רק מהטעם, אלא גם מהמגע. אם בטעות אני נוגעת באבוקדו, אני מייד רצה לשטוף ידיים כאילו נגעתי באיזושהי הפרשה. אני מתעבת גם חרדל, מיונז וחצילים - לא מסוגלת לטעום אותם, אבל אין בעיה אם אני נוגעת בהם בטעות. אחותי נגעלת בצורה קיצונית ממוצרי חלב - אפילו אם היא רק מריחה אותם, היא עלולה להקיא. כנראה היא נולדה כך, כי כבר בגיל שבועיים(!) היא סירבה לגעת בחלב. אמא שלי לקחה אותה לרופא, וכשהרופא ניסה לתת לה חלב, היא קפצה את השפתיים וסובבה את הראש (שוב, בגיל שבועיים בלבד!). יחד עם זאת, גלידה ופיצה היא אוכלת ללא שום בעיה. אלה מוצרי החלב היחידים שהיא אוכלת.

הבעיה היא שהבעייתיות של הפרעה נפשית נמדדת בנזק הגלוי שהיא עושה לסובל או לסובביו, והנזק שעושה רודף בצע ספציפי לזולתו לא תמיד גלוי לעין.

מישהו יכול להסביר בצורה מפורטת ? תודה.

אעלק הפרעה נפשית !!!אתם רדופי ם ורדופי בצע.. חאלס קשקת.חוצ מהומלסים שתמיד רעבים וחיפשו ויחפשו אוכל טייסים וקברנטים שאוכלים הכל בגלל עבודתם....\ בדרך כלל בורגניים עם תרבות עילאית אוכלים רק אוכל מוכר מבית אמא .נקודה. אני אוכלת פיצה וטוסט אבל גבינה צהובה ככה לא אוכלת רק בפיצה וטוסט.מי אמר שזה הפרעה נפשית .את עצמכם בדקתם?!

אחים לפחד מהגרגרים המגעילים האלה אנחנו! .

קוראים לזה OCD לכו לראות רופא

דברים מגיל 0, ואני לקראת גיל 40... . גם אני וגם בעלי בררנים נוראיים, ודווקא הפרח למזלנו אוכל הכל טפו טפו טפו.

במהלך כל ביה"ס היסודי ועד לתיכון לא יכולתי לסבול טעמו של בשר, משהו במירקם פשוט לא עשה לי טוב. בתיכון התחלתי להתאמן באינטסיביות בחדר כושר, אימוני כח ומשקולות. הגוף התחיל לדרוש תוספת חלבון, ולא לאט פיתחתי טעם לבשר. כיום אני אוכל בשר בכמות לא מבוטלת, מכל הסוגים, וגם נהנה מהטעם. הכי טוב להקשיב לגוף ולא ללכת נגד מה שהוא מנסה לאותת לנו.

תפוחי אדמה, בורקס ופרוסת לחם עם גבינה. לפני כן, בצהריים, היא תאכל פסטה. בבוקר ובין הארוחות - קפה ועוגיות. גברת זה אולי נקרא אוכל אבל במצטבר עושה שמות בגוף.

התחתנתי עם גבר שאוהב המון סוגים שונים. רוב המשפחה שלי נאופובים קשים. הבנות שלי- אחת כמוני- כל יום אוכלת אותו דבר. והשניה כמו בעלי- מוכנה לנסות כל מאכל. כנראה שהגנטיקה שולטת והסביבה עוזרת ולא הפוך.

ואין ביכולתי להתגבר על טראומות קשות בילדות, למשל דבש אם אטעם טיפ טיפה אכתוף מיד כאבי בטן איומים למשך כמה שעות טובות לכן גם כשארצה לאכול דבש אפילו לנסות לא אנסה כי נכוותי קשות.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%92%D7%A2%D7%95%D7%9F_%D7%92%D7%93%D7%9C%D7%95%D7%AA

מעניין אם יעשו מחקר כזה על ארצות נחשלות, ששם אין את האופציה לבחירה מהמון סוגים של מזונות, האם המסקנות יהיו דומות אני מעריך שגם בארצות הללו יש טועמי-על, השאלה אם הם סובלים כל חייהם בגלל שאין להם אפשרות למזון אחר, או שהגוף מתרגל מאד מהר והבעיה נעלמת. התחושה שלי שחוץ ממקרים מאד קיצוניים (חוסר יכולת לעכל מזון מסויים), רוב האנשים יכולים להתרגל ולא להגעל מרוב המזון אם ירצו מספיק

תודה על הכתבה. לא הייתי מודעת לכל הנושא הזה. כעת כשאני מבינה קצת יותר, קל לי יותר עם הדחיה של הילדים שלי מסוגי מאכלים שונים. נהגתי ללחוץ /לשכנע שינסו, אני מבינה שזו לא הדרך הנכונה