הילד מדהים ומאוד יפה

בנוגע למקצועות, אנשים יאפו ויחרשו כי הרעב יכריח אותם. כשצריך, עושים, ולא צופים ביוטיוב. בנוגע לתחביב, נכון, זהו תחביב. אבל על תחביבים משלמים ולא מהיום. כל הקולנוע הוא תחביב, ומשלמים עליו ומרווחים בו יופי. מה ששונה זה רק המדה. במקום מנגני רחוב ותקליטנים עולים כוכבי יוטיוב.

הכתב - סבבה. מבוגר שמבין עניין. נדיר, אבל הופך להיות מעיק כשהוא מספר על זה מעיניים זקנות יחסית. וזו לא העלבה, זו עובדה. כי תכלס, לא היה חייב לכתוב ולא היה חייב להתלהב והיה יכול לספר שביזבז את הטיול עם בנו על חבורת אהבלים. אז סחטיין. הכתבה - מיותרת. אלו דברים שלא כותבים עליהם במיינסטרים כי אז הם מתמוססים. על כל יוטיובר מצליח, יש עשרה שכמעט הצליחו, עד שהייתה מעליהם קונסולידציה של ערוצים או ריבוי מתחרים על אותה משבצת. בנוסף, חשוב לזכור שהתלונה הכי גדולה בעולם של מפיקי סרטים מושקעים ביוטיוב היא 'ביוטיוב עצמו, אין כסף'. הכתוב - גורם לאנשים לרוץ לפתוח יוטיוב ואת הטיפים הכי חשובים לשכוח: א. אין כאמור מקום לכולם, אפילו לא לעשירית ממה שהוא מתאר, או לאלפית. לא יותר מ 10 יוטיוברים חיים היום בארץ על היוטיוב לבדו ובעתיד, זה יהיה אולי 1000. ב. הרבה נישות, זה לפעמים קל וחזק יותר מטחנות הקמח של המיינסטרים. ג. מי ששם את כל הביצים בשק אחד, טועה ומטעה. ד. אין מכרות זהב.

יופי של כתבה. חושב שמדובר בנושא מאד מעניין ושבאופן ברור מעסיק את רוב הילדים היום. זו בכלל תופעה שדורשת מחקר מעמיק נוסף - אנחנו הכי אהבנו לשחק בעצמנו במשחקים, והיום ילדים מעדיפים, כך נראה לפחות, לצפות באחרים משחקים. בהתחלה זה נראה לי מוזר, אבל עם הזמן, מתחיל להבין את ההגיון בבסיס התופעה. מצפה לעוד כתבות מעניינות בנושא.

נראה שלא הפנמת הרבה דברים עמוקים יותר על האופן הנכון יותר אליו העולם הולך.

מסקר אותה מהפאן הצר הכלכלי ומפספס לגמאי את הפאן החברתי.

אני עצמי רשום ל כ 10 ערוצי יוטיוב שונים שמעניינים אותי. כל ערוץ שונה וייחודי מהשני. תכנים מעניינים. ויש בזה גם יתרונות - אפשר להגיב להם ולרשום כל מיני דברים - והם לפעמים אפילו מגיבים לך חזרה (:

מאמר שצריך להדאיג אותנו לאיזה "רייקנות "וארןף אנו נסחפים. כשהמונים לומדים "תקשורת וקולנוע" [כאילו זה יביא את הישועה לעולם - זה מביא "הרבה" כסף למכללות "ללימודי כלום" זה מרגיז ומקוממם.

וכשאני אומר מצליח אני מתכוון למרוויח מספיק כסף כדי לחיות מזה. מליונרים מיוטיוב יש כמה עשרות מתוך מליוני הערוצים שיש באתר.

נסו לרגע לדמיין כלכלה מבוססת יוטיוב, שבה כל האזרחים עסוקים כל העת בלצלם את עצמם, לערוך סרטונים ולהעלות אותם לאתר יוטיוב. איש אינו חורש את השדות, איש אינו אופה לחם, איש אינו מייצר מכוניות, או בונה בתים או מרפא חולים. כולם משועשעים לעייפה מרוב סרטוני יוטיוב, אבל לאיש אין מה לאכול. ברור מייד שכלכלה כזאת לא יכולה להתקיים, וזה מדגים את האבסורד בלכנות את העיסוק הזה בשם "מקצוע". זה לא מקצוע, כי אם תחביב שיצא מכלל פרופורציה, פעילות שהיא רובה ככולה חסרת תועלת למין האנושי, ואולי אפילו מזיקה שכן היא גוזלת מאיתנו אינספור שעות שיכלו להיות מנוצלות למטרה טובה יותר מאשר צפיה בעוד סרטון חתולים.

כמו בכל מקצוע, יש אשר יגרפו הון ויש אשר פרוטות. כמה שדמיון עשיר יותר, כך ההצלחה מובטחת.

כמו שבישראל יש רק כמה עשרות אנשים שהם כוכבי טלוויזיה ומתפרנסים מזה טוב כך גם יהיה ביוטיוב. זה לא מקצוע להמוני כפי ששחקן כדורגל או ככוב קולנוע זה לא מקצוע להמונים.

רק יודעים לצעוק למצלמה ולדחוף את הפרצוף שלהם לסרטון על המשחק. מי שיוצר דברים, מתכנת, יוצר משחקים זה הבנאדם עם שכל. אבל זה דורש שכל אז אין הרבה כאלו, רק את הפוצים האלו שצועקים למצלמה והורסים את סרטון המשחק.

הרבה הצליחו בזכות החברים שלהם שהם יוטיוברים בעצמם. אנשים אוהבים את האינטרקציה בין אנשים. וכמובן לעדכן סרטונים על בסיס יומי. הלקוח רעב לתוכן.

מאמר מלהיב בטון מתלהב, מסכים ליצירתיות המתפרצת וליכולת של מערכות משחק ללמד. חשוב אולי לנציגי מערכות החינוך למיניהן, להקשיב לבדוק ואולי לנסות לכוון ללמידה באמצעות משחק (גם של תכנים לא רק כישורים). אבל מתקשה להסכים עם הקצב, הלחץ וההכוונה ההורית, שזו פסגה שצריך להיות שותף לה או לשאוף אליה. במיוחד בגלל המוטיבציות: מספר עוקבים, כמה כסף הרוויחו. צריך גם לבדוק איזה מחיר אישי שילמו!