יש מורים שהתקדמו למעמד של אלו שכותבים תכניות לימודים.אפשר להניח שהם לא כאלה שחוקים ביום יום ובכל זאת, נראה כאילו שנים לא שינו את תכנית הלימודים... איך יכול להיות שמלמדים היום לבגרות באנגלית לדוגמא את אותם מחזות שאני נבחנתי עליהם בשנות השמונים? על מה בדיוק משלמים להם כסף ואיך מצפים שנעריך אותם? שלא נדבר על זה שבשנות התיכון לא הרגשתי שמישהו מנצל אירועים אקטואליים לעורר דיון חברתי או מוסרי

בכל הסכם עם המורים היה צריך ליצור הפרטה חלקית של מערכת החינוך, נניח בשיעור של 30%, שיופעלו על ידי מלכ"רים (כמו שיש בחינוך התיכוני באופן חלקי, בחינוך הדתי היהודי והנוצרי) ויהיו בתי ספר עם תקנון משמעת (למי שקשה להשקיע יהא את החינוך הציבורי). אפשר גם תוך מתן עדיפות לעיירות פיתוח וערים בממעמד סוציו אקונומי שאינו מאפשר להורים לקחת שיעורים פרטיים לילדים. היכולת ליצור תחרות תסייע לשני המגזרים, הציבורי והפרטי. ההנחה היא שזה יעלה את מעמד המורה, את שכרו, את איכות ההוראה בכל הערכות. אם תהא דרישה יש להניח שפלח החינוך הפרטי יגדל וישפר את מעמד התלמידים, המדינה ומעמד המורה בפרט.

פתרון (ולו חלקי) של סוגיית השכר מייצר בסיס ותשתית מוסרית לבניית "סט" דרישות מהמורים וממנהליהם, דרישות שהענות להן עשויה לפתור חלק ממכאובי מערכת החינוך. לא אפרט כאן את הנושא הסבוך, אבל קיימים פתרונות. הפוטנציאל זמין, ויש לנצלו. מה שדרוש הוא הנהגה, מסר ברור, תמיכה מתמשכת והתמדה. שנה טובה!