אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הבמאית דפנה זילברג מציגה: אונס בבית המשפט צילום: רונן גולדמן

הבמאית דפנה זילברג מציגה: אונס בבית המשפט

ב־2008 התבקשה נערה להדגים על רצפת ביהמ"ש את התנוחות שבהן נאנסה. הבמאית דפנה זילברג הפכה את המקרה להצגה דוקומנטרית שבה הנערה מגולמת בידי גבר. זילברג: "השפה המשפטית טכנית וגרפית, וזו של הנפגעים מבולבלת ופוסט־טראומטית. הבנתי למה נפגעות לא מתלוננות"

19.01.2017, 08:27 | מאיה נחום שחל

לפני כשנה צפתה הבמאית דפנה זילברג (34) בתוכנית "המקור" שבה נחשפו תמלולי הדיון שהתקיים ב־2008 בבית המשפט המחוזי בירושלים, אז ביקשו שני שופטים ושני עורכי דין מנערה בת 16 להדגים על רצפת בית המשפט את התנוחות שבהן נאנסה שנתיים לפני כן, והיא נאלצה להיענות לבקשתם. באותו רגע הבינה זילברג שהיא רוצה להביא את זה אל הבמה.

"התגובה הראשונה שלי היתה שאני לא מאמינה שדבר כזה חריג וקיצוני קרה, שהטקסטים הנוראיים והמשפילים האלה נאמרו", אומרת זילברג בראיון ל"כלכליסט". "הסיטואציה שהתקיימה מאוד דרמטית וביזארית והבנתי שאני חייבת לנסות להבין אותה ולשים אותה על הבמה. זה יותר מעניין מכל מה שמישהו היה יכול לכתוב, המציאות ממש עולה על כל דמיון".

זילברג (נכדתו של הבמאי יואל זילברג ז"ל) ישבה עם הפרוטוקול של הדיון, ערכה אותו לטקסט הבימתי "תדגימי – דרמת בית משפט" ונכנסה לחדר החזרות עם השחקנים, בהם נעמה שפירא, אפרת ארנון, עידית טפרסון ואבי סרוסי.

הטקסטים אפשרו לה הצצה אל מאחורי הקלעים של מערכת המשפט הישראלית והאופן שבו מתייחסים למתלוננות על אונס.

מתוך "תדגימי". בסוף פברואר במוזיאון תל אביב, צילום: רונן גולדמן מתוך "תדגימי". בסוף פברואר במוזיאון תל אביב | צילום: רונן גולדמן מתוך "תדגימי". בסוף פברואר במוזיאון תל אביב, צילום: רונן גולדמן

"יש כאן שתי שפות שלא מתחברות ואין להן כלים לתקשר זו עם זו", אומרת זילברג. "השפה המשפטית אנליטית, טכנית וגרפית והשפה של הנפגעים מבולבלת, פוסט־טראומטית ומלאת בושה ופחד. הבנתי למה נפגעות מעדיפות לא להתלונן אלא לפנות לתקשורת או לרשתות החברתיות ועד כמה מערכות החוק לא ערוכות להתמודד עם המקרים. אני מקווה שנצליח עם ההצגה לשנות משהו. אני לא באה לעשות תיאטרון דידקטי או לחנך אלא לבחון את הדברים, להציף שאלות ולא לתת תשובות. אני אוהבת להדליק פנס על מקרים שקרו אצלנו ולתת לקהל לחשוב עליהם".

תיאטרון דוקומנטרי הוא ז'אנר שהתפתח במאה ה־20 ומתבסס על אירועים אמיתיים מתוך הנחה שבמקרים מסוימים המציאות עולה על כל דמיון. באמצעות תיאטרון מסוג זה מונגשים המקרים לציבור באופן המאפשר לבחון אותם בעין ביקורתית ורגשית. בעולם היו אלה פטר וייס, שבמחזהו "החקירה" שחזר את משפטי אושוויץ משנות השישים; בישראל העלה יגאל עזרתי בפסטיבל עכו שחזור של משפטי גבעתי ב'; "אנרגיות טובות" של רועי צ'יקי ארד ויונתן לוי עוסק בדיוני ועדת הכלכלה על תמלוגי הגז; ובימים אלה רץ הפרויקט "השימוע" של רננה רז על השימוע של המורה אדם ורטה.

"תדגימי", שתעלה בבכורה ב־20–21 בפברואר במוזיאון תל אביב וכוללת קטעי וידיאו ותנועה, קיבלה תמיכה של 75% ממשרד התרבות. על פי המודל, פרויקטים עצמאיים שמקבלים תמיכה נדרשים להשלים את ה־25% הנותרים על ידי גיוס עצמי. בימים אלה נערך גיוס של 127 אלף שקל דרך אתר מימון ההמונים הדסטארט כדי להשלים את ההפקה. 78% כבר מומנו ונותרו עוד 18 ימים. התורמים יוכלו לקבל החל מכרטיס להצגה ועד להצגה סגורה ושיחה עם היוצרים.

הנערה היא גבר

"הדבר הכי משמעותי ומחריד הוא שנערה בת 16 התבקשה להדגים פיזית את התנוחות בבית המשפט, ואותנו מעניין בעבודה לראות איך הגענו עד הלום ולנסות להבין למה, כי בכל זאת ישבו שם אנשים מקצועיים ומשכילים, אז איך זה קרה? אותי תמיד מעניין לבוא ממקום של מחקר ולנסות להבין איך דברים קרו. בהצגה החלפתי את המינים - נשים משחקות את השופטים ועורכי הדין וגבר משחק את הנערה, אבל הטקסט נשאר אותו הדבר, הן מדברות אליו בנקבה והוא אליהן בזכר. אחת הסיבות היא שהיפוך המינים מאפשר חשיבה ביקורתית כי מקשיבים יותר לטקסט ונחשפים יותר להיררכיה של הכוח שכבר הפכה קצת לשקופה".

דפנה זילברג. נכדתו של הבמאי יואל זילברג המנוח, צילום: רונן גולדמן דפנה זילברג. נכדתו של הבמאי יואל זילברג המנוח | צילום: רונן גולדמן דפנה זילברג. נכדתו של הבמאי יואל זילברג המנוח, צילום: רונן גולדמן

זו יצירתה הדוקומנטרית השלישית של זילברג אחרי "תורת הזרע" שהתבססה על קטלוגים של בנקי זרע ישראליים, ו"כרטיס לקרקס" המבוססת על פרוטוקול של ועדת הפנים בכנסת שבראשה עמדה אז ח"כ מירי רגב, אחרי שבג"ץ פסל את חוק המסתננים ב־2015.

"אונס שני"

"הבטחתי לעצמי לנסות לעשות בכל שנה פרויקט דוקומנטרי אחד כי כל כך נדלקתי על זה". מלבד יצירות דוקומנטריות היא ביימה, למשל, את "של מי החיים האלה בעצם", שעוסקת בתופעת המתת החסד, ואת "אופוריה" בפסטיבל הצגות ילדים האחרון בחיפה, שבה שיחק בנה של אורנה בנאי.

השימוש בחומרי המשפט להצגה "תדגימי" נעשה ברשותה של הנפגעת במטרה לעורר מודעות ציבורית לתופעת "אונס שני" שמתלוננות נאלצות לעבור על עבירות מין מאחורי דלתיים סגורות.

לגבי תוצאות המשפט: ב־2010 הגיעה הפרקליטות להסדר טיעון עם שלושת הקטינים שנשלחו לעונשי מאסר של בין 15 ל־24 חודשים. הקטין הרביעי נשפט בבית המשפט לנוער, הורשע בהסדר טיעון באונס ונשלח לרצות 800 שעות שירות למען הציבור.

ציפי לבני שהיתה אז שרת המשפטים הגישה תלונה לנציב תלונות השופטים וכתבה: "מדובר בסיטואציה קשה מאוד ומשפילה עבור קורבן האונס. אין חולק כי תפקידו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, אך על השופטים מוטלת החובה לוודא כי בביצוע תפקידם אין הם פוגעים פגיעה נוספת בקורבן".

תגיות