מיין סטריט נגד וול סטריט

הקונגרס דחה אתמול את תכנית החירום שהציעו בן ברננקי העומד בראש ה"פד" והנרי פולסון שר האוצר האמריקאי. הנציגים הרפובליקנים, והדמוקרטים לא השתכנעו מהתחזיות הקודרות של ברננקי ופולסון, אשר ביחד עם נשיא ארה"ב בוש, ושני המתמודדים לנשיאות, הזהירו כי לדחיית התכנית עלולות להיות תוצאות הרסניות לכלכלת ארה"ב.

התכנית, הם אמרו, לא נועדה לעזור רק לוול סטריט, אלא להציל את הכלכלה. פרשנים בכירים כמו ג'ים קריימר ברשת הטלוויזיה הכלכלית CNBC אף הזהירו מפני התמוטטות המערכת הפיננסית. עד כדי כך. אולם כל זה לא עזר, ו-228 נבחרים הצביעו נגד התכנית לעומת 205 שהצביעו בעד, ונתנו את האות למפולת בבורסה בניו יורק ששברה אתמול שיאים שליליים: הדאו ג'ונס, מדד המניות התעשייתיות המובילות, איבד אתמול 780 נקודות, הירידה החד יומית בנקודות הגדולה ביותר בהיסטוריה.

ההצבעה הלעומתית בקונגרס מבטאת את רחשי הלב של האזרח האמריקאי הממוצע. האמריקאים ממיין סטריט - שם גנרי לרחוב הראשי בעיירה אמריקאית, שהיו רחוקים מהצלחת הפיננסית, שמחים לאידם של עמיתיהם מוול סטריט. "הם זרעו ברינה את הזרעים המהונדסים פיננסית והרוויחו משכורות עתק, אז שיקצרו בדמעה את הצמחים הרעילים" אומרים לעצמם אזרחים אמריקאים רבים.

במיין סטריט מתענגים על המחזה - "אנשי החליפות"  שהתעוררו ממשתה הפיננסי המתמשך עם הנג אובר מדאיג. הנקמה המתוקה של אנשי המשמרות, המרוויחים שכר מינימום הגיעה. היטיבה לתאר זאת הקומיקאית וונדה סקייס בתכנית הלילה של ג'י לנו: מה פתאום שהעניים יעזרו לעשירים מוול סטריט? כדי שאלה יוכלו להמשיך ולהחזיק בבריכות השחייה שלהם? אם הם רוצים ממני עזרה, שילכו לעמוד קודם בלשכת האבטלה, אחרי זה נדבר...".

לא ברור מה יהיה בסופו של המיצג הדמוקרטי האמריקאי. דומה כי התכנית במתכונת כזו או אחרת חייבת לעבור. במשבר הנוכחי נשברו הרבה טאבואים שישנו את פני הכלכלה והדרך בה נעשים עסקים בשנים הבאות. בזמן שישקע האבק, בוול סטריט יהיו חייבים להפנים כי התעשייה הפיננסית לא תוכל להמשיך להיות מנותקת ממיין סטריט.

גם בארץ הבנקאים לא קוראים נכון את התמונה

גם בארץ נתפסים הבנקים כמי שמייצגים את הניתוק החברתי והקיטוב הגובר בין עניים לעשירים. לא במקרה, נשטפה הכנסת בגל של הצעות חוק נגד הבנקים בשנים האחרונות. הבנקאים לא משכילים להבין כי אין מדובר רק בהצעות חוק "פופוליסטיות", כלשונם. אלה הצעות המבטאות את רצון הציבור להקטין את כוחם של הבנקים. הם נתפסים כמי שחוגגים עם משכורות עתק ומרוויחים בצורה לא הוגנת על חשבון הציבור, בשוק הנשלט על ידי הדואופול פועלים - לאומי.

הדחייה של תכנית החילוץ על ידי הקונגרס, למרות האזהרות מפני ארמגדון כלכלי, חייבת לעורר את הבנקאים המקומיים: קברניטי המערכת חייבים לפקוח עיניים לפני שיהיה מאוחר, ולהפנים שנדרש חשבון נפש אמיתי על מנת לשנות את האווירה הציבורית. אם לא, הם עלולים לגלות כי ה'אקסיומה' – עזרה למערכת הבנקאות בעת צרה כמו במשבר מניות הבנקים בשנות השמונים – עשויה להישבר, והמחוקק עשוי שלא לעמוד לצדם ביום פקודה.