פקידי האוצר לא לומדים מההיסטוריה

אומרים ש"אין חכם כבעל ניסיון". אם כך צריך גם לומר שמי שאינו לומד מן הניסיון – מן הסתם אינו נוהג בתבונה או במילותיו הידועות של הפילוסוף והמשורר האמריקני ג'ורג' סנטיאנה: "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור ולחיות אותה".

אין לנו כאן עניין בהגיגים, אלא במהלך שגוי אותו מציעים פקידי האוצר במסגרת דיוני התקציב לשנים 2009 ו-2010: העלאת התקרה החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי. אילו הייתה זו עוד עז של משרד האוצר – ניחא; אבל בפועל מדובר בנמר מסוכן, אותו מתעקשים פקידי האוצר לשחרר שוב לרשות הרבים.

כמה מילות רקע. כל הכנסה בישראל, מסף מסוים ומעלה, חייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות. חיוב זה נעצר ברף מסוים, שהוא כיום חמש פעמים השכר הממוצע במשק קרי: 38,415 שקל בחודש. בסכום זה, משלמים השכירים 5% לביטוח בריאות ו-7% לדמי ביטוח לאומי, והמעסיקים מוסיפים 5% לדמי ביטוח לאומי. עצמאים משלמים 16.23% לדמי ביטוח לאומי ולביטוח בריאות.

מדובר בהעלאת נטל המס שיוטל על השכירים והעצמאים בעלי הכנסות שבין 40,000 - 70,000 שקל לחודש. מצד אחד יוצא האוצר בהכרזות של מתווה הפחתה כביכול של נטל המס, אולם בנשימה אחת הוא מתכוון להעלות אותו. כי הרי ידוע לכל כי דמי ביטוח לאומי ומס בריאות הינם מס לכל דבר ועניין.

המהלך הצפוי יגרום לכך ששיעור המס האפקטיבי על שכירים ועצמאים יגיע ל58% לשכירים ולכ-60% לעצמאים והכל בגין הכנסות שאינן ממש "מטורפות" בטווח שצויין לעיל.

המגמה הנכונה לדעתי עליה הכריז האוצר להמשיך ולהפחית את נטל המס הנוכחי, ואכן זוהי מגמתן של ממשלות ישראל בעת האחרונה. בהחלט אפשר לדון בשאלה האם נכון להמשיך את המהלך גם כעת, לנוכח הירידה החדה בהכנסות המדינה ממיסים בשל המשבר הכלכלי. אך לא צריך להיות ספק, ודומה שלאיש אין ספק, שאסור לנקוט במהלך הפוך של העלאת הנטל.

והנה, זה בדיוק מה שמציע האוצר לעשות. העלאת התקרה המרבית לגביית דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות, משמעותה הכבדת נטל המס על עשרות אלפי נישומים, שכירים ועצמאים כאחד. הדבר מסמן תהליך של זיגזוג מסוכן במדיניות, שכן כיצד ניתן לסמוך על משרד האוצר כאשר מצד אחד הוא מבטיח להמשיך בהורדת המיסים, ומן הצד האחר מעלה אותם? האם פקידי האוצר שכחו שאמינות היא היסוד לכל מדיניות כלכלית? האם הם רוצים שמשקיעי חוץ יתייחסו אלינו כאל רפובליקת בננות, שבה מילה של הממשלה איננה מילה והתחייבות שלטונית איננה אלא בסיס לשינויים? והאם האוצר סבור שהציבור טיפש ולא יבין שמשדרים לו מסר כפול?

זאת ועוד: כפי שאמרתי בראשית דברי, כבר צברנו ניסיון מאוד לא מוצלח (בלשון המעטה) עם יוזמה שכזו. בשנת 2002 ביצעה הממשלה בפועל העלאה של תקרת ההכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות. התוצאה המיידית היתה הקמתן של עשרות אלפי חברות אליהן העבירו בעלי שליטה ובעלי הכנסות גבוהות את הכנסותיהם. מאחר שמס החברות עומד על שיעור מס של 26% ונמצא במגמת ירידה ל-25%, תהיה כדאיות שהחברות הללו יקבלו את ההכנסות וימוסו עליהן.

אחרי אותה "רפורמה", נאלץ האוצר לחזור בו במהירות – אבל בינתיים הסוסים ברחו מהאורווה, שכן כאמור פעילות רבה הועברה לחברות ותקבולי מס הכנסה היו נמוכים בהרבה. כך לא רק שלא נגבו יותר כספים לקופת הביטוח הלאומי, אלא שהן קופת הביטוח הלאומי והן קופת רשות המיסים יצאו ניזוקות. האם הזיכרון באוצר כה קצר, עד שאחרי פחות משבע שנים צריך ללמוד מחדש את הלקח, ושוב – על חשבון הציבור?

ההצעה להעלות את התקרה לתשלום הביטוח הלאומי היא לפיכך עצת אחיתופל, אשר אולי תועיל למתכנני המס למיניהם (בהם רואי החשבון) אך תגרום נזק עצום למדינה – הן מבחינת אמינותה והן מבחינת הכנסותיה. נזק כזה הוא הדבר האחרון שאנו זקוקים לו כאשר מתמודדים עם משבר כלכלי חסר תקדים הפוקד אותנו כיום.

בטוחני כי קיים צורך למצוא מקורות תקציביים לצד ההכנסות לגבי שכבה מסוימת של האוכלוסייה, הנמנית על מה שמכונה השכבות החזקות. אזי על האוצר לבחון חלופות אחרות במישור המס, על מנת להכביד על שכבות אלו ולמלא את קופתו, ולא לבחור בהצעה שכשלה בעבר ואשר יישומה יהיה בבחינת טעות חמורה. זאת כדי לא לחזור ולהילכד שוב במקסם שווא זה.

הכותב הוא נשיא לשכת רואי החשבון