צילום: MCT
חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי
מוטי זיסר מבין שכדאי להתמקצע בתחום אחד ולוותר על האופנה, יהודה נסרדישי מבהיר שהוא לא יגמור את הקדנציה כברווז צולע, מייקל לואיס מבהיל בספר חדש ועוד
בדצמבר 2009, כשהאייפון עשה עלייה לישראל, כתבתי שאני לא צריך אייפון. כתבתי שהאייפון הוא לא יותר מסמל סטטוס, שבתור מכשיר סלולרי הוא גרוע, שהוא מייצר פתרונות מיותרים. ובכן, טעיתי. אני אידיוט. השבוע, כשהאייפד הגיע לישראל, טרחתי לקנות אייפון וגיליתי שלא רק שהייתי צריך אחד כזה, אלא שלא ידעתי עד כמה אני צריך. אז נכון שהצעצוע של סטיב ג'ובס ממכר והופך את האנשים לחיות בלתי חברותיות ששקועות עמוק במין תנועת ליטוף קטטונית. אבל באופן פרדוקסלי הוא יוצר בנו, או לפחות בי, צורך להרגיש מחוברים למשהו. למידע, לאסתטיקה, לכל הטוב שמציע העולם. אני פתטי, אני יודע. חבל שלא קניתי אותו קודם.
שאול אמסטרדמסקי
נסרדישי יגמור את זה יפה
השבוע שוב מלאה התקשורת ידיעות על כך שראש רשות המסים יהודה נסרדישי יסיים את תפקידו בעוד כחצי שנה, בתום קדנציה של ארבע שנים. היו לדיווחים הללו מטרה אחת: להזכיר לשר האוצר שנסרדישי עדיין כאן, ולהבהיר לו שגם אם הוא הולך הביתה, אין לו שום כוונה להעביר את החודשים האחרונים בתפקיד כברווז צולע. אפשר אולי לקרוא לזה לקח גבי אשכנזי. נסרדישי לא הסתפק בזה, ושלח לאוצר מסר נוסף בנושא הכי חם: כחבר בוועדת ששינסקי שבודקת את נושא תמלוגי הגז, הוא הצהיר השבוע שהעלאת המס על הגז אינה נחשבת רטרואקטיבית. במילים אחרות, מסתמן כאן מאזן כזה - שר האוצר ייזהר בכבודו של ראש הרשות בימיו האחרונים בתפקיד, וראש הרשות מצדו יספק לשר עוד קצת נשק במלחמת התמלוגים. משתלם לכולם.
עידן גרינבאום
כחלון עובד לבד
בימיו כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, משה כחלון דחק בבנקים לפשט את דיווחיהם על העמלות שהם גובים מהלקוחות. מאז, כשטוענים בפניו שפעילותו בנושא עמלות הבנקים לא התבטאה בהפחתת ההוצאות של הצרכן, כחלון מזכיר למקטרגים שהוא יכול להוביל את הסוס אל השוקת, אך אינו יכול להכריח אותו לשתות. גם כיום, כשר התקשורת, כחלון מוביל מהלך לפישוט העלויות, והפעם אלו הנוגעות לנישואים הכפויים עם חברות הסלולר. וגם הפעם ברור שהסוס צריך לשתות. הצרכן הישראלי מקבל עוד הזדמנות לקחת אחריות על הכיס שלו. לא בטוח בכלל שהשוקת שכחלון מקפיד למלא לא תישאר יתומה גם הפעם.
גילעד נס
זיסר מתגבר על הדחף
נדל"ן הוא עסק לא פשוט, אבל קמעונאות היא עניין מסובך עוד יותר. מוטי זיסר הבין השבוע שזה שהוא יודע מצוין איפה ואיך אנשים רוצים את הקניון שלהם לא אומר שהוא יודע מה הם רוצים לקנות.
ההפסדים של מנגו כנראה לא הבהירו לו את זה, אבל אז באה ההתנסות הקצרצרה בגאפ - החנות הראשונה נפתחה לפני שנה בדיוק - וזיסר הבין שכדאי לו למקד את המאמצים ואת הכסף בפעילויות שבהן הוא מבין. זה בהחלט ניסיון ראוי לציון להתגבר על הדחף הישראלי הבלתי נשלט להיות טייקון, ולהסתפק בהתמקצעות בתחום אחד. כי עדיף להיות "רק" איש נדל"ן, אבל מצליח, מלהקים אימפריה מופסדת.
סופי שולמן
נרקיס הזכיר איך עושים את זה
מותו של צבי נרקיס הדהד השבוע כמו צלצול תזכורת. בעולם עיצוב אובר־מתחכם, רדוף מושגים של מיתוג, חדשנות ומחקרי שוק, גם השאיפה לפשטות כבר נהפכה לקלישאה, משהו שקשה מאוד ליישם באמת. כי כשהדימויים מציפים מכל כיוון, כמעט בלתי אפשרי לחזור לבסיס. והעבודה של צבי נרקיס לא חזרה לבסיס, היא היתה הבסיס. הפונטים שלו פשוטים, קלאסיים, מורכבים מצורות נקיות, חפים מהתחכמות והתייפייפות.
כל מה שעיצוב חכם מנסה היום להיות, ורק לעתים נדירות מצליח.
אדוה גופן קיזלשטיין
הרד כמו ג'ובס באפל
כמו קלינטון בשעתו, גם מנכ"ל HP מארק הרד העיד כי לא קיים יחסי מין עם האשה הזו - והפעם מדובר בשחקנית לשעבר בסרטים אירוטיים שהאשימה אותו בהטרדה מינית. שלא כמו אצל קלינטון, היא תמכה בעדותו. גם הרזומה שלו עמד לטובתו: הרד נחשב לכוכב בוול סטריט, ובתוך חמש שנים הפך את HP החבוטה והמידרדרת ליצרנית המחשבים הגדולה בעולם. אבל כלום לא עזר, הרד פוטר. החקירה מצאה כי המנכ"ל המהולל אמנם לא הטריד מינית, אבל כן זייף חשבון הוצאות כדי להסתיר את קשריו עם השחקנית, שעבדה בחברה. ככה זה באמריקה: לא צריך שתיתפס בהטרדה, מספיק שיתלוננו עליך. לפחות הפעם כולם מבינים כמה זה מגוחך: המשקיעים הובילו את המניה להתרסקות של כמעט 10%, ולארי אליסון, מנכ"ל אורקל, אמר כי הפיטורים הם "ההחלטה הגרועה ביותר שקיבל דירקטוריון מאז שהאידיוטים באפל הדיחו את ג'ובס ב־1985". אולי הדירקטוריון הבא כבר ילמד את הלקח.
גבי קסלר
קמפבל מזיקה לאפריקה
כל אסון צריך פרזנטור: לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי יש שון פן, ליתומים במלאווי - מדונה, ורק המסכנים שכורים את יהלומי הדמים ברחבי אפריקה נתקעו עם שתי אושיות מתוסבכות כמו נעמי קמפבל (אני בכלל קירחת וגם נוהגת להרביץ לאנשי צוותי) ומיה פארו (שלחתי לבן זוגי לשעבר לב חזיר משופד). מי שהפנה את ראשו להאג בשבוע האחרון יכול היה לחזות באחד הסיפורים הביזאריים של השנה: קמפבל טוענת שלא קיבלה יהלומי דמים במתנה מנשיא ליבריה לשעבר צ'ארלס טיילור, פארו טוענת שקמפבל כן קיבלה. המשתתפות בוויכוח כל כך קאמפיות, שהן כמעט מטשטשות את הנושא הבאמת קשה וחשוב שעל הפרק. ליהלומי הדמים מגיע יותר.
מיכל פלד פליישר
לואיס במסמך מבהיל
מייקל לואיס כתב את רב־המכר "פוקר שקרנים" בשנות השמונים של תאוות הבצע בוול סטריט. בספר החדש שלו, "מכונת הכסף", הוא חוזר לזירת הפשע בעיצומו של המשבר העולמי, ומספר איך כמה נודניקים גילו את הבלוף של הפירמידות הפיננסיות. הם ניסו להרים קול אבל איש לא הקשיב לטרוניות שלהם. הם לא הבינו למה אף אחד לא חושף את ההונאה המחליאה ואפילו הימרו נגד השוק, עד שהמערכת הפיננסית קרסה ברעש ענק. זה ספר מטלטל, כי הוא מתאר את המטריקס של המנוולים שעשו מעשים מגונים בכסף של אחרים, תמימים וסומים. והקורא מתמלא פחד, כי הוא לא יכול להימנע משאלה מעיקה: האם המערכות המסואבות של ההונאה חוסלו ונעלמו או שמנוולים עדיין עושים מעשים מגונים בחסכונות שלנו?
יואל אסתרון
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה