צילום: אי פי איי
חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי
הושק בית חולים חירום בת"א, אפל משיקה גרסה חדשה, שכר המנכ"ל הוא גימיק, עדויות בפרשת שופרסל ואסון טבע ביפן
ברבש -
ראוי לפרס ישראלחמיצות מרירה ליוותה את הדיווחים על השקת בית חולים תת־קרקעי לשעת חירום במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב. הסיבה לחמיצות נעוצה כנראה בזהותם של התורמים הראשיים, סמי עופר ומשפחתו, שרשמו צ'ק של 45 מיליון דולר לפרויקט הענק. אפשר להתווכח עד זוב דם על משפחת עופר, אבל אולי מוטב, במקום לחמם את השקשוקה המיובשת הזו, לדבר על פרופ' גבי ברבש. מנכ"ל המרכז הרפואי הוא יזם בלתי נלאה שהצליח להפוך בית חולים מרוט ומיושן למרכז משוכלל ומטופח של רפואה מצוינת. כן, הוא עשה את המהפך באיכילוב בעזרת נדיבותם של מיליארדרים מכל הסוגים ולא חיכה בניחותא רק לתקציבים ממשלתיים. מהשבוע, בזכותו, תושבי תל אביב יכולים לישון קצת יותר בשקט. זו לא סיבה מספיקה להעניק לו את פרס ישראל?
יואל אסתרון
אייפד 2 - מחדש בבידול
מי בכלל צריך אייפד חדש? תכלס, אין באייפד 2 בשורה גדולה. אז הוא קצת יותר דק ונוספה לו מצלמה, לא זה מה שירעיד את אמות הספים ויהפוך את האייפד הקודם למיותר. אלא שאפל, כמו אפל, הוכיחה כמה היא גאונה בשיווק: האייפד החדש, וזו בעצם הבשורה האמיתית שהוא נושא, מגיע גם בלבן. בצעד הפשוט הזה מבדלת אפל את בעלי האייפד החדש מהישן. זה בידול שניכר היטב לכל עין, והופך את הגרסה החדשה לפריט נחשק. הרי אם לא הצבע, איך יידעו החברים שלך שאתה יכול להרשות לעצמך לרכוש בכל שנה אייפד חדש?
מיכל פלד פליישר
צולר - מתבדח על חשבוננו
שיא חדש נשבר השבוע בטבלאות השכר של המנהלים הבכירים במשק. הפעם דווקא לא מדובר בעוד סכום דמיוני שהרים את פסגת הטבלה, אלא בשיא החוצפה. אם עד כה נדמה היה למישהו שכל אותם שיאני שכר מעדיפים להצניע את הסכומים שהם לוקחים הביתה, בא רביב צולר והוכיח את ההפך. צולר, אחד המנהלים הבינוניים במשק, החליט להפוך את שכרו המופלג גם לגימיק. עלות שכרו בשנה שחלפה הסתכמה ב־5.555 מיליון שקל - ברוח "הקש על ה־5" ומספר הטלפון של ביטוח ישיר, שהוא מנהל. מי הגה את זה, פרסומאי החברה? ומה זה אמור להביע? צולר מנסה להגיד "אני לא רק מרוויח חצי מיליון שקל בחודש, גם יש לי חוש הומור"? איך שלא מסתכלים על זה - מצחיק זה לא.
גלית חמי
גרמזיאן - כבר לא "רציני"
זה התחיל במגעים לרכישת כלל ביטוח, שמעולם לא עלו על פסים רציניים, נמשך בכוונות להתמודד על זיכיון מפעיל הסלולר החמישי, רכישת השלד הבורסאי בנין והחתמת יוסי לוי מישראמקו כמנכ"ל הקבוצה. נאדר גרמזיאן, המיליארדר הקנדי, יהודי יליד איראן, לא באמת עושה את זה. מההתמודדות על המפעיל החמישי פרש עוד לפני המכרז, את בנין לא רכש לאחר שסירב להעניק ארכה שנייה למוכרים, והשבוע איבד גם את העוגן המרכזי בפעילות העתידית, כשיוסי לוי עבר לקבוצה של ג'קי בן זקן ולקידוח שמן. כבר ברור שגרמזיאן לא משקיע כאן, וכנראה גם לא ישקיע, ולא משנה כמה הצהרות על כוונותיו ה"רציניות" להיכנס לשוק בישראל הוא פיזר בתחילת הדרך.
גולן חזני
רוזנהויז - חושף את הענף
מעטות הפעמים שבהן מצליחה העיתונות הכלכלית לקבל הצצה אמיתית אל מאחורי הקלעים של העולם העסקי. בחלק גדול מהמקרים היא ניזונה משורה של פילטרים שמזקקים את המידע הגולמי והאותנטי לכדי סיפור מעובד ומלאכותי שבו איכשהו ההערכה והכבוד ההדדיים הם הכוכבים. אבל העדויות שנחשפו השבוע בפרשת אפי רונזהויז חשפו לא רק את ההתנהלות הבריונית של שופרסל אלא את התנהלותו האלימה של עולם הקמעונאות כולו. רוזנהויז אינו היחיד שאיים ועשה שימוש בעוצמה שלו כרשת גדולה - הענף כולו רווי תחרות, יצרים וכוח. עם זאת, רוזנהויז הוא היחיד שהצליח לאחד נגדו את כל יצרני המזון, והיחיד שעשה זאת בכזו בוטות. וכשרשת כל כך מרכזית עושה את זה כך, יש לזה מחיר בהכרח.
גולן פרידנפלד
הכלכלה היא הבמה לחרדה
האדמה רעדה, הים עלה. אחר כך המזון במרכולים אזל. לרגעים גם החשמל. היה חשוך וקר. בעוד תושבי יפן מתמודדים עם המציאות הזו, ברחבי העולם מתמודדים עם החרדה הקמאית שהיא מעלה. ובעוד היפנים זונחים את מותגי היוקרה לטובת מוצרים לא פופולריים כמו לחם ושימורים, בשאר העולם מוכרים מניות וקונים ין. מדד הניקיי צלל שלשום ב־10.6% והשלים את היומיים הגרועים ב־24 השנים האחרונות, המניות של חברות היוקרה ברברי, הרמס ולואי ויטון - שמוכרות היטב ביפן - צנחו גם הן, והין זינק ב־2.7% בארבעה ימים. כי מול התמונות הקשות, הכלכלה היא הזירה היחידה שבה אזרחי העולם יכלו להביע, איכשהו, את הפחד הכל כך עמוק לנוכח אפסיותה של האנושות.
תמר טוניק
המשק היפני קיבל מכת חשמל
כך טיפלו ביוון העתיקה בדיכאון קשה: החולה היה נזרק מצוק גבוה אל הים. הוא יכול היה למות, או לצאת מהמים ומהדיכאון, בעקבות השוק. יפן המודרנית מזכירה את החולה ביוון העתיקה. זה יותר מעשור שהכלכלה שם לא מצליחה לצאת מהדיכאון העמוק שאליו נקלעה בשנות התשעים. האם, באופן אכזרי, רעידת אדמה חזקה וצונאמי אדיר הם ה"נפילה מהצוק" שתציל אותה? ואם מוסיפים לכך את הדליפה הרדיואקטיבית, כבר מדובר בסוג ההלם שכלכלות זקוקות לו? התרחיש הפסימי של שקיעה אל תוך מיתון ארוך עדיין קיים, אך לצדו יש סיכוי סביר לא פחות לכך שהאסון יוביל ליציאה מהדיכאון - תקומה כלכלית רחבה על רקע תנופת הבנייה, מעורבות ממשלתית מוגברת ומתן תמריצים מקומיים וגלובליים להנשמת ארץ השמש העולה. על הדרך, ייתכן שעוד כמה חולים יבריאו: היפנים יגדילו משמעותית את היקפי היבוא, יזרימו כסף לכלכלות אחרות, ואולי, מי יודע, אפילו יקנו גז ישראלי.
סופי שולמן
תיעוד האסון כנוסחה המושלמת
שני ז'אנרים מצליחים בקולנוע ובטלוויזיה, אימה וריאליטי, השתלבו ברעש ובצונאמי ביפן והפכו אותם לאסון המצולם בהיסטוריה. ביוטיוב וברשתות החברתיות יש עשרות אלפי קליפים המתעדים כל רגע וכל זווית, כאילו כל מי שלא נשטף במים החזיק בידו מצלמה ותיעד את האסון. ובכל זאת, מי שהתמכר לתיעוד הצונאמי שם לב לתופעה מוזרה - בכל הסרטים לא היו נפגעים. לא בבתים, במכוניות ובסירות שנסחפו, לא בין הגלים ששטפו את הרחובות ללא רחם. הקטסטרופה הצטלמה היטב: מרתקת, מדהימה, נקייה, כמעט אסתטית. מבלי משים גילו היפנים את נוסחת הרייטינג המושלם לאסונות: אתה יכול להראות את איתני הטבע משתוללים, אבל חסוך מאיתנו את הנפגעים. עכשיו לך תסביר לעולם כמה זוועתי היה הרצח באיתמר.
גבי קסלר
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה