כלכלה במשבר

מדי יום מתעורר רועי מיל, דוקטורנט לכלכלה בן 30, בדירתו בבית הדו־קומתי שבו הוא גר עם אשתו ובתו בת העשרה חודשים במעונות הסטודנטים, ויוצא לאוניברסיטה. הוא מתחיל את היום בפגישה עם המנחה שלו, פרופ' רן אברמיצקי, ולאחר מכן עובר אל מתחם הדוקטורנטים. את ארוחת הצהריים יאכל עם שלושה דוקטורנטים עמיתים שעושים את המסלול יחד, ולאחריה הוא יפנה ללימודים בסמינר - בדרך כלל בכלכלת עבודה או בהיסטוריה כלכלית. אחרי הפסקה קלה יחזור מיל ללמוד עד שבע בערב, ואז ילך הביתה. מקלחת לילדה, קצת סידורים, ושוב לימודים אל תוך הלילה.

כך נראים חייו של דוקטורנט ישראלי לכלכלה, שאינו צריך לעבוד במקביל ללימודים כדי לגמור את החודש. רק שמיל אינו לומד בישראל אלא באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, שבה פועלות אחת מחמש המחלקות המובילות בכלכלה בארצות הברית. למיל, וללא מעט צעירים ישראלים מבריקים אחרים שבחרו במסלול אקדמי בכלכלה, ישראל אינה מציעה כל פתרון אקדמי וכלכלי ללימודי דוקטורט מספקים.

בריחת המוחות היא בעיית רוחב בכל האקדמיה, ומקיפה את כל התחומים. במחלקות המבוקשות יותר, כגון כלכלה ומדעי המחשב, הבעיה מחריפה, בעיקר בגלל התחרות העולמית החריפה על החוקרים המצטיינים והעובדה שלאוניברסיטאות אחרות בעולם יש היכולת להציע להם שכר גבוה יותר ותנאים טובים. זוהי בעיה שאינה קשורה למחלקה עצמה. זו מדיניות ששורשיה נטועים עמוק במשרד האוצר.

רועי מיל. "עדיף להתפתח קודם כל באוניברסיטה אמריקאית ורק אז לחזור לארץ"

האם מיל, וצעירים נוספים שעושים את הדוקטורט בארצות הברית, יחזרו בעתיד לאקדמיה הישראלית? מומחים לכלכלה, מחקרים וניירות עמדה רבים מציגים תמונה מדאיגה ואחידה: המחלקות לכלכלה באוניברסיטאות הישראליות מתקשות להתחרות עם מקבילותיהן בארצות הברית, בעיקר בתנאי השכר אך גם באיכות המחקר האקדמי. "אם לא יתבצע שינוי כיוון, המשמעות היא ויתור של המדינה על תחום לימודי הכלכלה הגבוהים בישראל", מזהיר פרופ' איל וינטר, שכיהן כראש החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בשנים 2007–2009 וכיום עומד בראש המרכז לחקר רציונליות בגבעת רם.

במרץ 2009 פורסם דו"ח חמור של ועדה בינלאומית שמינתה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) לבחינת החוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. ממצאי דו"ח הוועדה, שבראשה עמד הכלכלן הפרופ' דייוויד קרפס מאוניברסיטת סטנפורד, היו ברורים: "לימודי הכלכלה בישראל נמצאים במצב משברי חמור. במחלקות שהיו בעבר חזקות חל דלדול של ממש במספר חברי הסגל, עקב פרישה של חברי הסגל הבכיר ובריחת מוחות של חברי הסגל הצעירים לאוניברסיטאות מובילות בארצות הברית ובאירופה.

החוסר בחברי סגל צעירים כה חמור, עד שהצפי הוא כי את המקומות שיתפנו נוכח הפרישות הצפויות בשנים הקרובות לא יהיה אפשר למלא, והחשש הוא שהמשבר בלימודי הכלכלה צפוי להעמיק".

1. אומרים שהיה פה שמח

 פריחה, דעיכה ונתונים עגומים

בשנת 1949 החליט חוקר כלכלה מבטיח בן 27 בשם דן פטנקין לעזוב את אוניברסיטת אילינוי שבארצות הברית ולעלות למדינת ישראל. הוא הצטרף לאוניברסיטה העברית וייסד את לימודי הכלכלה בארץ. בתוך שני עשורים, הפך המחקר האקדמי הכלכלי בישראל לשם דבר בעולם.

יש כלכלנים שבוחרים לחזור "רק שיקולי משפחה וקצת ציונות החזירו אותי ארצה" לאחר שמונה שנים בארה"ב החליט ד"ר אסף זוסמן לחזור לישראל והצטרף לסגל המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית תומר זלצרלכתבה המלאה

שתי המחלקות המובילות לכלכלה, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, הצמיחו בוגרים מצטיינים שרבים מהם המשיכו לתארים מתקדמים בישראל או בחו"ל. הלומדים בחו"ל שבו בבוא העת לשמש כחברי סגל באוניברסיטאות בישראל.

מדירוג איכות הכלכלה האקדמית מחוץ לארצות הברית, שנערך בשנת 2003, עולה כי בשנים 1971–2000 ניצבה ישראל במקום הראשון. כמו כן עולה שמספר הפרסומים של כלכלנים ישראלים בכתבי העת המובילים בתחום היה קרוב לפי שבעה מזה של הכלכלנים הבריטים, שניצבו במקום השני.

אולם בסוף שנות התשעים החלה מגמה מדאיגה ששינתה את התמונה לחלוטין, וכללה גל של עזיבת אקדמאים ישראלים בשיעורים שאינם מוכרים במדינות אחרות במערב. הכלכלנים האקדמאים בישראל שנסעו ללמוד דוקטורט בחו"ל מיעטו לחזור לישראל, וכלכלנים אחרים עזבו את הארץ בשיעורים הולכים וגדלים.

הנתונים המדאיגים נראים כך: על פי מחקר שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת קובנטרי בספטמבר 2007, לא פחות מ־16% מחברי הסגל הצעירים (בדרגת Assistant Professor - חבר סגל בכיר חסר קביעות) בעשר המחלקות לכלכלה המובילות בארצות הברית הם ישראלים. המדינה היחידה שמחזיקה בנתח גבוה יותר, בשיעור של 28%, היא ארצות הברית.

הכלכלן פרופ' דן בן־דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, המשמש גם כמנכ"ל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הצביע על המגמה המדאיגה במחקרים וניירות עמדה שפרסם כבר ב־2007. לפי הנתונים שהציג בן־דוד, בשנים 2006–1996 ירד שכרם של המרצים הישראלים בכ־2%, ושכרם של פרופסורים לכלכלה בארצות הברית גדל ב־16%–24%.

פרופ' דן בן־דוד: "כשאין חופש פעולה תקציבי, איך אפשר להתחרות על חוקרים מול אוניברסיטאות מובילות? בארצות הברית חוקר יכול להתקיים בלי לעבוד מהצד. בישראל המצב הזה לא אפשרי" | צילום: עמית שעל

במחקר שפרסם באותה שנה בחן פרופ' עומר מואב, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, היכן נמצאים היום חוקרי הכלכלה הישראלים. ממצאיו הצביעו על מגמה ברורה של בריחת מוחות: בעוד שכ־80% מקרב 21 החוקרים שסיימו דוקטורט בשנות השישים נמצאים בישראל, הרי ש־26% בלבד מ־23 החוקרים שסיימו דוקטורט בשנים 2000–2006 נמצאים בישראל.

בשנת 2009 קיבל המצב העגום של לימודי הכלכלה באקדמיה חותמת סופית, כשהתוכניות לתארים מתקדמים בכלכלה (תואר שני ודוקטורט) בשתי המחלקות המובילות בארץ, בתל אביב ובירושלים, התאחדו לתוכנית אחת.

"החוקרים הצעירים נמצאים בארצות הברית והמומחים הוותיקים מזדקנים ופורשים לגמלאות", אומר בן־דוד. "חצי מאנשי הסגל הבכיר במחלקות לכלכלה בארץ הם בני יותר מ־55. כך נוצר מצב שצריך לאחד כוחות כדי לייצר מסלול לתארים מתקדמים בכלכלה. פעם היתה תחרות בין העברית לתל אביב. איזה מן תחרות יש היום אם צריך לשלב כוחות כדי לייצר בקושי מסלול משותף אחד?".

2. הבעיה היא כמותית

אבל גם איכותית

המחסור באנשי סגל בכיר והשכר הצונח הובילו את המחלקות לכלכלה באוניברסיטאות בישראל לעודד את הבוגרים המוכשרים לנסוע ללימודי דוקטורט בארצות הברית, מוקד הידע של הכלכלה העולמית. "מה שמרצים בדרך כלל ממליצים זה לעשות כמה שנים באוניברסיטה אמריקאית לפני שחוזרים לארץ", אומר מיל, שהגיע ללימודי הדוקטורט בסטנפורד ב־2008.

פתרונות יצירתיים כבר יש. והתקווה לעתיד? "נתחיל לפנות לסטודנטים זרים" פרופ' אייל וינטר מתאר תסריט אופטימי בנוגע לעתיד התוכנית לדוקטורט: "אנחנו רוצים לגייס לתוכנית את הדוקטורנטים הטובים ביותר" תומר זלצרלכתבה המלאה

מנתוני הלמ"ס לשנת 2007 עולה כי ישנה צניחה של ממש במעבר מתואר ראשון לתואר שני בלימודי הכלכלה, בעיקר לעומת חוגים אחרים. 13% בלבד ממקבלי התואר הראשון בכלכלה ממשיכים לתואר שני בתחום, לעומת 26% ממקבלי התואר הראשון בפסיכולוגיה, למשל, שממשיכים לתואר השני ומסיימים אותו.

מיל התחיל את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, ואז החליט לעבור ללימודי דוקטורט שכוללים גם לימודי תואר שני בסטנפורד, שלדבריו "מלאה בישראלים, בפרט במחלקה לכלכלה.

"בארץ הסתדרתי וקיבלתי ציונים טובים בלימודי התואר השני, ובמקביל עבדתי ב־70% משרה. מי שעושה תואר שני היום בישראל לא יכול להרשות לעצמו לא לעבוד. פה בסטנפורד אין מצב שהייתי יכול לעבוד אפילו ב־10% משרה. הלימודים מאוד אינטנסיביים. אבל פה כולם מקבלים מלגה שמאפשרת לחיות, לעומת ישראל שבה לא מקבלים מלגה ומעטים האנשים שלא עובדים במהלך לימודי התואר השני".

פרופ' יוסי זעירא מהמחלקה לכלכלה, שאחראי על הדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, מנסה לדאוג לכך שתלמידי התואר השני והדוקטורט יקבלו מלגות ראויות שיאפשרו להם להתמקד בלימודים. "זה אחד הנושאים הכי חשובים שאנחנו מנסים לטפל בהם", הוא אומר. "צעירים ישראלים מגיעים לאקדמיה בגיל מאוחר יחסית וזה פוגע בהתקדמות האינטלקטואלית שלהם. צריך לעזור להם".

פרופ' עומר מואב. "למחלקות לכלכלה בישראל יש עדיין מוניטין לא רע, אבל קשה מאוד לשמור על הרמה. אנחנו מתקשים לגייס את הצעירים הכי טובים, וגם המחלקות הצטמצמו באופן ניכר" | צילום: גיא אסיאג

מלבד המלגה, מיל מצביע על הבדלים בין האקדמיה הישראלית לאמריקאית גם בשלב המחקרי של מסלול הדוקטורט בכלכלה: "המחלקות בישראל הרבה יותר קטנות, כך שיותר קשה למצוא מנחה שמתאים לתחום הספציפי שמעניין אותך. חשוב גם שתהיה מסה קריטית של אנשים שאפשר לעבוד איתם. קשה מאוד ליצור דינמיקה של מחקר והפריה אם במחלקה מסוימת יש מעט מאוד צעירים שכל אחד מהם עוסק בתחום אחר. בארצות הברית, אם מדובר במחלקה מספיק טובה ורחבה, יש הרבה אנשים שאתה יכול לעבוד איתם ולהרחיב את הרשת שלך".

3. בונים מודלים כלכליים

לתמרץ חוקרים לחזור

לדברי פרופ' מואב, המחלקות הקטנות מתקשות לשמור על רמת הלימודים. "למחלקות לכלכלה בישראל יש עדיין מוניטין לא רע, אבל קשה מאוד לשמור על הרמה. זה לא רק שאנחנו מתקשים לגייס את הצעירים הכי טובים, אלא שגם המחלקות עצמן הצטמצמו באופן ניכר. באוניברסיטה העברית אין בעיה של תקנים: השנה נתנו ארבע הצעות לאנשים שסיימו דוקטורט - 'כוכבים' ישראלים או יהודים שמדברים עברית וקשורים למדינה. נרגיש בני מזל אם אחד או שניים מהם יגיעו ארצה בסופו של דבר".

"אנחנו עושים מאמצים עילאיים לגייס חוקרים, מלקטים מן הגורן ומן היקב", אומר פרופ' וינטר. "בעקבות הדו"ח של פרופ' קרפס ועל רקע המצוקה ההולכת וגוברת אפשר לנו נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, פרופ' מנחם גידור, לבנות מנגנון שייתן לנו את היכולת להציע למרצה בכיר מאוד הצעה טובה יותר מההצעה הסטנדרטית. בסופו של דבר הצלחנו לגייס אותו, אבל זה לא מספיק".

וינטר לא נכנס לפרטים כיצד נבנה המודל הכלכלי לתמרץ את אותו חוקר, אולם מציין כי "לאוניברסיטאות יש דרכים פורמליות שמקובלות גם על ות"ת למשוך חוקרים מצטיינים מחו"ל ולתת להם תנאים משופרים - דרישות הוראה מופחתות, שכר גבוה יותר או תקציבי מחקר. זה לא נעשה באופן כולל יותר בעיקר עקב מחסור במשאבים וגם עקב 'התרבות השוויונית' באוניברסיטאות בישראל".

וינטר מכיר מקרוב את פערי ההשקעה באקדמיה בין ארצות הברית לישראל. "כל התקציב השנתי של המרכז לחקר רציונליות, כ־450 אלף דולר, שווה למשכורת שנתית של איש סגל בכיר אחד במחלקה מובילה לכלכלה באוניברסיטה אמריקאית. התקציב של מרכז המחקר באוניברסיטת וושינגטון גדול מהתקציב שלנו פי שמונה. גם בתנאים האלה אנחנו מצליחים להגיע להישגים יפים, ויש כמה תחומים בכלכלה - למשל תורת המשחקים או כלכלה אמפירית - שבהם אנחנו מובילים את המחקר בעולם. אבל בסופו של דבר זה יפסיק לעבוד. את החבל הזה אפשר למתוח רק עד לנקודה מסוימת".

פרופ' אייל וינטר. "בתוך שנה נפנה לסטודנטים מארצות הברית, אירופה וסין, כך שהתוכנית תהיה כמו כל תוכנית מובילה בעולם. למה כולם חוץ מישראל יכולים להרשות את זה לעצמם?"

גם הליכי הקידום בישראל מונעים את חזרתם של חוקרים צעירים לארץ. "בניגוד לארצות הברית, אי אפשר לקצר את הליך הקידום בישראל גם עבור מי שמבצע מחקר בעל השפעה רצינית בתוך פרק זמן קצר", אומר פרופ' בן־דוד. "גם הצעות עבודה ממוסדות אקדמיים אחרים אינן מהוות בישראל סיבה מספקת לדילוג על שלבי קידום כדי לשמור על החוקר. הביורוקרטיה נכנסת כאן לכל חור: לוקח המון שנים לעשות דוקטורט בישראל, והמון שנים להתקדם".

פרופ' יוסי זעירא. "תהליך הקידום מאוד ארוך ואטי. בכלכלה בעיית הקידום אקוטית יותר, כיוון שמספר הפרסומים האקדמיים בתחום, שהם מדד לקידום, קטן לעומת תחומים אחרים"

לדברי פרופ' זעירא, "יש באקדמיה הישראלית יותר מדי דרגות: מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר, פרופסור מן המניין. תהליך הקידום מאוד ארוך ואטי. בכלכלה בעיית הקידום אקוטית יותר, כיוון שמספר הפרסומים האקדמיים בתחום, שהם מדד לקידום, קטן לעומת תחומים אחרים". לא מעט ישראלים מגיבים לנורמות הקידום המקובלות בישראל ב"הצבעה ברגליים". החלופה המועדפת אצל רבים היא להגיע לסוף הליך הקידום בארצות הברית, ורק אז לבחון חזרה לישראל.

"הבעיה היא שעד קבלת דרגת פרופסור מן המניין, למהלך החיים יש השפעה משלו", אומר בן־דוד. "במקרים רבים המשפחות גדלות בארצות הברית והופכות את החלום האמריקאי ליעד המשפחתי החדש. בשלב זה, אחרי שכבר השתקעו, מרביתם כבר עברו את נקודת החזרה לארץ".

4. זה לא התקנים

זה הכסף, כלומר המחסור בו

לדברי בן־דוד, בניגוד לתחומי מחקר אחרים, שבהם הבעיה המרכזית היא בתקנים, הבעיה העיקרית שבגללה רבים מבעלי הדוקטורט אינם חוזרים לאקדמיה הישראלית היא השכר שמוצע לחוקרים צעירים. "אוניברסיטה אמריקאית שרוצה להביא איש סגל שהוא חוקר טוב תציע לו שכר דיפרנציאלי ותאפשר לו הקלות משמעותיות בהוראה כדי שיתמקד במחקר. בישראל זה לא קורה: אין גמישות ניהולית, הכל כפוף להסכמים הקיבוציים.

"כשאין חופש פעולה לניהולי תקציבים, איך אפשר להתחרות על חוקרים טובים מול אוניברסיטאות מובילות שיש להן חופש פעולה? בארצות הברית חוקר יכול להתקיים בלי לעבוד מהצד. בישראל המצב הזה לא אפשרי. חלק מהכלכלנים הבכירים מוצאים חלופות בתוך הסקטור הפרטי כדי להשלים הכנסה. לפעמים זה מוביל לפרישתם המוחלטת מהאקדמיה, ולפעמים התוצאה היא 'רק' אובדן זמן שהיו יכולים להקדיש למחקר ולהנחיית סטודנטים", אומר בן־דוד.

גם מואב מצביע על הפרשי השכר כבעיה העיקרית במשיכת חוקרים מובילים לישראל: "הגישה השלטת בשכר באוניברסיטאות היא סוציאליסטית מעוותת. השכר בהשכלה הגבוהה נשלט במשא ומתן קיבוצי: התפיסה בישראל היא שאם אתה חבר באיגוד מקצועי, אז המשא ומתן הקיבוצי יכתיב את השכר שלך עד השקל האחרון".

מואב מציין כי משמעות השיטה הנהוגה באקדמיה הישראלית היא שנוצרים פערי שכר שאינם מתואמים עם חלופות כלכליות שעומדות בפני החוקרים. "ההפרש הזה משפיע במיוחד בתחום הכלכלה ובמינהל עסקים, שבהם יש אלטרנטיבות קורצות מעבר לים. חוקר צעיר ו'כוכב' שסיים דוקטורט במימון יכול לקבל הצעה למשרה באוניברסיטה מובילה בארצות הברית עם שכר של כ־200 אלף דולר לשנה. אם הוא יבוא לישראל, הוא יקבל בערך רבע מזה. אתה יכול להיות אידיאליסט גדול ולהאמין בזה ששכר צריך להיות מנותק מחלופות, אבל צריך להבין שיש לזה מחיר. זה שאנחנו מאמינים באידיאולוגיות של שכר שוויוני לא מחייב את האמריקאים או את הבריטים להאמין בהן".

5. שכר דיפרנציאלי

הכלכלנים מתלבטים: כן או לא?

אחד הפתרונות למצב לימודי הכלכלה בארץ הוא, כפי שמציע מואב, שכר דיפרנציאלי - מתן שכר שונה, בין השאר לפי עקרונות של היצע וביקוש. אך בניגוד למואב, פרופ' זעירא מחזיק בדעה שונה לחלוטין. אף שהוא מסכים כי קיימת בעיה חמורה באקדמיה בישראל, הוא אינו סבור שהחלת שכר דיפרנציאלי היא הפתרון.

"שכר דיפרנציאלי לא רק יפריד בין החוקרים הטובים יותר לחוקרים הפחות טובים, אלא גם בין תחומים", אומר זעירא. "למה שכלכלנים יקבלו יותר מחוקרי תלמוד? הביקוש הנמוך לחקר התלמוד לא אומר שצריך לזנוח אותו. כל ניסיון להגיע לשכר דיפרנציאלי ישבור את הסכמי השכר במערכת - ואת זה אסור להרשות".

כדי להגביר את יכולת התחרות של האוניברסיטאות בישראל על חוקרים צעירים ומבטיחים בכלכלה, זעירא מציע להקטין את מספר הדרגות של חברי הסגל באוניברסיטאות: "צריך להוריד דרגת קידום אחת, וכך נעלה את השכר לחוקרים צעירים בצורה הוגנת יותר. כך, חוקרים יוכלו לקבל את השכר של הדירוג הגבוה יותר בגיל צעיר יותר, והמשמעות היא שלאורך מסלול חייהם יקבלו שכר גבוה יותר".

עם זאת, זעירא יודע שהאופציה הזו אינה עתידה להתקיים, ומפנה את טענותיו לכתובת ברורה: משרד האוצר. "האוצר מבין את המשמעות התקציבית של צמצום הדרגות באוניברסיטאות ומונע את זה, ובינתיים מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נחנקת מחוסר כוח אדם ותקציבים. איחוד המסלול לתארים מתקדמים של העברית ותל אביב נוצר בין השאר בגלל המצוקה במספר המורים.

"אף אחד פה עוד לא ראה את התוספת האחרונה לתקציב ההשכלה הגבוהה (החלטה שהתקבלה באוגוסט 2010 להוספת 7.5 מיליארד שקל בשש השנים הקרובות - ת"ז) ואני ממש לא יודע לאן מיועד הכסף. האוניברסיטאות זקוקות למענקים ממשלתיים הרבה יותר גבוהים. אנחנו עדיין מצליחים לגייס חוקרים מחו"ל, אבל השאלה היא איך נטפל בהם בהמשך הדרך".

וגם התוספת הזאת לתקציב ההשכלה הגבוהה אינה מספיקה, אומר וינטר. "מדינת ישראל יכולה לקבל החלטה שהמחקר האקדמי בכלכלה יקר לה מדי, אבל זו תהיה החלטה טיפשית לחלוטין. תוספת קטנה של משאבים יכולה לקדם מאוד את ההשכלה הגבוהה בכלל ואת תחום הכלכלה בפרט, ולהגדיל את החשיפה של מדינת ישראל בתחום.

"צריך לאפשר למחלקות לכלכלה להתחרות בשוק על החבר'ה הצעירים שנמצאים בחו"ל ורוצים לחזור לישראל. מה שמונע מהם לחזור לישראל זה לא מס הכנסה גבוה יותר או רצון להתחמק ממילואים. מה שמונע מהם לחזור הוא המשאבים של האקדמיה הישראלית, שאינם מאפשרים להציע להם שכר תחרותי, ומעבר לכך אינם מספיקים כדי לקיים את המחקר האקדמי".

6. אפילוג

והסטודנטים עדיין בחו"ל

לפני כשנה אישרה הממשלה פתרון עוקף ביורוקרטיה לבעיה הגוברת באקדמיה: הקמת מרכזי מצוינות שמבקשים להחזיר לישראל חוקרים מובילים שנמצאים כיום באוניברסיטאות בחו"ל. את הפרויקט יזם יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) במל"ג פרופ' מנואל טרכטנברג, חבר סגל במחלקה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. פתרון זה זכה לתשואות, אולם גם לביקורת רבה.

"פתיחת מרכזי המצוינות בתחומים השונים היא למעשה פתיחת מחלקות מקבילות למחלקות הפועלות כיום באוניברסיטאות", אומר בן־דוד. "יהיו מחלקות סוג א' עם משכורות גבוהות, פטורים מהוראה והתמקדות במחקר, ומחלקות סוג ב'. מה עם כל החוקרים שנשארו כאן כל השנים? אני חושב שלא מעריכים נכון את הבעיות הפוליטיות שייווצרו עקב הקמת מרכזי המצוינות".

ביקורתו של זעירא נגד מרכזי המצוינות תקיפה יותר: "אני לא מבין את התוכנית הזו. במה היא תועיל? התוכנית מנסה לעקוף את העובדה שמשרד האוצר לא מוכן להקצות יותר כסף לאוניברסיטאות, אלא אם כן ילכו בדרכיו. זה לא מקובל. האוניברסיטאות יודעות יפה מאוד לנהל את ענייניהן - אם ייתנו להן את האמצעים".

וינטר דווקא מברך על התוכנית: "אני מקווה שהגדלת תקציבי האוניברסיטאות ותוכנית מרכזי המצוינות מבשרות על תחילת השינוי. כלכלה היא תחום שזקוק להקמת מרכז מצוינות הרבה יותר מתחומים אחרים, כיוון שקשה יותר לגייס חוקרים בתחום".

ובינתיים, האוניברסיטה העברית ממשיכה לשלוח לחו"ל מדי שנה חמישה עד שבעה דוקטורנטים. אחד או שניים מהם צפויים לחזור בשלב מאוחר יותר לישראל ולהפוך לחברי סגל באחת האוניברסיטאות.

מיל עדיין אינו יודע אם יחזור בעתיד לישראל. "מבחינת הקריירה האקדמית, אם אקבל הצעה ממחלקה כלכלית טובה באוניברסיטה אמריקאית אעדיף לקבל אותה, להתפתח ורק לאחר מכן לחזור. מצד אחד אני רוצה לחזור למשפחה ולחברים, וחשוב לי ללמד סטודנטים ישראלים. מצד שני, יש שאלה באילו תנאים לחזור: באיזה שכר ומהי איכות המחקר שאפשר יהיה לעשות, שמושפעת גם מיצירת מסה קריטית של חוקרים בתחומים מגוונים בכלכלה".