מקיץ מחלום הריאליטי אל המציאות

מעמד הביניים נרדם במשך עשרות שנים מול שעשועונים ותוכניות ריאליטי, אל המציאות אשר משום מה טפחה על פניו דווקא עכשיו. רק עכשיו הוא שם לב שהוא זה שמשרת בצבא, הוא זה שרוכש בכסף השכלה גבוהה, הוא זה שעובד, הוא זה שמשלם מסים והוא זה שסוחב על גבו מספר רב של מגזרים בחברה, שאליהם מתווסף מגזר ציבורי שמנמן שניזון מפרי עמלו, מבלי להעניק לו כמעט דבר בתמורה.

מעמד הביניים צפה במשך שנים בתוכניות ריאליטי וכנראה לא טרח לצפות בדקדוק בחדשות. הוא לא טרח לברר כיצד נחלקת העוגה שהוא עצמו מממן. הוא לא התרעם על כך שהכספים אותם הוא משלם מיועדים לחינוך לערכים שאינם ערכיו, לקצבאות לילדים שאינם ילדיו, לתמיכה בדיור עבור מגזרים אחרים, לתמיכה באברכים, למשרדי ממשלה מיותרים המוקמים לצרכים קואליציוניים, לשלטון מוניציפלי מבוזר ולא יעיל, לתאגידי מים מיותרים ועוד ועוד.

במשך עשורים הפגין מעמד הביניים אדישות פוליטית וכלכלית. גם כאשר סונוור ממחאת הקוטג', לא טרח לברר כיצד, בחסות הממשלה, נוצר שוק בלתי חופשי בעליל המאפשר למחירי החלב להרקיע שחקים. כשפרץ משבר הדיור, הוא לא טרח לשאול את עצמו מדוע הגיעו מחירי הדיור לכזו רמה ומי אלו המרוויחים מכך, ועל כן לא היה יכול לבוא בדרישות אופרטיביות כלפי הממשלה.

מעמד הביניים לא מסוגל לספק נימוקים ודרישות מפורטות, וללא כל אלו - מחאתו עקרה ונידונה מראש לכישלון. הוא יודע למחות על מחיר הקוטג', אך כאשר מאחזים את עיניו במודלים הכלכליים של ביקוש והיצע הוא אינו יודע להשיב. הוא אינו יודע להסביר כי שוק החלב במדינה אינו תחרותי ולכן מחירי מוצרי החלב אינם מהווים מחיר אופטימלי הנקבע על ידי מודל הביקוש וההיצע. כך גם עם מחירי הדיור, בעניינם שולטת הממשלה באופן בלעדי בהיצע.

כעת ניעור מעמד הביניים מצפייתו המנומנמת בתוכניות הריאליטי ורוצה למחות. הוא רוצה למחות אבל אינו יודע לנסח את טיעוניו ודרישותיו בבהירות. הוא לא שם לב שדווקא היעדר השוק החופשי בחסות הממשלה, גביית המסים והוצאות הממשלה המופרזות, הם אלו הגורמים למצבו העגום, ולא היעדרה של מדינת הרווחה. הוא אינו מפנים שדרישותיו העמומות להורדת המחירים מצריכות קיצוץ תקציבי נרחב, שכן חלקן מצריכות הוצאה ישירה, וחלקן מובילות לירידה בגביית המסים. הוא אינו מבין שאם לא יתעקש על סעיפי התקציב אותם יש לקצץ בעבור מטרותיו, מחאתו תשיג בדיוק את ההיפך והנטל עליו יגבר. החולצות והדגלים האדומים שמילאו את הכיכרות במוצאי שבת מראים כי מעמד הביניים לא הצליח לתפוס לגמרי את המציאות אליה התעורר.