שליט הצללים של אחד העם

ברחוב נחלת בנימין, בין חנויות בדים וכוכי חייטים, ניצב בניין שהכניסה אליו כמעט נחבאת. קשה להבחין בהבדל בינו לבין הבניינים הישנים האחרים ברחוב; רק סורגי הברזל הצפופים, הסוגרים על החלונות, מרמזים על משהו יוצא דופן. כשפונים אל צד הבניין ומביטים מעבר לשומר אפשר להבחין בלוגו של FMR, חברת שירותי תוכנה שהיא אחד הגופים החזקים ביותר בשוק ההון הישראלי - ואחד החשאיים ביותר שבהם.

נדמה שמיקומה הגיאוגרפי של החברה אינו מקרי. מצד אחד, היא שוכנת חמש דקות הליכה מלב הסיטי של תל אביב. מצד שני, היא נמנעת במכוון לעורר עניין, וכמעט מבודדת: הבניין מאוכלס אך ורק על ידי 130 עובדי החברה - חלקם הגדול תוכניתנים מבוגרים, שרחוקים מהתדמית הסקסית של הייטקיסט צעיר בברמודה מסוגננים ובסנדלים. כשהם יוצאים לעשן סיגריה זה אף פעם לא עם אנשי שוק הון סקרנים, אלא עם חייט חרדי או רוכלים זקנים שכבר מזמן הפסיקו לעשן.

"שמעון תמיד אמר שעדיף שלא נמשוך תשומת לב: כמה שפחות יידעו ויתעסקו בנו - יותר טוב", מספר ל"מוסף כלכליסט" גיל שטיין, סמנכ"ל לשעבר ב־FMR שהקים חברה מתחרה. "זו הסיבה לכך שאף שבבעלות החברה יש יותר מ־20 רכבים, בחיים לא תראה עליהם לוגו".

 שמעון הוא שמעון גולדברג (66), מייסד החברה ובעל המניות הפעיל בה, המחזיק 50% ממנה. בעל המניות השני, שכמעט אינו לוקח חלק פעיל בניהולה, הוא איש העסקים והמולטי־מיליונר דני טוקטלי (52), בנו של אבינועם טוקטלי, מבעלי חברת הביטוח אריה (לימים חלק מכלל ביטוח), שייסד את FMR יחד עם גולדברג.

החשאיות שבה נוהגים שני אלה מוצאת ביטויים נוספים - החל בעובדה שברשם החברות מניות החברה לא רשומות תחת שמותיהם של השניים, אלא תחת שמו של עו"ד יונתן צבי, המשמש נאמן שלהם, וכלה בכך שאף שהוקמה ב־1974, FMR מעולם לא נחשפה, והצליחה להימנע מזרקורי התקשורת עד היום.

ההישג הזה מתעצם כשמבינים שלא מדובר בחברת תוכנה אזוטרית שמתעסקת בענף שולי, אלא בגוף חזק, מכונת רווחים משומנת, שהזרימה בעשור האחרון לכל אחד מבעלי המניות שלה עשרות רבות של מיליוני שקלים: לפי הערכות, הכנסות החברה בכל אחת מהשנים האחרונות עמדו על 50–80 מיליון שקל בשנה, והרווח הנקי שלה נע בשיעור של 20%–30% מההכנסות. 

 

הכסף הגדול שוכב במשרד האחורי

FMR היא חברת תוכנה שמספקת שירותים טכנולוגיים לרוב חברי הבורסה בישראל - בנקים ובתי השקעות שקיבלו אישור מהבורסה להיות גוף שדרכו אפשר לסחור בניירות ערך. לבנקים FMR מספקת "רק" מערכות מסחר אוטומטיות, המשמשות לסחר במניות, אג"ח ונגזרים, או שירותי בקרה בסיסיים. מהפעילות הזאת היא רושמת הכנסה נאה - אבל הכסף הגדול שלה מגיע מבתי ההשקעות: FMR מספקת לכל אחד ואחד מבתי ההשקעות בישראל מערכת מקיפה הכוללת, מלבד מערכת המסחר האוטומטית, גם מערכת לניהול בק־אופיס.

בק־אופיס ("משרד אחורי") הוא שם כולל ליחידות התפעול, המשמשות עמוד השדרה של כל חברה. בגופים פיננסיים מערכת לניהול בק־אופיס ממונה בין היתר על ניהול סיכוני מסחר, סליקת פעולות, הנפקת דו"חות רבעוניים ללקוח ובעיקר רישום הפעולות באופן אוטומטי בספרי החברה. בסביבת המסחר העכשווית, הכוללת אינספור פעולות בניירות ערך עבור עשרות אלפי לקוחות, שום בית השקעות או בנק אינו יכול להתקיים ללא מערכת לניהול בק־אופיס. FMR זיהתה את הצורך החיוני הזה כבר לפני הרבה מאוד שנים, ולדברי גורמים רבים שעמם שוחח "מוסף כלכליסט", מתנהלת כמונופול "שמחזיק את כל חברי הבורסה חזק בביצים", כפי שמגדיר זאת גורם הפעיל בשוק ההון כבר יותר מ־20 שנה.

הנגזרת העיקרית של ההתנהלות, שחלק מחברי הבורסה מגדירים ככוחנית, היא החוזים שעליהם חותם גולדברג, שאותו מגדיר אחד מאנשי שוק ההון המוכרים בישראל "איש המשא ומתן לחוזים הכי טוב בישראל". כך, בעוד שחברות תוכנה אחרות, בארץ ובחו"ל, מספקות את המערכות הטכנולוגיות תמורת תשלום חד־פעמי, גולדברג התעקש כמעט תמיד לספק את המערכות תמורת שברירי אחוז מכל פעולה עתידית שהבנק או בית ההשקעות יבצע באמצעות התוכנה. במילים אחרות, הוא דרש להפוך לשותף.

לחלק מבתי ההשקעות, שהתרגלו לשלם הרבה כסף עבור תוכנה, המודל נראה כעסקה טובה בהתחלה. "שמעון בא אלינו ואמר שהוא נותן לנו את המערכות שלו בחינם, אבל הוא דורש שברירי אחוז מכל פעולה שנעשה", מספר א', שניהל משא ומתן עם גולדברג בשנות התשעים. "בהתחלה חשבנו שאנחנו עושים עסקה טובה, כי המספרים שהוא ציין היו ממש שברירים של אחוז".

אבל גולדברג ידע מה הוא עושה. הוא הבין שבעולם טכנולוגי היקפי המסחר רק ילכו ויגדלו, ואיתם יצמח גם היקף הרווחים של FMR - הרבה מעבר לכל תשלום חד־פעמי שהחברה היתה יכולה לקבל בעבור התוכנה. כמו שמגדיר את זה א': "אחרי שנתיים, כשהיקפי המסחר שלנו צמחו, הבנו שאנחנו אלה שיצאנו פראיירים".

גם בזמנים קשים אנשים מבצעים פעולות

לעומת א', חלק מהגופים הבינו שדרישתו של גולדברג להפוך לשותף רק בשל העובדה שהוא סיפק תשתית טכנולוגית אינה סבירה. בנק לאומי היה הגוף המרכזי שהסתכסך עם FMR והחל להשתמש בשירותי תוכנת המסחר של חברת סיברון, שהוקמה בשנות התשעים ולא היתה גורם משמעותי בתחום. הדעות בנוגע לשורש הסכסוך חלוקות; אחת הטענות היא כי הבנק לא הסכים לקבל את התנאים הקשוחים של גולדברג, שדרש לקבל אחוזים מעמלות הבנק.

אלא שהמקרה של בנק לאומי אינו מלמד על תעשיית הפיננסים בכללה: ללאומי, ולרוב הבנקים בישראל, יש מערכות ניהול בק־אופיס עצמאיות, שפותחו עוד בשנות השישים והשבעים. כיוון שכך, לבנקים קל יותר להחליט שהם לא משחקים את המשחק של גולדברג, ושעדיף להם לפתח תוכנת מסחר משלהם או לפנות לחברות מתחרות כמו סיברון. אבל עבור בתי ההשקעות הפתרון הזה מסובך יותר, כיוון שאין להם מערכות לניהול בק־אופיס, והם תלויים במערכת המורכבת שפיתחה FMR.

כיום, לפי הערכות, חולשת FMR על יותר מ־50% משוק תוכנות המסחר בבנקים (בעיקר בבנק הפועלים ובנק מזרחי טפחות, אך גם בבנקים אגוד, הבינלאומי וירושלים, שעבורו היא מנהלת את כל פעילות הבק־אופיס). נוסף על כך היא שולטת בכמעט 100% משוק תוכנות הבק־אופיס והמסחר בחברי הבורסה שהם בתי השקעות. משם מגיע מרב הכסף שלה - וכל עוד לא ייכנס לתחום הזה גורם שיצליח להתחרות בה, היא תישאר באותו המקום, עם אותם חוזים המזרימים לקופתה עוד ועוד נתחים מהיקף העמלות שלקוחותיה גובים מלקוחותיהם־שלהם. כשהמחזורים גדולים, כמו ב־2007, ההכנסות גדלות; כשהם קטנים ההכנסות יורדות, אבל עדיין קיימות. FMR פשוט למדה את הסוד שהבנקים יודעים כבר מזמן: תמיד אנשים יבצעו פעולות, אפילו בזמנים קשים. צריך רק לגבות על הפעולות האלה כסף.

כיוון שגולדברג מודע לחיוניות המוצר שלו, וכיוון שהוא "מתוחכם, ממולח וקשוח מאוד", כפי שמעידה דמות בכירה בשוק ההון, נותרו רבים מלקוחותיו עם תחושה לא נוחה. "חברי הבורסה פשוט משקשקים ממנו", אומר ר', שעבד בעבר ב־FMR. "הוא שולט בהם ללא מצרים, פשוט מחזיק אותם בגרון. הם יודעים שאם הוא יחליט לעזוב אותם, הם יישארו בלי מערכת חלופית, ומבחינתם זה אסון".

"התחושה בעבודה מולו היא קשה ביותר, אבל אין לנו ברירה: זה מונופול במלוא מובן המילה", מעיד מ', בכיר בבית השקעות מרכזי. "זה גוף שלא מנהל איתך משא ומתן, אלא מנחית עליך את המחיר. אתה שואל 'למה', הוא אומר 'ככה', ואין לך ברירה, אתה כבול למערכות הבק־אופיס שלו.

"דוגמה אחת לאבסורד היא של־FMR אין מערכות למסחר בחו"ל, אז גם כשאני משלם לחברת תוכנה בחו"ל שמספקת לי את התוכנה וסוחר דרכה, אני צריך לשלם ל־FMR אחוזים מהיקף הפעילות שביצעתי, כדי שתרשום לי את הפעולות בספרים".

גורמים בשוק ההון סיפרו ל"כלכליסט" כי ב־2008 פנה איגוד חברי הבורסה ללשכתה של הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן, בבקשה שזו תבדוק אם אין מקום להכריז על FMR כמונופול. קן דחתה את הפנייה: "היא אמרה לנו ש־FMR היא לא מונופול, כי יש עוד מערכות לניהול בק־אופיס בשוק, המערכות הפנימיות של הבנקים", מספר מ', העובד כמנהל בכיר באחד מבתי ההשקעות. "מובן שזה בעייתי. הרי הבנקים הם המתחרים שלנו".

בכיר אחר באחד מבתי ההשקעות הגדולים, שמכיר היטב את גולדברג, מבקש לאזן את התמונה: "צריך להיות הוגן: FMR מספקת מוצר מעולה, ולבתי ההשקעות היה נוח במשך שנים שהם לא הצטרכו להשקיע בפיתוח תוכנות", אומר הבכיר. "מצד שני, FMR היא מונופול בתחום שלה - וגולדברג, שרחוק מלהיות פראייר, יודע את זה טוב מאוד. לכן הוא מאוד טריטוריאלי בנוגע למערכת שלו ולא מאפשר שום התממשקות איתה - ולכן, אף שהעמלות פה ירדו בשנתיים האחרונות בשליש, האחוזים ששמעון גובה לא ירדו. אצל חלק מחברי הבורסה זה יוצר תחושת מרירות".

"בתחילת הדרך הכסף לא עניין אותו"

גולדברג גדל בתל אביב, ולאחר שירותו הצבאי השלים לימודי תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודי הניהול הוא התמחה במימון, ופיתח מודל לזיהוי פערי מחיר (ארביטראז') באיגרות חוב עם מועדי פירעון שונים. עם סיום לימודיו, ב־1974, חבר לאבינועם טוקטלי, מבעלי חברת הביטוח אריה, והשניים הקימו יחד, בשותפות שווה, חברה שתעניק שירותים לבנקים המעוניינים במודל, כדי להשקיע באיגרות חוב הנסחרות מתחת לערכן.

ב־1975 עזב גולדברג את הניהול הפעיל בחברה, אך נשאר בעל מניות, ועבר להקים את מערכת ניהול המלאי של התעשייה האווירית. ב־1978 הוא חזר ל־FMR והתחיל לפתח שירותים מחשוב לחברי הבורסה, וטוקטלי תמיד נותר השותף שבצל. "שמעון גולדברג הוא עילוי אינטלקטואלי. לא פחות מגאון", אומר הסמנכ"ל לשעבר שטיין. "למי שמכיר אותו היום זה יישמע מוזר, אבל בתחילת הדרך כסף לא עניין אותו. אבינועם היה אחראי על הצד העסקי, והוא זה שלימד את שמעון להיות קפיטליסט".

הסביבה הפיננסית של ישראל בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים היתה שונה משמעותית מהסביבה של היום. המסחר לא התנהל בצורה אלקטרונית אלא באופן ידני, ובהתאם לכך היו היקפי המסחר נמוכים משמעותית. אבל כיוון שמודל התמחור של FMR נקבע גם אז בצורה יחסית - כ־10%–15% מהיקף העמלה ששילם חבר הבורסה לבורסה - וכיוון שגובה העמלות בשנים ההן היה גבוה משמעותית מגובהן היום, FMR נחשבה כבר בשנים ההן לחברה שיודעת לייצר כסף.

אבל הצמיחה המשמעותית בעסקי החברה הגיעה בסוף שנות התשעים, כאשר הבורסה הפכה לזירה אלקטרונית, שהצמיחה את היקפי המסחר: ב־1996 רכשה FMR חברה קטנה בשם "סערת תוכנה", שהקים יוצא ממר"ם בשם אמנון ריפטין; ריפטין פיתח את הטכנולוגיה של FMR כך שתתאים לסביבה האלקטרונית החדשה, ולדברי גורמים בענף "הזניק את המערכת של החברה 20 שנה קדימה". באותן שנים נחשבה FMR לגוף טכנולוגי מוביל, ואספה, עד תום העשור, את כל חברי הבורסה, ללא יוצא מהכלל. במקביל נרשמה צמיחה בהיקפי המסחר, והם שהפכו את FMR לגוף רב העוצמה שהיא היום.

הקולגות לשעבר מאיימים על המונופול

אלא שבשנים האחרונות התרחשו שני מקרים שעשויים לסדוק את עתידה של FMR. הסדק הראשון נבקע ב־2005, כשריפטין עזב את החברה והקים, עם בעליהם של בית ההשקעות אלטשולר שחם, אופרציה שתכלול חברת אלגו־טריידינג שתסחר במזרח הרחוק (ראו מסגרת). במקביל, הקבוצה הקימה חברת תוכנה שתספק תוכנות מסחר לסוחרי יום, הפועלים מהבית. התוכנה הזאת אינה נחשבת לעדיפה על זו של FMR, ובינתיים אינה מדירה שינה מעיניו של גולדברג.

אלא שהסדק השני היה בעבור גולדברג לא פחות מקאזוס בלי: לפני שנה פרשו מ־FMR ארבעה מנהלים בכירים (ובהם שטיין), שהקימו חברה בשם "ליבה מערכות" שמתחרה ב־FMR דווקא בניהול מערכות בק־אופיס. באוקטובר 2010, חודשיים לאחר עזיבתם של הארבעה, FMR תבעה אותם בטענה שהם מתכוונים להתחרות בה על בסיס ידע שלקחו ממנה. החשאיות שבה נוהגת FMR המשיכה גם בתביעה זו, והחברה ביקשה שהתיק יתנהל בדלתיים סגורות ועל תוכנו יוטל צו איסור פרסום. בית המשפט אישר את הבקשה, וכעת הצדדים ממתינים להגשת כתב ההגנה.

לדברי גורמים בשוק ההון, גולדברג מבין כי אם ליבה תפתח מערכת שתתחרה בו בהצלחה, הוא יתקשה להמשיך לגבות מבתי ההשקעות את הסכומים שהוא גובה מהם כיום. "כל חברי הבורסה רועדים מפחד משמעון", אומר גיל שטיין. "הם הגיעו אליי ואמרו לי שהם יודעים שברגע שהם יעשו משהו שירגיז אותו, כמו לנסות להתקשר עם חברה שעשויה להתחרות בו, זה יהיה רע. בתי השקעות שדיברו אתי פשוט פחדו והתנו את השיחה בינינו בכך שלשמעון לא ייוודע דבר".

העסק הצדדי: בניית ספינות ויאכטות

בשנים האחרונות ניסתה FMR לפזול לחו"ל: ניסיון שנעשה ב־2007 להקים פלטפורמה טכנולוגית לחברת הברוקרים ההולנדית AFS אמור היה לסמן את התפשטות החברה לשאר אירופה. אלא שהפיתוח לא צלח, ו־FMR החליטה להגביל את הפעילות לישראל.

שמעון גולדברג העביר את שרביט ניהול החברה היומיומי לבנו שי (36), שעובד בחברה מאז שחרורו מהצבא, ואף היה ממפתחי תוכנת המסחר האלקטרוני. ב־2003 חזר שי מלימודי מינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה, ומאז השתלב בניהול פעיל של החברה.

כשהוא לא במשרדו בנחלת בנימין או בביתו באפקה, גולדברג האב מעביר את ימיו במרינה בהרצליה, משם פועלת חברת תלתנית שבבעלותו. תלתנית היא הזכיינית הישראלית של יצרנית היאכטות הצרפתית Jeanneau. גולדברג גם נוסע לאיטליה לעתים קרובות, שם הוא שותף בחברה איטלקית הבונה ספינות ומשווקת אותן ללקוחות ברחבי העולם.

לבד מהפלגותיו הרבות, אפשר למצוא את גולדברג במפגשים עם חבורתו של שותפו דני טוקטלי, מאנשי העסקים העשירים והמסתוריים בישראל. טוקטלי, לשעבר סוחר אג"ח בבנק ההשקעות האמריקאי "האחים סלומון" (שם עבד לצד ג'ון מריוותר, אחד מסוחרי האג"ח האגדיים של וול סטריט), ירש את מניות FMR מאביו, ונחשב מאז חבר קרוב של גולדברג.

למרות זאת, הוא אינו מעורב במיוחד בחברה, ומשאיר את ניהול האופרציה לשמעון ושי גולדברג. את פעילותו העסקית טוקטלי מנתב למקומות אחרים: הוא בעלי קרן הגידור רימון השקעות, בשותפות עם חברו הטוב צביקה לימון (בנו של אלוף מוקה לימון ז"ל), ובעל מניות בחברת הנדל"ן בראק רפיטל של שמעון ויינטרוב, שגם הוא נחשב חבר קרוב. נוסף על כך, טוקטלי מכהן כדירקטור בכמה חברות, ובהן החברה הציבורית סיוה, שפיתחה טכנולוגיה לייצור שבבים.

גולדברג גם קשר קשרים חבריים עם חבריו הרבים של טוקטלי, ובהם ויינטרוב, לימון, יאיר לפיד, עינת שרוף ורמי קליינשטיין. עד היום, בערבי רביעי או חמישי אפשר לראות אותם מתכנסים במועדון הגנקי ברחוב קרליבך בתל אביב, שם החבורה מריעה לטוקטלי, שמרבה לעלות על הבמה ולהפגין את כישוריו כפרפורמר.

מ־FMR ומשמעון גולדברג לא נמסרה תגובה לנאמר בכתבה, עד מועד סגירת הגיליון.