על אנשים כמו אבא אומרים: "חיילים ותיקים לא נשברים, הם נמוגים לאט"

ביום חמישי שעבר חיים הורביץ המריא לניו יורק. "ענייני עבודה", הוא אמר, זמן קצר לפני הטיסה, וסירב לפרט. ביום שני השבוע הוא כבר היה בדרך חזרה לישראל. המצב של אביו אלי הורביץ הידרדר בפתאומיות, הוא אושפז בשיבא במצב קשה, והורביץ קיצר את הנסיעה ועלה על מטוס.

בשבועות האחרונים משפחת הורביץ היתה אופטימית יותר. ביום ראשון שעבר אלי הורביץ השתתף בחגיגות 80 שנה ללשכת רואי חשבון, קיבל פרס, נשא דברים, נראה טוב, היה ערני, הבטיח לאנשים פגישות ממש בקרוב. ביום חמישי גם הורביץ הבן תכנן תוכניות. "מבחינת הסרטן, אבי ניצח אותו", אמר בראיון נדיר ל"מוסף כלכליסט", "אבל ההתאוששות עוד לא הושלמה. בסך הכל הוא בכיוון טוב, בפסח הוא יהיה בן 80". ימים ספורים אחר כך, כאמור, חלה הידרדרות במצבו של האב, שכנראה אינה קשורה ישירות לסרטן.

חיים הורביץ (51) לא מרבה להתראיין. "אני בדרך כלל לא מדבר עם עיתונאים, אנשים מהסוג שלי לא רוצים להתקרב לאור הזרקורים בכל מחיר", הסביר. עד היום נרתע מעצם המחשבה על ראיון, אבל על אביו, אלי הורביץ, הוא דיבר הפעם בהרחבה, ובהרבה אהבה. השיחה איתו התנהלה אחרי שנתיים קשות, שבהן הסרטן של הורביץ האב טלטל לא רק את המשפחה אלא גם את הנהלת טבע. בפברואר 2010 הודיע אלי הורביץ כי הוא יוצא לחופשה קצרה מתפקיד יו"ר החברה. שלושה שבועות אחר כך הוא כבר נאלץ להודיע על פרישה. זה היה סופו של עידן - הורביץ היה האיש שכמנכ"ל ויו"ר הפך את טבע לאימפריית תרופות, לחברה הישראלית המצליחה ביותר, למניית העם. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הפרישה ושינויים ארגוניים בטבע, נפרד בנו חיים מתפקידו כמנהל הפעילות הבינלאומית של טבע, ומונה לדירקטוריון החברה כנציג המשפחה. חילופי דורות רשמיים. הורביץ ישב בדירקטוריון וראה את החברה של המשפחה שלו סופגת מכות מקצועיות, צניחה במניה וכותרות שדיברו על "התרסקות מתמשכת". במקביל, באופן יומיומי, ליווה את המאבק של אביו במחלה.

אלי הורביץ. הידרדרות פתאומית במצבו

"כששמעתי מאבי על הסרטן", סיפר בשבוע שעבר, "כמו כל בן, אתה מודאג אבל לא נשבר. הוא סיפר לי מה הדיאגנוזה, ושנינו ידענו בדיוק מה זה אומר מבחינת טיפולים. גם היום, כשהוא מתלונן, אני אומר לו: 'אבא, בזכות התרופות אתה כאן, ותמשיך להיות פה ותצא מזה'. אלה טיפולים קשים, זה לוקח זמן, אבל אפשר להישאר בחיים. הוא היה אופטימי ואמר לי: 'זאת מלחמה קשה אבל אני אנצח את זה, אין דרך אחרת'. אז כן, היתה דאגה ברמת 'ייצא מזה או לא ייצא מזה', לא פחד. אבא הבין שזה עומד להיות הקרב של החיים שלו, היה ברור שהוא עומד להתרכז רק בזה, ולכן הוא התפטר מהדירקטוריון. לפני שהוא עזב הוא חשב הרבה על החברה, התלבט מאוד, תהה מה יהיה, אם הוא עשה מספיק הכנות. הוא לא אמר את זה, אבל בין השורות יכולתי לשמוע שעתיד החברה מדאיג אותו. זו נטייה של הדור הזה, לשים את עצמם אחרונים בתור.

"אנשים מבוגרים, המזל שלהם הוא שהסרטן מתפשט לאט. הבד ניוז הוא שהטיפולים קשים יותר, וגם ההחלמה וההתאוששות אטיים מאוד. אבל אבא הוא פייטר, לא מראה חולשה. זה דור כזה, גם דוביק לאוטמן מייצג את הדור הזה. כל קבוצת החברים של אבי הם חבר'ה חזקים. זה מזכיר לי את הפתגם של מק'ארתור (הגנרל והמדינאי האמריקאי דאגלס מק'ארתור), 'חיילים ותיקים לא נשברים, הם נמוגים לאט'. וזה נכון, אני רואה את זה".

"תמיד היה בבית איזה רחש בחש, אקשן"

אלי הורביץ התחתן עם טבע: הוא נישא לדליה סלומון, נכדתו של חיים סלומון, מייסד החברה (ובנו של יואל משה סלומון), והחל לעבוד בה כשוטף כלים. הוא התקדם בהדרגה, ב־1976 מונה למנכ"ל, תפקיד שבו החזיק עד 2002, ואחר כך היה ליו"ר. בשלושת העשורים הללו הוא היה, ללא עוררין, האיש שעיצב, יותר מכל אחד אחר, את המסלול שבו הלכה טבע, ואחראי לכך שנהפכה לסמל ומופת לתעשייה הישראלית ולחברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם. ההשפעה שלו חרגה גם מחוץ לגבולות החברה עצמה, אל התעשייה, הניהול, הבורסה וכלל הכלכלה הישראלית, מה שזיכה אותו אף בפרס ישראל על מפעל חיים.

חיים הורביץ כבר נולד לתוך האימפריה. "נולדתי ב־1960, כשסבי היה מנכ"ל טבע", הוא מספר, "גדלתי עם טבע בוורידים, זה היה שם בכל ארוחת שישי". יש לו אחות בכורה, ורד שלו (57), דוקטור להיסטוריה של האמנות שחיה על קו אוקספורד־תל אביב, ואחות צעירה, דפנה קריב (46), אמא במשרה מלאה. הילדות של שלושתם, הוא אומר, היתה רגילה למדי. "אי אפשר להתכחש לכך שגדלנו בבית עם איש גדול, אבל הוא נעשה מפורסם כשהיינו די בוגרים, בערך כשהתגייסתי. גם טבע לפני 35 שנה לא היתה מה שהיא היום. החיים לא היו זוהרים, הם היו מחוברים מאוד לקרקע. בשבתות, קבוע, היינו בפיקניק בים, בחורף היינו הולכים לקטוף פטריות ולראות רקפות, המון חוויות משותפות. ילדות שלווה, בלי שום שיגעונות. גדלנו על יושר, צניעות וחריצות. תהיה ישר, תעבוד, בסוף תגיע. הוריי הם דור המייסדים, דור שלא מדבר הרבה ולא מביע רגשות, אבל הייתי מסתכל עליהם ורואה מה הם מרגישים, מתי היה יום טוב ומתי לא".

ההורים אלי ודליה הורביץ והאחות דפנה קריב, באירוע לפני כחודש. "אני בעצם היחיד במשפחה שיכול להיות בדירקטוריון"

באיזה אופן אביך השפיע על הבחירות שלך?

"מגיל מסוים כל בן מסתכל על אביו ומתחבר לעשייה שלו. ראיתי שלאבי יש חיים מעניינים מאוד, שהוא נוסע, רואה עולם. כילד אני זוכר את הנסיעות שלו לפתוח שווקים מחוץ לישראל - ואז זה היה בעיקר לאפריקה. הוא היה נוסע עם פקלאות לשלושה שבועות, למקומות כמו אתיופיה, קונגו, חוף השנהב, ואלה היו תקופות שבהן לא ראינו אותו ולא שמענו ממנו כלום. לפני 40 שנה זה לא היה דבר רגיל. התחברתי אז לקטע ההרפתקני הזה, אלה היו חיים מרתקים.

"אבי גם היה מורעל צבא. הוא התקדם במילואים עד לאלוף־משנה. הוא היה טוחן צבא בלי סוף. אני זוכר את מלחמת יום כיפור, הייתי בן 13, והוא היה בצבא מאוקטובר עד יוני. חצי שנה בסיני, בקרבות קשים, ואז עלה לצפון, כשדיברו על עוד מלחמה אפשרית שם ולא רצו לקחת צ'אנסים. שמונה חודשים, תכלס, לא ראינו את אבא. וזה היה הסטנדרט, התרגלנו לזה. הוא חשב שזה יותר חשוב מלהיות בבית. אני בטוח שהרבה אנשים בדור שלו חשבו כך, ולהגיד לך את האמת, אני לא יודע אם הם טעו. לקראת התיכון זה התחיל להשתפר, ויצא לנו גם לראות בבית הרבה אנשים מעניינים. היה שם תמיד איזה רחש בחש, אקשן. בית פתוח. אני מנסה להשריש את זה גם אצל הילדים שלי".

ואיך היה לעבוד מולו כל השנים?

"תמיד דאגתי שלא יהיה מצב שאעבוד מולו באופן ישיר אלא דרך אנשים. אבא ובן צריכים להישאר אבא ובן, כמה שזה אפשרי. זה לא אומר שאי אפשר להתייעץ, אני איתו והוא איתי, אבל לא ברוטינה".

כשהורביץ האב היה באפריקה או בסיני, האם דליה החזיקה את המשפחה. "המזל שלנו הוא שהיתה לנו אמא מורה, והיא היתה העוגן של הבית", מספר חיים. "היא לימדה היסטוריה ואזרחות, עסקה בחינוך 40 שנה. אני זוכר אותה מכינה מערכי שיעור עד השעות הקטנות, בודקת בחינות וכותבת הערות בעט האדום. אשה דידקטית. עד היום, כשהיא מתחילה להסביר משהו, אני אומר: 'הנה, משרד החינוך הגיע'".

חיים בצניעות אחרי טבע לא יהיה ג'וב ציבורי, לא יהיו מאבקי ירושה דיאנה בחור נירלכתבה המלאה

מאמו גם ירש את האהבה להיסטוריה, התחביב הגדול שלו. "אני קורא המון, בעיקר על התקופה המודרנית. אין ספר שיוצא שאני לא קורא. האחרון שקראתי היה דווקא על נפוליאון. הוא היה איש לא נעים, רחוק מלהיות צ'רמר, אבל גם מרתק. אני בטוח שיום אחד, כשאפרוש, אעשה תואר ראשון ושני בהיסטוריה. מה גם שתמיד אפשר ללמוד מזה, ההיסטוריה כל כך חוזרת על עצמה, לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה".

גם בעסקים?

"ודאי, זו לא תגלית פרטית שלי. הניסיון שלך הוא ההיסטוריה של החיים שלך ושל החברה. אם אתה יודע לעשות את ההשלכות הנכונות, ההיסטוריה נותנת לך כלי עבודה עכשוויים. זה נכון גם בניהול וגם בכל הנוגע להבנת המחזוריות של חברה...", הוא משתהה רגע, חושב על טבע עצמה, "זה קלאסי".

חיים הורביץ עם יהודית ורדי, לשעבר מנכ"לית טבע ישראל, ומנכ"ל הקבוצה שלמה ינאי, לפני שנתיים. "חברה גדולה יכולה לקבל חבטות בלי להתפרק מזה. תנו לנו קרדיט" | צילום: נסים לב

"כן קופקסון, לא קופקסון - טבע היא חברה גנרית"

אולי זו הפרספקטיבה ההיסטורית, אולי השורשים העמוקים מאוד בטבע, אולי העובדה שבמקביל ליווה את המאבק על החיים של אביו - אבל הטלטלות האחרונות בחברת הענק לא מסעירות את חיים הורביץ. במרץ 2010 הגיעה מניית טבע לשיא, כשנסחרה בנאסד"ק בשער של 63 דולר. השיא הזה נרשם אמנם מיד אחרי ההודעה הראשונה על יציאתו לחופשה של הורביץ האב, אבל מאז המניה רק צללה. הכנסות החברה המשיכו לעלות, אבל מחיר המניה המשיך לרדת, ובספטמבר האחרון רשם שפל של ארבע וחצי שנים, של 35 דולר. מאז נרשמה התאוששות קלה, ובתחילת השבוע נסחרה מניית טבע ב־40 דולר. בינתיים כבר דבקו בטבע תוויות שהיא לא הורגלה בהן, כגון "שנה וחצי של ירידות" ו"טבע צוללת". אבל הורביץ מסרב להתרגש.

אתה לא מוטרד ממצב החברה, מנפילת המניה?

"המצב לא מציק לי בכלל. טבע היא בשר מבשרי, אני מכיר אותה, כך שאני יודע שבסופו של דבר זאת חברה מאוד מאוד חסונה, מאוד מאוד בריאה. אני נורא מתרגש ממכונות ומפעלים, אבל בסוף הכל עניין של אנשים - ובטבע יש אנשים נדירים שבאים לעבוד ולא רק באים לעבודה. זה משהו מיוחד. אני מאמין שבסוף ה'אמת' תצא לאור, הדבר הזה יבוא לידי ביטוי. הרי בחיים של חברה, של כל עסק, יש מעגלים. והחולשה של טבע בשנה וחצי האחרונות נבעה מהרבה דברים. גם דברים סובייקטיביים, מכך שהחברה החליפה יו"ר שהיה האבא שלה ועזב בגלל המחלה. אבא היה מוערך ונערץ, בחוץ ובתוך החברה, והפרישה שלו השפיעה על החברה מלמטה ועד למעלה, עד ההנהלה, שבתקופה מסוימת חשה שנוצר ואקום. לקח זמן עד שהדברים הסתדרו. וזה רק בצד הסובייקטיבי".

בצד הפחות סובייקטיבי, מניית טבע נפגעה גם בגלל החשש מירידה במכירות הקופקסון, תרופת הדגל שלה, לטיפול בטרשת נפוצה, שמתמודדת עם הופעתה של תרופה מתחרה ועם התחרות הגנרית שצפויה לה בשנים הבאות. "בצד האובייקטיבי, טבע היא קודם כל חברה גנרית", מדגיש הורביץ. "כן קופקסון, לא קופקסון - בסוף טבע היא חברה שצמחה מתוך הגנריקה, ולא להפך. זה שיש קופקסון זה נייס טו האב, ויהיה לנו אותה עוד הרבה שנים, אני מעריך. זאת כמובן לא ביצת זהב כל כך גרועה אם היא מביאה מכירות של 4 מיליארד דולר בשנה. אבל יש עוד שלוש־ארבע שנים טובות עד לפקיעת הפטנט, והמוצר האחרון שנכנס לשוק - בואו נראה שהוא באמת עובד. החולים, ובעיקר החולות, בטרשת נפוצה לוקחים תרופות כמעט כל החיים, וצריך להיות סופר־זהירים בקשר לפרופיל הבטיחותי. הקופקסון בשימוש כבר 17 שנה, וכלום לא היה איתה. אולי היא מגיבה פחות מהר מהתרופות החדשות, אבל אתה יודע שאתה יכול לקחת אותה 20 שנה והכל בסדר. אם אשתי או בתי היו חולות, חס וחלילה, הייתי מתחיל מהבטוח ביותר, ועם הקופקסון, ביי פר, יש הכי הרבה ניסיון קליני. כך שהיא לא תיעלם בן ליל".

חיים הורביץ. "גדלנו בבית עם איש גדול, אבל הילדות שלנו היתה שלווה. בקיץ פיקניקים בים, בחורף קוטפים פטריות" | צילום: עמית שעל

השלווה של הורביץ נשמרה לאורך כל השיחה, ובכל שאלה שנגעה לטבע, וההתעקשות על פרספקטיבה רחבה היתה קו ההגנה שלו לאורך כל הדרך. "בחברה של גנריקה יש שנים טובות ושנים פחות טובות", הוא אומר כשנשאל על השנה הנוכחית. "בשנים טובות פוקעים הרבה פטנטים ויש יותר מכירות, 2010 היתה כזאת, והיא היתה שנה מדהימה לטבע, ורצה הגורל ו־2011 היתה שחונה מאוד בפטנטים שפקעו. אבל גם כבעל מניות - לא מעניין אותי מה שהיה, אני מסתכל קדימה. מחיר של מניה מגלם את העתיד, לא את העבר. 2012 עומדת להיות אחת הטובות לפטנטים בפקיעה, ולטבע היא תהיה פנטסטית. ב־2015-2014 תרופות ביולוגיות מתחילות לצאת מפטנטים, כולל 15 ענקיות כמו הרצפטין, ואלה חדשות מעולות לחולי סרטן. ברגע שהמחיר יירד ב־70% יתחילו לתת אותן לכל אחד".

גם את הטענות על העסקה האחרונה של טבע הוא דוחה באותה רוח. כשטבע קנתה את ספלון האמריקאית ב־6.8 מיליארד דולר, נשמעה ביקורת שמדובר במחיר גבוה מדי, ובשוק טוענים שהעסקה היתה אחד הגורמים שפגעו במניה של טבע בחודשים האחרונים. "מיזוג לוקח זמן, וטבע היא מכונה משומנת בדברים האלה, אני מרשה לעצמי לומר שיש לה הרקורד הכי טוב בתעשייה של מיזוג חברות", אומר הורביץ, ולגבי המחיר מוסיף: "נניח ששילמת טיפה יותר מדי, האם זה משהו שמחר הורג את טבע? זה לא מדגדג לה אפילו. חברה גדולה יכולה לקבל חבטות בלי להתפרק מזה. תנו לנו קרדיט, עד היום לא אכזבנו".

ואז הוא עוצר, ופונה לסכם: "צריך להיות קוּל. ללכת לדברים נכון, להסתכל קדימה. בטבע היסודות בנויים נכון, והאתגר שלה בעיניי ל־20-10 השנים הבאות הוא לראות שאנחנו גדלים באופן בריא, לא בפראות. אני מאוד מאמין בחברה, וזה לא בא אצלי מהחלק האמוציונלי, אלא מהיכרות טובה עם הענף ועם טבע. אני יודע מה מחכה לה".

"הפרישה עקב המחלה של אבא היא חלק מההתבגרות שלי"

והורביץ אכן מכיר היטב את הענף ואת החברה. הוא לא מקרה של בן־של שהוצנח לדירקטוריון. עד השנה שעברה ניהל את הפעילות הבינלאומית של טבע שמונה שנים, וקודם לכן ניהל את טבע ישראל והקים את טבע אירופה, והוא עומד בראש ענף הפרמצבטיקה של התאחדות התעשיינים מ־2000. עזיבת ההנהלה, בעקבות מחלת אביו, היתה קשה לו. "כל השנים עסקתי בניהול, אז זה היה ויתור על הניהול, השיווק, המכירות, הקשר עם הלקוחות. לא כל אחד אוהב את זה, אבל לי האקשן הזה התאים מאוד. גם עשיתי את זה בקנה מידה ענק - בפעילות הבינלאומית מדובר ב־15 אלף בני אדם, עשרות מפעלים, שלושה מיליארד דולר מחזור, זה קצב של ממש 24/7. אבל בסוף עזבתי בכיף, כי זה איזשהו שלב בחיים, כמה אתה יכול להסתובב כמו פורפרה, צריך לדעת מתי די".

עזיבת הניהול באמת היתה הכרחית?

"היה לי די ברור שאצטרך לעזוב כי היתה הפרדה מוחלטת בין הנהלה לדירקטוריון. יש רק שתי משפחות שהן של המייסדים ומיוצגות בדירקטוריון (כיום הנציגים הם הורביץ ואמיר אלשטיין; רות חשין פרשה לאחר שבנה שניאור נדרס למוות), ומבחינת הרקע שלי אני בעצם היחיד במשפחה שיכול להיות בדירקטוריון. משמעות העזיבה היתה לוותר על הרבה קשרים, הרבה אהבות מקצועיות, אבל יש גם דברים אחרים, זה חלק מההתבגרות שאתה עובר".

כך הוא מצא עצמו, אחרי 30 שנה באותו ענף, יוצא לדרך חדשה. "הדירקטוריון זה לא ג'וב מלא. אני מאוד פעיל, מוביל הרבה דברים חדשים בהיותי ה'בייבי' שם - הורדתי את הגיל הממוצע ל־70 בערך - אבל זה לא מספיק. אז החלטתי שאני אפתח חברת השקעות פרטית, ChHealth, ואשקיע בפרויקטים שמעניינים אותי (ניסויים קליניים בבני אדם, תרופה לשחמת הכבד, רפואת עיניים ועוד). יש בארץ המון המצאה, המון חדשנות, מדע טוב, אנשים טובים, הבעיה היא שאין ניהול. יש דרך ארוכה בין לבוא עם הצעה טובה ללנהל אותה נכון עד שתגיע לשוק. צריך לתעש, לרשום, למסחר, להקים מפעל, זה לא צד חזק בארץ. והאמת שבתחום של הבריאות אין הרבה אנשים מקצועיים עם ניסיון בינלאומי גדול. אפשר לספור אותם על שתי ידיים".

מתבקש לשאול אם אתה, כאחד האנשים האלה, רואה את עצמך בעתיד יו"ר טבע?

"הדירקטוריון מעניין, אבל בין זה ללהיות יו"ר... לא בטוח שזאת משאת נפשי, לא בשנים הקרובות. יום אחד זה יכול לעמוד על הפרק".