חקר ביצועים: השבוע של תל אביב

צילום: עמית שעל

תל אביב

סומכת רק על הגניוס

בעודנו מאבדים את רוב הסיבות לגאווה בישראל, צץ פתאום מחקר של אוניברסיטת טורונטו שהחזיר קצת צבע ללחיים. מתברר שתל אביב היא אחת מחמש הערים היצירתיות ביותר בעולם בכל הנוגע לחדשנות טכנולוגית. זאת אולי לא הפתעה ענקית, אבל כדאי לשים לב לשאר הרשימה: לונדון נכנסה בזכות מתחם הייטק חדש, שטוקהולם כנ"ל, סידני בגלל תוכנית תמריצים ממשלתית לתעשיית ההייטק, וכך גם שנגחאי. תל אביב, לעומתן, נמצאת ברשימה בזכות הישגי המגזר הפרטי, ובזכות העובדה שסטארט־אפים ממשיכים לצמוח פה בקצב מסחרר אף על פי ולמרות הכל, ולא בזכות הגב של המדינה. כמה שנים עוד נהיה החתרנים של הרשימה, רואים איך בשאר העולם מקדמים תוכניות אב למתחמי הייטק ומתמרצים סטארט־אפים בכל דרך אפשרית? לא בטוח שהגניוס היהודי יספיק מול מתחרות כאלה.

מיכל פלד פליישר

צילום: עטא עוויאסת

ביניש

והפוליטיקאים המפתיעים

תשעה שופטים חדשים מונו לבית המשפט העליון תחת הנשיאה דורית ביניש. רק שלושה מהם - צבי זילברטל, דפנה ברק־ארז ועוזי פוגלמן - נמנים עם מועמדיה המועדפים. כל היתר נתמכו, נדחפו, אפילו נכפו בידי פוליטיקאים, במיוחד שרי ימין "עוינים" כדניאל פרידמן, יעקב נאמן וגלעד ארדן. אבל הכוח הפוליטי הזה הביא למינויים שזוכים לשבחים מקיר לקיר והכניס לעליון שופטים טובים כקודמיהם, שמונו כשנשיאי העליון שלטו במינויים. שתי מסקנות מזדקרות כאן: ראשית, אין צורך בחוק השימוע למועמדים בעליון; גם בלעדיו הרי הפוליטיקאים משפיעים על הרכב בית המשפט. ושנית, מתברר שגם פוליטיקאים "עוינים" מסוגלים להיות ענייניים. בית המשפט שביניש עוזבת לא נופל ברמתו מזה שקיבלה כנשיאה, הוא רק חף משיטת ה"חבר מביא חבר".

משה גורלי

הניגרים

נאבקים על הגזר האחרון

שביתה כללית הוכרזה השבוע בניגריה, לאחר שהנשיא גוּדלאק ג'ונתן החליט לבטל את ההטבה היחידה שממנה נהנו עד כה התושבים העניים של מעצמת הנפט האפריקאית: דלק מסובסד. מ־45 סנט לליטר זינק המחיר בן לילה ל־94 סנט - מכה קשה מאוד ל־160 מיליון תושבי המדינה שהשכר הממוצע בה הוא פחות מ־2 דולר ליום. לאורך 50 שנה של קידוחי נפט, שמנפיקים כ־2.4 מיליון חביות ביום, זורמים מיליארדי דולרים לכיסיהם של השליטים והגנרלים. התושבים, בינתיים, מנהלים מלחמת קיום אמיתית, שבה הדלק משמש בעיקר להפעלת גנרטורים. עתה, כשקצו בשחיתות ופתחו במרי אזרחי, חלקם חמושים בחולצות "לכבוש את ניגריה", הם צריכים לנהל מלחמה בעלטה.

תמר טוניק

צילום: טל שחר

קשטן

משלם על שיטת טביב

דרור קשטן הוא לא מאמן עם אג'נדה התקפית או הגנתית ברורה. הוא עושה מה שהוא יכול עם השחקנים שיש לו. קשטן גם אינו מאמן שמתקפל בפני גחמות של בעלים או שחקנים. הוא קשוח ונוקשה, עקשן וסגור. כל זה ידוע. כי הוא כזה כבר 25 שנות אימון. ולכן לא ברור למה אלי טביב, הבעלים של הפועל תל אביב, מינה אותו ואז לא נתן לו לעבוד כמו שהוא עובד. בדיוק כמו שלא ברור למה טביב מינה מנכ"ל צעיר וחרוץ כמו ניר ענבר ומאז לא נותן לו לעבוד. גם ליו"ר דורון אוסידון הוא לא נותן לעבוד. כשחושבים על זה, בכלל לא ברור למה טביב רצה את הפועל ומה שיטת העבודה שלו חוץ מלהפריע לכולם לעשות את העבודה שלהם.

אוריאל דסקל

גאפ

כבר לא

במשך שנים חיכינו לה, וכשהיא הגיעה סוף סוף היו מי שמלמלו "אין יותר בשביל מה לנסוע לניו יורק, אפילו גאפ כבר יש בישראל". אבל כמו דנקן דונאטס וסטארבקס שקדמו לה, גם גאפ הוכיחה שלא כל מה שבא מאמריקה הוא מתכון בטוח להצלחה. במשך שנים ניסו לא מעט אנשי עסקים לקבל זיכיון לחנויות הרשת בארץ, רואים בעיני רוחם את ההצלחה הענקית של מקדונלד'ס. רבים רצו, אבל מוטי זיסר היה היחיד שהצליח, רק כדי למכור השבוע את הזיכיון, שנתיים בלבד לאחר פתיחת החנות הראשונה. ייתכן שהניהול היה כושל, ייתכן שהבעיה בפריטים שנבחרו להגיע לישראל, וייתכן שבעודו עסוק בניסיון להשיג את הזיכיון, זיסר לא שם לב שהזמן עובר ושהוא מביא את הרשת לישראל באיחור של עשר שנים. עכשיו זאת הבעיה של זארה.

גבי קסלר

צילום: אריאל בשור

מוזס

בתרבות האין יורש

גליה מאור, שלמה ינאי ועקיבא מוזס, שלושה מנכ"לים של שלוש מהחברות הגדולות במשק, הודיעו בשבועיים האחרונים על פרישה, והציפו את אחת הבעיות הניהוליות הבולטות בישראל. בשעה שבעולם נוהגים הדירקטוריונים לסמן מראש את המנכ"ל היורש ולהכין אותו בהדרגה לתפקיד, בארץ כשהמנכ"ל שם את המפתחות הוא בעצם מכריז על פתיחת בורסת השמות. ועדות איתור קמות, ספקולציות נרקמות, מועמדים מבחוץ ומבפנים מתייצבים. גם במקרים כמו של טבע, כששם המחליף מתפרסם מיד עם הודעת הפרישה, לא מדובר ביורש שהוכשר לתפקיד במשך שנים. אין כאן תרבות של חפיפה וגידול ממושך של מנכ"ל מיועד או אפילו כמה מועמדים, ואין כאן הקפדה על העברה מסודרת לגמרי של הניהול שתמנע את כל הפרישות של המאוכזבים שתמיד, איכשהו, מגיעות, ובעיקר תבטיח את יציבות החברה.

גלית חמי

צילום: עמית שעל

ניסן

יצא בלי טקט

יצחק ניסן יכול היה לסיים את הקדנציה שלו יפה יותר, והאמת - הוא היה ראוי לזה. ניסן היה איש מכירות מעולה, אבל הקפיד פחות על כללי מינהל תקין, ושילם בסוף באקורד צורם. אפשר היה לצפות שמנכ"ל עם ניסיון כמו שלו יחוש את האווירה טוב יותר ויבין שאחרי פרשיות השכר של היועץ המשפטי ובכירי החברה, ואחרי פרשיית שווי השימוש במכונית הוולוו שבה נסע, אין לו מה לבקש מהיו"ר החדש והדומיננטי דב בהרב להאריך את החוזה שלו מעבר לגיל הפרישה. לפעמים כל ההבדל נעוץ בקצת טקט.

גולן חזני

דמי הניהול

מצדיקים פאניקה ציבורית

מתחילת השבוע, כשהתחלנו לפרסם ב"כלכליסט" את סדרת הכתבות על דמי הניהול, תיבת האימייל שלי מתפקעת ממכתבים של אנשים שמחפשים מישהו שיעשה להם סדר בפנסיה. עובדי הייטק, עובדי תעשייה, אפילו עובדים בגופים פיננסיים מכובדים, מהגדולים במשק. גם הם לא מסוגלים לקרוא את דו"חות הפנסיה שלהם. אף אחד, משכיל ומנוסה ומבין ככל שיהיה, לא מבין את הכללים, לא יודע כמה כסף יש לו, איפה הכסף, כמה דמי ניהול לוקחים לו. כולם משדרים פאניקה. הם מבינים שהעתיד יהיה רע. הם רוצים מבוגר אחראי שיעזור. וכשהלקוחות לא מבינים ולא יכולים לבחור, אף אחד לא מתחרה עליהם, והגופים הפיננסיים גובים מחירים מונופוליסטיים, קרי דמי ניהול מנופחים. ככה זה - כשאין הבנה אין תחרות. רק שהמבוגר האחראי, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, עדיין לא הפנים את התובנה הפשוטה הזאת. מתישהו, אפשר לקוות, הלחץ הציבורי יגבר, אולי הפוליטיקאים ילחצו, והפקידים יעבדו. עד אז, דמי הניהול יגלחו לכולנו עוד כמה מאות אלפי שקלים מהפנסיה.

שאול אמסטרדמסקי