משבר היורו (ליג)

הכדורסל האירופי בבעיה. בצל הידיעה שמדובר בענף גלובלי, אחרי שעבר שלל מהפכות וטלטולים בעשור וחצי האחרונים, ולמרות הקמת היורוליג, נראה שהכדורסל האירופי נותן פול גז בניוטרל.

למה פול גז? כי יול"ב מנהלת היום שני מפעלים יבשתיים, עם כ־80 קבוצות. כי היא לא חששה לשבור הסכמים עם פיב"א כדי להגיע למצב הזה. וכי הקהל מגיע לראות כדורסל אירופי בכמויות יפות, שהולכות וצומחות.

ב־2009/10 כ־5,000 צופים פקדו משחק יורוליג ממוצע - כולל המוקדמות, וזה בשנה רעה מאוד של הטורקיות והאיטלקיות, מדינות חשובות מאוד ליורוליג. בעונה שעברה המצב המשיך להשתפר. שלב הבתים הראשון ראה צמיחה של 11% בהשוואה לשלב המקביל בעונה קודם לכן. שבעה מועדונים מילאו לפחות 93% מהאולמות שלהם, שמכילים בממוצע 8,500 מקומות, 30% מקבוצות הליגה. לא רחוק מהנתון המקביל ב־NBA בשנה שעברה - כ־43%. העונה זה 37%, כי הקהל עדיין מביע את מורת רוחו מהשביתה.

אז למה ניוטרל?

כי כל הסיפור הזה פשוט לא מגלגל כסף. אף שנתוני הקהל ממשיכים לטפס (6,945 צופים פר משחק העונה, עוד לפני שלבי ההכרעה), כל המפעל הזה מייצר השנה הכנסות של כ־27 מיליון יורו בלבד. לשם השוואה, 27 מיליון יורו זה בערך מה שקבוצת תחתית בבונדסליגה, ליגת הכדורגל הגרמנית, מכניסה מדי עונה. מדובר על סכום די מגוחך של 1.1 מיליון יורו לקבוצה.

איך יכול להיות שמפעל הכדורסל הבינלאומי השני הכי גדול בעולם, שמקיף יבשת שלמה המפותחת כלכלית, בענף ספורט פופולרי באופן כללי שממלא אולמות ומביא בכל שנה יותר ויותר קהל - מביא הכנסות כאלו נמוכות?

זה הכל במודל

הסיבה המרכזית היא הסכמי זכויות שידור נמוכים, והרי הכסף שמגיע מטלוויזיה הוא תמיד רכיב מרכזי בהכנסות של מפעלי ספורט. יול"ב קמה כדי לייצג את האינטרסים של המועדונים הגדולים והקימה את היורוליג במהלך שכלל שנת פיצול מפיב"א (שנת הסופרליג) כדי לקדש מטרה אחת - שהקבוצות הגדולות יוכלו למכור את זכויות השידור שלהן בעצמן. וכך, עשר מ־24 קבוצות היורוליג אחראיות ל־75% מההכנסות מהסכמי טלוויזיה. עם ממוצע של 1.27 מיליון לקבוצה. יתר 14 הקבוצות מביאות ביחד עוד 4 מיליון יורו - 280 אלף יורו בלבד לקבוצה.

ניתן להסיק מכך שזו פשוט המציאות של הכדורסל האירופי - ענף שבו רק קבוצה מאוד קטנה של מועדונים יכולה להכניס סכומים נאים מטלוויזיה, וכל היתר צריכות להגיד תודה שהן מקבלות הזמנה למסיבה.

לכאורה, אם הקבוצות הבכירות יקימו לעצמן ליגה נפרדת ומלאה, סביר שמפעל כזה יכניס אפילו יותר כסף מהיורוליג כיום, ולו מהסיבה שהוא יבטיח מספר גדול של מפגשים בין קבוצות הענק ויוריד כמעט לאפס את המשחקים מול יריבות קטנות. אך מהלך כזה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שברחבי אירופה צצו בשנים האחרונות ליגות אזוריות שמצדיקות את עצמן כלכלית, ושמציגות צמיחה - בלי לשתף את מרבית אריות היבשת.

עשו זאת מקומי

אז איך הן עושות זאת בלי השמות הגדולים? 1. הן מחדשות יריבויות היסטוריות מימים גדולים של מדינות כגון ברית המועצות (קבוצות מרוסיה פוגשות קבוצות מליטא, לטביה וכו') ויוגוסלביה (סרביה מול קרואטיה וכו'). 2. הן מכניסות למעגל המשחקים הבינלאומיים קבוצות שצמאות לכך. מועדונים רבים מעדיפים להצטרף לליגות האזוריות האלה על פני המפעל המשני של יול"ב, מאחר ששם הם מקיימים עוד משחקים ומגדילים את ההכנסות.

אז זה מה שברור בכדורסל האירופי: א'. יש כ־12 קבוצות שמסוגלות לייצר לעצמן הכנסות גבוהות. הן הבסיס הכלכלי של היורוליג. ב'. יש עשרות קבוצות אחרות שרוצות לשחק יותר משחקים, רצוי כאלה מול יריבות בינלאומיות. הן הבסיס שעליו מתבססות הליגות האזוריות, שכאמור מציגות צמיחה. ועדיין, הכדורסל האירופי לא עושה כסף. הפתרון יהיה חייב לנצל את שתי התובנות הללו. וזה הולך כך.

מעבירים הילוך

כיום קיימות באירופה ארבע ליגות אזוריות לצד היורוקאפ (המפעל השני של יול"ב) והיורוצ'אלנג' (מפעל הקבוצות היחיד של פיב"א). הצעד הראשון יהיה להכניס את כל הכדורסל האירופי תחת הליגות האזוריות, ולפרוס שש כאלה על פני היבשת: ליגה בלטית (שאליה יצורפו הליגות של יוון ושל טורקיה), אדריאטית (כולל ישראל); ליגה מזרח אירופית (על בסיס ליגת ה-VTB "הרוסית"); ליגה סקנדינבית או צפון אירופית (כולל האיים הבריטים), ליגה מרכז אירופית ומערב אירופית.

כל ליגה אזורית תנוהל על ידי מנהלת שתכלול נציגים מכל המדינות שמשתתפת בה. הן יפעלו תחת יול"ב, שתבטל את היורוקאפ, מהלך שיוציא את מעט הרלבנטיות של היורוצ'אלנג', שיפורק. כל מדינה תוכל לשלוח נציגות רק לליגה אזורית אחת.

הליגות האזוריות יקבעו - כל אחת בשביל עצמה - את המבנה וכן את זהות המשתתפות בה, עם מינימום של קבוצה אחת מכל מדינה שמיוצגת במינהלת. מדינה שתרצה להצטרף לליגה אזורית תצטרך להוכיח שהיא מסוגלות לתרום לקבוצה תחרותית אחת לפחות, ולעמוד בסטנדרטים של קהל ומתקנים, כפי שיוחלט על ידי כל מינהלת.

במקביל, תנאי המינימום של היורוליג יבוטלו.

גודלה של היורוליג יישאר כפי שהוא היום - 24 קבוצות. 12 מהן יעפילו לטורניר על בסיס הישגיהן בליגות האזוריות. החלוקה תהיה כזו: שלושה מקומות לליגה של מערב אירופה, שני מקומות לליגות הבלקנית, האדריאטית, המזרח אירופית והמרכז אירופית, מקום אחד לליגה של סקנדינביה/צפון אירופה.

קבוצה לא תוכל לקפוץ מהליגה המקומית ישירות ליורוליג, ותהיה חייבת להוכיח את עצמה שנה נוספת בליגה האזורית קודם לכן. מסלול לא פשוט - אבל טוב יותר מהמצב היום, שבו לקבוצה כמו מכבי ראשל"צ אין שום סיכוי להגיע ליורוליג. השיטה גם "תסנן" קבוצות של עונה אחת, וגם תאפשר לקבוצות שהיו בדרכן ל"וואן אנד דאן" לבנות המשכיות.

מקום שמור

12 המקומות הנותרים יהיו שמורים, לפי החלוקה הבאה: 3 לספרד, 2 ליוון, לרוסיה ולאיטליה, אחד לישראל, לטורקיה ולמינהלת הליגה האדריאטית. השיטה תעבוד כך: בשנה הראשונה להחלת שינוי המבנה, כל מדינה מהמוזכרות תוכל לחלק את הכרטיסים הבטוחים שלה לקבוצות שוועדה תבחר לפי הישגים, תקציב, קהל ומתקנים. כל כרטיס "שמור" שיוענק יבטיח שלוש שנים של השתתפות ביורוליג.

המקום השמור יחודש אוטומטית אם לאחר תקופה של שלוש שנים הקבוצה השיגה בממוצע את המקום השלישי בליגה המקומית שלה, וכמו כן את המקום השלישי בליגה האזורית שבה היא משתתפת, וזכתה לפחות פעם אחת באליפות של אחת מהן.

בנוסף, הכרטיס הבטוח יעניק גם את הזכות למכור באופן עצמאי את זכויות השידור של משחקי הבית, ולשמור את הכסף הזה. אם הקבוצה תוותר על זכות זו היא תבוזבז ולא תועבר לאחרת. אם לא עמדה בתנאים המקצועיים, הקבוצה תאבד את הכרטיס, שיועבר אוטומטית לקבוצה שהציגה את ההישגים הטובים ביותר לאורך אותן שלוש שנים.

24 קבוצות היורוליג יחולקו לשני בתים. עונת היורוליג תכלול 22 משחקים בשלב הראשון, שיבטיחו מספר גדול של מפגשים בין הגדולות ויבטיחו לכל קבוצה קטנה מספר רב של משחקי בית מול יריבות גדולות.

לאחר שדאגנו לאורך כל הדרך לעשירות ולחזקות (מקומות מובטחים ומכירת זכויות השידור בעצמן, הרבה משחקי בית ומפגשים מובטחים מול יריבות גדולות), כעת נגדיל את הדרמה של המפעל – כשהשלב השני יהיה שלב נוק־אאוט של משחק אחד. מה שמספיק טוב לטורניר המכללות (טורניר הכדורסל הרווחי ביותר בעולם) ול־NFL (מפעל הספורט הרווחי בעולם) טוב גם לנו.

שני הבתים יוצלבו כך שמקום 1 מכאן יפגוש את מקום 8 משם, וכן הלאה. בשמינית וברבע יתקיים המשחק הבודד בבית של הקבוצה עם המאזן הטוב יותר. הפיינל פור יישמר במתכונת הנוכחית.

זכויות השידור בידי היורוליג

יול"ב תקים ערוץ טלוויזיה שיחזיק בכל הזכויות למשחקים, תקצירים, שידורים חוזרים, תוכניות אולפן וכיוצא באלה מהיורוליג ומכל הליגות האזוריות - למעט השידורים הישירים של משחקי הבית ביורוליג של הקבוצות שמחזיקות בזכויות של עצמן. הערוץ יימכר לכל העולם בדמי מנוי חודשיים של כ־10 יורו וישדר בשידור ישיר שלל משחקים שיפוזרו על פני חמישה ערבים בין שלישי לשבת.

דוגמה להמחשת המודל: הסכם הטלוויזיה הנוכחי של באמברג, הנציגה הגרמנית היחידה ביורוליג, מכניס 15 אלף דולר. היא תצטרך שבסך הכל 1,500 מבין מיליון תושבי המחוז שלה ירכשו את הערוץ כדי שזה יתחיל להשתלם לה. ואם ארבע או חמש גרמניות ישחקו בליגה האזורית, ואחת מהן ביורוליג, הרי שפוטנציאל השוק של ערוץ שכזה יגיע בקלות לעשרות אלפי מנויים בגרמניה.

כל ההכנסות יחולקו בין הקבוצות. הקבוצות הגדולות, שימכרו את הזכויות בעצמן, לא יחושבו בחלוקה הכוללת, מה שישאיר יותר כסף לאחרות. עשרות הקבוצות שישחקו בליגות האזוריות ייהנו מצמיחה משמעותית בהכנסות מטלוויזיה, ואלה מהן שיצטרכו להשתתף בשלושה מפעלים (מקומית, אזורית, יורוליג) יוכלו לבחור אם לבנות סגלים גדולים יותר (בזכות ההכנסה שגדלה) או לוותר על ההשתתפות בליגה האזורית, שאליה יוכלו לחזור בשנה שלאחר מכן (ומכאן להשתתף ביורוליג לכל היותר שנה כן שנה לא). עניין שיגדיל את חשיפת היורוליג, שיגיע בכל שנה למקומות שונים ברחבי אירופה.

מודל כזה, שיאחד את הפעילות המקצוענית ביבשת, ינצל את העניין שבתחרות בינלאומית, יפגיש את הגדולות יותר פעמים זו עם זו, יגדיל את הסיכוי להפתעות בשלבים האחרונים, יחזיק בכל הזכויות לפעילות הזו - יוכל למקסם את הפוטנציאל של הכדורסל באירופה, שבו כאמור קיימות כ־12 קבוצות גדולות, אבל עוד עשרות שרוצות לקיים (ושמסוגלות לקיים) משחקים בינלאומיים. זה דורש עבודה, ובטוח כמה תיקונים, אבל בשביל ענף שעבר מהפכות בשנים האחרונות, זו יכולה להיות הטלטלה האחרונה - זו שתייצב את הספינה.