חקר ביצועים: השבוע של המנכ"לים ושל תושבי הדרום

גזי קפלן | צילום: צביקה טישלר

גזי קפלן: לא שמרן, ג'נטלמן

גזי קפלן היה מוכן שיגידו עליו הרבה דברים, "רק אל תקראי לי שמרן". תדמית השמרנות שדבקה בו, אולי בגלל הצמיחה היציבה בביצועי אסם, אכן לא משקפת את הקריירה המפוארת שלו. הוא היה מחושב, אחראי, אבל אי אפשר לקרוא שמרן לאיש שהקים את טבעול, הפך אותה לחברה עולמית מובילה, ליווה את מכירתה לאסם והשתלב בניהול תאגיד המזון הענק. את הודעת הפרישה שלו השבוע הוא שחרר בלי הצהרות פומפוזיות או דרמות מיותרות, בלי לחפש כיבודים - באותה אלגנטיות שאפיינה את כל הקריירה שלו, כשמכר את טבעול בניגוד לרצונו, כשקרא להעלות את שכר העובדים הזוטרים על חשבון הבכירים, אפילו כשהתקוטט עם קמעונאים. זה לא שמרן, זה ג'נטלמן, וזאת המורשת שהוא משאיר לאסם.

נעמה סיקולר

אינדרה נואי | צילום: בלומברג

נואי: מעזה ומסומנת

יו"ר ומנכ"לית פפסיקו אינדרה נואי גאה באסטרטגיה החדשה של החברה, שמקדמת מוצרים בריאים ומתמקדת במיצים טבעיים וחטיפי פירות ואנרגיה. המשקיעים בחברה גאים פחות. כשקוקה־קולה מתחזקת, עקומת הצמיחה של פפסיקו מתרסקת ואזהרת הרווח מתפרסמת, בריאות הציבור לא מעניינת אותם. בריאות המניה היא העיקר, ובשבילה צריך למכור את משקה הדגל עתיר הסוכר. מצער לגלות שהחדשנות והתעוזה של נואי, שכבר בכפר הולדתה בהודו שרה בלהקת רוק ושיחקה קריקט, לא מתאימה לאנשי הכסף השמרנים באמריקה. אבל אולי העולם רק ירוויח מהעניין: בזמן שהם ידחקו אותה מהחברה ורק אז יגלו באיחור את הטרנד הבריא, נואי עשויה להתמנות לנשיאת הבנק העולמי, בהמלצת ברק אובמה. אם כבר להפוך סדרי עולם, יש מקומות טובים יותר מפפסיקו.

תמר טוניק

שלמה מור יוסף | צילום: אלכס קולומויסקי

מור יוסף: ראוי, אבל

לפני כמה חודשים התקשרתי לדובר של שר הרווחה משה כחלון. התרוצצה אז שמועה שכחלון רוצה את מנהל בית החולים הדסה לשעבר פרופ' שלמה מור יוסף כמנכ"ל הביטוח הלאומי. היועץ הכחיש, כמובן: "יש ועדת איתור, רק היא תחליט, לשר אין נגיעה לעניין" ושאר המלל הרגיל. והנה, השבוע התבררה השמועה כנכונה. כי ועדות האיתור נהפכו כבר לבדיחה. שר יכול לעשות מה שהוא רוצה, וראו (אי) מינוי משה אשר למנהל רשות המסים בעקבות התנגדות שר האוצר יובל שטייניץ. באצטלה של שוויון הזדמנויות ושקיפות, הוועדות הן כיסוי משפטי בלבד לרצונו של הבוס. קריצה אחת שלו לראש הוועדה, וזה מספיק. פרופ' מור יוסף הוא איש מוכשר וראוי, אבל אופן המינוי שלו, כמו של בכירים אחרים, מזכיר נשכחות ממרכזי מפלגות וועדות מסדרות. חבל.

מיקי פלד

נוחי דנקנר | צילום: אוראל כהן

נוחי דנקנר: יטפס שוב למעלה?

בדיוק לפני 20 שנה, כשמדד ת"א־25 יצא לדרך, ב־25 החברות הגדולות במשק שנכללו בו היו לא פחות מ־13 חברות של אי.די.בי; היום יש לה במדד הזה רק חברה אחת. חלקן נמחקו מאז מהמסחר, אחרות איבדו מערכן ונאלצו לרדת למדדים פחות יוקרתיים, ויש כאלה שדווקא שמרו על מקומן, אך עשו זאת כשעברו לידיים אחרות. אם זה מה שנשאר אחרי כמעט עשר שנות הבעלות שלו על אי.די.בי, הרי שמשהו השתבש בדרך של נוחי דנקנר. אולי זה הניסיון לגדול עוד ועוד, אולי השקעות שגויות או החמצת הזדמנויות. אחד הטרנדים החמים כיום הוא תחום האנרגיה, ששש נציגויות שלו נמצאות במדד. יכול להיות שהשבוע, עם ההכרזה על פוטנציאל הפקת נפט בקידוח של שותפות מודיעין, הוא סלל את הדרך לחברה נוספת של אי.די.בי במדד המוביל בישראל.

גלית חמי

נוחי דנקנר: לא שיקם אמון

בימים רגילים ההודעה על מצבור נפט שמוערך ב־128 מיליון חביות ו־13 מיליארד דולר היתה אמורה להזניק את מניית אי.די.בי מיידית בכמה אחוזים טובים לפחות. אחרי הכל, הקבוצה מחזיקה בכ־15% מהמאגר, כלומר בפוטנציאל הכנסות של כ־2 מיליארד דולר. אבל אלה לא ימים רגילים, והטלטלות באי.די.בי גבוהות מהתקוות. את יום המסחר הראשון של אחרי ההודעה היא סגרה אפילו עם ירידה של 0.4% במניה, עוד פסיק קטן לקריסה של 75% בשנה. בשביל לשקם את אמון המשקיעים, נוחי דנקנר יצטרך הרבה יותר מ־128 מיליון חביות.

עומרי כהן

צילום: אי פי אי

הומלסים טכנולוגיים זה קצת יותר מדי

חברת BHH האמריקאית עלתה על רעיון, שלא לומר סטארט־אפ: אנשים רוצים חיבור לרשת מכל מקום, אבל לא תמיד יש חיבור זמין, אפילו לא בעיר. מצד שני, רחובות הערים מלאים הומלסים. אז ניתן להם מודמים סלולריים, הם ייהפכו ל"נקודה חמה" וכל עובר ושב יוכל להתחבר. בתמורה, הגולשים יוכלו לתרום להומלסים כמה דולרים, אם הם רוצים. החברה משווקת את המהלך כפעילות למען הקהילה, ההומלסים מרוצים, אבל הציבור הרחב הגיב בזעזוע חד־משמעי: רוצים חיבור לרשת מכל מקום, אבל לא בכל דרך. לפעמים כל מה שצריך זה יזמים יצירתיים מדי כדי לעצור את האטרף הטכנולוגי שלנו ולכייל לנו קצת את המוסר.

איתי שמושקוביץ

נתניהו | צילום: רויטרס

נתניהו: סוגר מרפסות ופיות

מי שעקב השבוע אחרי הדיונים המרתוניים בכנסת הבין מהר למה התכוון המשורר בנימין נתניהו בפואמה שלו "רפורמת המרפסות". החוק המפלצתי בגודלו, הגדול שהונח אי פעם על שולחן הכנסת, הוא בעצם תרגיל מתקדם בהבנת הנקרא, והדיונים עליו נפתחו בשמונה שעות של ויכוחים בסוגיה מי ירכיב את ועדות התכנון. כביכול, עניין ביורוקרטי, בפועל - לב לבו של העניין ושל כל עולם הנדל"ן. בתום הדיונים הממשלה הגדילה פי שניים ויותר את נציגיה בוועדות הרגישות והמשפיעות ביותר, ועל הדרך צ'יפרה גם את ראשי הערים בייצוג יתר. מי שנדחקו החוצה הם נציגי הציבור, שמספרם בוועדות נחתך באופן מסרס. נכון, החוק הנוכחי דפוק, הוועדות אטיות, הליך האישור מתסכל. אבל קולו של הציבור נשמע בו, ומשפיע. בדרך לסגירת המרפסת, בעצם סגרו לכולנו את הפה.

שי פאוזנר

רסיסים מפגיעת טיל בדרום | צילום: רויטרס

תושבי הדרום: לא מספיקה אמפתיה, צריך כסף

החלטנו להיות ספונטניים. יותר נכון אשתי החליטה ואני הנהנתי. בתוך שעתיים מצאנו את עצמנו ארוזים עם שני ילדים בדרך לאילת. זה היה ברביעי שעבר, לפני שמישהו חיסל מישהו שתכנן משהו והטילים החלו ליפול לנו על הראש. ואז, בבריכה, בשיא האופוריה, בת השש שאלה: "אבא, תגיד, יש ממ"ד במלון?". זאת השריטה שנותרה לה מסבב הטילים הקודם. ואנחנו לא גרים בעוטף עזה. בחרנו לגור בגדרה. זה 35 דקות מתל אביב, לכל מי שה־Waze שלו מתבלבל מחוץ לגוש דן. מרכז הארץ, לא דרום ולא נעליים. כשחזרנו מאילת הבנו שנכפתה עלינו חופשה נוספת, כי גם בעזה החליטו להיות ספונטניים. והחופשה הזאת עלתה, עד לכתיבת שורות אלו, לא פחות מהמלון באילת: כדי להעסיק את הילדים מחוץ לקו האש צריך לשלם, וצריך גם לנסוע ב־8 שקלים לליטר דלק. אז עם כל הכבוד לסיסמאות הממלכתיות והפנים המיוסרות בקבינט הביטחוני, היינו שמחים לשמוע גם מהקבינט הכלכלי. החזר ימי חופש, השתתפות בעלויות ההוצאה של הילדים מקו האש, הקלות חד־פעמיות במס הכנסה - כל דבר שיתמודד עם הבעיה הכי קטנה שנותרת אחרי ימים כאלה, החור בכיס.

גולן פרידנפלד