חקר ביצועים: הבנקים ממשיכים להסתבך

מאייר - האומנם סיבה לשמוח?

בעוד אמריקה עדיין סוערת בעקבות המאמר השנוי במחלוקת שפורסם ב"אטלנטיק" לפני כחודש, על הצורך לבחור בין אמהות לקריירה, נחתה השבוע בעמק הסיליקון הפתעה כפולה: מריסה מאייר עורקת מגוגל ליאהו, ומתמנה למנכ"לית של ענקית האינטרנט בעודה בהיריון מתקדם. לרגע נראה כאילו יש סיבה למסיבה: אשה בתפקיד כל כך בכיר - לא תקדים, ועדיין מחזה נדיר - ועוד אשה הרה. אבל אז מאייר הדגישה שחופשת הלידה שלה תהיה קצרה, רק כמה שבועות, ושהיא תמשיך לעבוד במהלכה. גם כן חופשה, גם כן שוויון.

איתי שמושקוביץ

מריסה מאייר | צילום: בלומברג

אמייזינג אלכס - תסמונת האלבום השני

כל מי שיוצר משחק לסלולר חולם על מיליון הורדות בפחות מיממה. אבל כשלמפתחת קוראים רוביו, ההיא שמאחורי אנגרי בירדס, אף אחד לא ממש מופתע. אמייזינג אלכס, שיצא לפני שבוע, הוא לא משחק רע. אבל בניגוד לציפורים ולחזרזירים, קשה לדמיין את הילדון הבלונדיני אלכס הופך לכוכב. זה שהעיקרון הבסיסי של המשחק מזכיר משחקים ותיקים זה לא נורא, הרי גם Draw Something זה תן קו וסונג פופ הוא תו השעה. הבעיה היא שאלכס גם נראה יותר מדי כמו משחקים אחרים, בלי אף גימיק עיצובי שיגרום לו לעוף כמו הציפורים. בעולם המוזיקה קוראים לזה "תסמונת האלבום השני". אולי כדאי שרוביו תיקח הפסקה מהמאמץ לדחוף את אנגרי בירדס לכל מקום, ותנסה למצוא מחדש את הלהט היצירתי.

דור צח

אמייזינג אלכס

דנקנר בחיים שאחרי המינופים

קבוצת אי.די.בי הודיעה השבוע שהיא מעמידה למכירה את המטוס הפרטי ששימש את בכיריה במסעות הקניות שלהם ברחבי הגלובוס. ובאמת, מי צריך היום מטוס פרטי? היו ימים שבהם יכולת לעלות עליו, עם מעט כסף מהבית והרבה כסף מהציבור, ולחזור כשבידך מגרש ענק בלאס וגאס, נתח מבנק שוויצרי, או לכל הפחות ענקית סלולר מקומית. אבל היום, מה יש כבר לגלות מעבר לים? שהמאזן של הבנק מחורר כמו גבינה שוויצרית? שהימרת על הצבע הלא נכון ברולטה בווגאס? שמולך יושבת חבורת סינים קשוחים ולוקחת לך את החברה בלי למצמץ? מסיבת המינופים נגמרה. אבל זה לא אומר שאין אפטר־פארטי. היום מי שרוצה לחגוג קופץ לאסדת הקידוח. אבל בשביל זה מספיק הליקופטר.

אורי פסובסקי

נוחי דנקנר | צילום: עמית שעל

אמנון לוי הביא השבוע למסך החבוט של ערוץ 10 מסמך מרתק על הקמת הכור בדימונה. זו היתה שעה של געגוע לישראל הקטנה, החכמה והפרחחית, שהצליחה לשטות בדה גול וקנדי גם יחד ולהקים הרתעה לתפארת על אפם ועל חמתם של מתנגדים וספקנים מבית ומחוץ. היה תענוג אמיתי לשמוע את המדענים כסופי הבלורית מדברים בעיניים בורקות, וגם בעמימות וצניעות, על הימים שבהם היו סטודנטים בטכניון שנחטפו למשימה בלתי אפשרית, כמעט מגלומנית. והיה מתסכל לחזור אחרי שעה קסומה למדורת ההבלים של ישראל 2012, למנהיגים עלובים וחסרי מעוף, למדינה שוקעת ומתנוונת. גם היום צומחים כאן, בלב הבינוניות, מדענים מבריקים ויזמים נועזים שיכולים להבטיח את עתידנו ולהמציא את עצמנו מחדש, אבל המדינה של ביבי ועובדיה מעדיפה בערות וטיפשות. איפה דוד בן־גוריון כשצריך אותו? ואיפה שמעון פרס ההוא?

יואל אסתרון

הסנאטור לוין רק מסיט את האש

אלה זמנים גרועים לבנקאים אירופים. אחרי ההימור הכושל של סוחר לונדוני שגרר הפסד עתק לג'יי.פי מורגן צ'ייס, אחרי המניפולציה בליבור, בא השבוע דו"ח של הסנאט האמריקאי, שהחליט שזה זמן מצוין לחבוט עוד קצת בקולגות מלונדון. הדו"ח של הסנאטור קרל לוין חשף את הרגולציה הלקויה של ענק הפיננסים הבריטי HSBC, שלפי המסמך העלים עין מהלבנת כספי סמים וטשטש ראיות לעסקות עם איראן, צפון קוריאה וסוריה. בסנאט עבדו על הדו"ח שנה, אבל עיתוי הפרסום אינו מקרי. שיתוף פעולה עם ברוני סמים וארגוני טרור הוא הרי גרוע בהרבה מבונוסים שמנים לבנקאים מדושנים שסתם אכזבו בשורת הרווח, ופתאום וול סטריט נראה כמו אי של מוסר ושפיות בבנקאות העולמית.

תמר טוניק

שריג בדרך לרעידת אדמה

המפקח על הביטוח עודד שריג היה הפקיד הראשון שקלט שלוח טקטוני אחד זז מתחת לאדמת הפנסיה שלנו - אנחנו נחיה יותר ולכן יהיה לנו פחות - ואסר על חברות הביטוח להמשיך להתפלל לאלוהי האקטואריה ולדחוף ללקוחות ביטוחים עם מקדמים מופרכים. זה חשוב מאוד, אבל רק חצי מהעניין. כי גם הלוח הטקטקוני הקרוי תשואה נמצא בתנועה. ההנחות שלפיהן משרד האוצר מחייב את גופי הפנסיה מדברות על תשואה של 4% לשנה. כשאג"ח של מדינת ישראל לעשר שנים מניבה תשואה ריאלית של כ־2%, חלק לא קטן מהאג"ח הקונצרניות יגיע להסדרי חוב ושוק המניות הלך לעולמו מזמן, 4% לא נקבל, והתשואות שפורסמו השבוע מוכיחות זאת. בחו"ל המצב דומה: קלפרס, קרן הפנסיה הגדולה בארצות הברית, דיווחה כי ייצרה השנה למשקיעים תשואה של 1% בלבד, לעומת יעד של 8%. עם תזוזה כזאת, ברור שרעידת האדמה בדרך. גם אם אי אפשר למנוע אותה, אפשר להתחיל להסביר לציבור איך להתכונן, ולהתחיל למגן את הכסף שלו. וזאת לא עבודה של פיקוד העורף. זאת עבודה של האוצר.

גולן פרידנפלד

עודד שריג | צילום: נועם מושקוביץ'

מור יוסף - ועדת חריגים לכולם

התגובה הממסדית לאקט המחאה של משה סילמן דגלה בנקודתי. ראש הממשלה דיבר על "טרגדיה אישית", שר הרווחה הכריז על הקמת ועדת חריגים, ויו"ר הוועדה, מנכ"ל הביטוח הלאומי פרופ' שלמה מור יוסף, נשלח להסביר שהוועדה מיועדת "לאנשים שמרגישים שקולם לא נשמע, שנופלים בין הכיסאות". זה ז'רגון מכעיס. כלי התקשורת והרשת הוצפו השבוע בסיפורים "חריגים" כביכול, של אנשים מן השורה ומלחמתם בביטוח הלאומי. על מענקי לידה, על קצבת נכות לאחר תאונה, על קצבאות לחולי סרטן שמור יוסף עצמו הודה שאינן מספיקות לקיום. בביטוח לאומי יש יותר מדי "חריגים", מעט מדי כיסאות והמון מרחב ליפול בו, ושום טיפול נקודתי או ועדה מיוחדת לא ישנו את זה. יש צורך בהכרה אמיתית בעומק הבעיה בשביל טיפול העומק הדרוש.

עמי ברנד

משה סילמן הוא צומת. צומת של חוסר ביטחון תעסוקתי, של אשליה של ביטחון כלכלי שיכול להתפרק ברגע, של קצבאות ביטוח לאומי שאינן מספיקות, של עסקים קטנים שנאבקים יום יום כדי לשרוד, של מערכת שנהייתה גדולה מדי ואטומה מדי לדברים הקטנים שבהם נועדה לטפל מלכתחילה, של בריאות שיכולה להיפגע ברגע ולעלות לנו המון כסף, של קיום שקורס אל תוך עצמו. משה סילמן הוא צומת שרוב הישראלים לא יגיעו אליו לעולם, אבל את הדרכים שמובילות אליו אנחנו כבר מכירים טוב מדי. כל מי שרב אי פעם עם ביטוח לאומי, כל עצמאי, כל מי שמכה בריאותית הביאה לקריסה באיכות חייו, כל מי שלא יודע אם יהיה לו מקור הכנסה בשנה הבאה, אפילו אם הוא שכיר. ובכל אלה החברה הישראלית נכשלת מדי יום. גם בלי משה סילמן.

שאול אמסטרדמסקי