בין אלשיך ללדור

1. נניח לרגע שהשופטת ורדה אלשיך צודקת ומותר היה לה לשנות את הפרוטוקול הראשון. לפני ששופט קם מכיסאו, הפרוטוקול הוא עדיין טיוטה וזכותו של השופט לתקנו, אם לדעתו הוא אינו משקף נכונה את שנאמר באולם. נניח לרגע שהיא – ולא נציב תלונות השופטים – צודקת בפרשנותה לעניין סמכותה וזכותה.

אלא שנסיבות השינוי הן הבעיה. ברגע שהשופטת הצהירה באולם על כוונתה להתלונן נגד עו"ד ארגז, אסור לה לשנות את הפרוטוקול "לרעתו" מבלי לתת לו הזדמנות להגיב. גם אם משפטית, היא צודקת (ולא בטוח שזה המצב), הבעיה היא במישור הציבורי-מוסרי של ההתנהלות.

השופטת ורדה אלשיך | צילום: אלכס קולומויסקי

ובכך הדמיון לפרקליט המדינה משה לדור. לדור צודק שאין לפטר פרקליט בגלל זיכוי. נניח שהוא צודק (והוא לא) בכך שאינו אחראי לעדות המוקדמת השערורייתית - שחוללה את גל הנפץ שהדיח ראש ממשלה מכהונתו - מכיוון שזו אושרה בידי שישה שופטים. אבל, בדיוק כמו אלשיך - הבעייה היא בהתנהלות הציבורית-מוסרית. השניים נאחזים בקרנות המזבח של פורמליזם משפטי ומסרבים להפנים את העובדה שהתנהגותם נמדדת גם ובעיקר באמות מידה ציבוריות-מוסריות של מזג וריסון המצופים מרום מעמדם. לדור הוכיח בראיון ל"הארץ", ובעיקר בהתנצלותו, את העדרן של תכונות אלה.

גם במאבק המשפטי שניהל עד ההתנצלות בבתי המשפט נגד תביעת הדיבה שהגיש אולמרט, הוא נאחז בטיעונים פורמליים שנועדו להקים לו חסינות מפני תביעה כיוון שהראיון ניתן במסגרת תפקידו הציבורי. שוב, זו טענה שנתלית בקרנות המזבח המשפטי, ומתעלמת מהמשמעות הציבורית-מוסרית של עצם הראיון במהלך משפט פלילי שבו נאשם נלחם על חייו וחפותו.

בקשת העדות המוקדמת המופרכת בצירוף המזכר המרושע המרמז על הסכנה שנשקפת לטלנסקי בתוספת השחרתו של הנאשם בראיון עיתונאי במהלך משפטו – כל אלה די בהם כדי לתבוע את הליכתו של לדור בלי קשר להכרעת הדין. בדומה, השחרתו של עו"ד ארגז בשירות המוטיבציה של השופטת להתלונן עליו – יש בהם כדי לתבוע את פרישתה, בלי קשר לסמכותה לשנות פרוטוקול.

משה לדור, פרקליט המדינה | צילום: עמית שאבי

גם לדור וגם אלשיך יצאו מעורם כדי להשחיר, ודי בלהיטות היתר שהתבטאה במהלכים לא לגיטימיים כדי להראות להם את הדרך הביתה.

2. היום תדון הוועדה לביקורת המדינה בהצעת החוק של חברי הכנסת אורי אריאל וראלב מג'אדללה להקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. אריאל הפך ליו"ר הוועדה עם הצטרפות קדימה לקואליציה שאז נמנע מח"ד רוני בר-און להמשיך בתפקיד ששמור לאיש אופוזיציה. בינתיים, חזרה קדימה לאופוזיציה, אבל אריאל ניצל את ההזדמנות במסגרת הצעה לדיון מהיר כדי להניף את הצעתו על משרד המשפטים שגורר רגליים ואינו מזדרז להקים את גוף הביקורת עליו הוחלט. שר המשפטים יעקב נאמן הבטיח במאי שתוך כחודש הגוף יקום. עד עכשיו אפילו לא הוקמה ועדת איתור לבחירת ראש הגוף. בזמנו הבטיחה הפרקליטות לבחון את ההתנהלות בתיק קצב ושם דבר לא נעשה. אפשר להבין את התנגדות הפרקליטות לביקורת, קשה להבין את השתמטותה בנושאים עליהם הוסכם והוחלט.

אין ספק שההתנהלות בסיפור אולמרט מספקת לא מעט חומרים לגוף ביקורת שיקום. העדות המוקדמת, הראיון לעיתון, וגם העמסת כתב האישום בזוטות כמו דיווחי העטים למבקר המדינה ואישום האזנות הסתר לשולה זקן. מדובר באסטרטגיה מוכרת של הפרקליטות: להוסיף ולנפח כתב אישום בכל סעיף אפשרי שניתן לחלץ. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הסתייג מיד לאחר כניסתו לתפקיד מהנוהג הזה והודיע שיש להתרכז באישומים המרכזיים ולא השוליים. מדובר במדיניות שמבקר הפרקליטות בהחלט רשאי לבחון ולהמליץ על שינוי.

3. המכתב שניסחו התובעים בתיק אולמרט והופץ בסוף השבוע לכלל הפרקליטים נועד לצורך פנימי וחיצוני. הפנימי – חיזוק המוראל הפנימי לנוכח הזיכויים הבלתי צפויים באישומים "הבטוחים" – ראשונטורס וטלנסקי. חשוב לתביעה לשכנע את ציבור הפרקליטים – ובהמשך את הציבור בכלל - שהצדק עמה ופרשנותה המחמירה לעובדות היא הנכונה ולא זו של השופטים.

הצורך החיצוני מכוון להגשת ערעור. ככל שמתעצם הדיון הציבורי סביב התוצאה, חשוב לתביעה לחזק את ידי תומכיה ולשדר להם את נחישותה לקחת את התיק לעליון. מקובל להודיע על הכוונה לערער רק אחרי שהתיק מסתיים בגזר הדין - בהחלטה על העונש. המכתב מקדים את המועד. ככה זה כשהדיון הציבורי מתחדד סביב "הצלחה" וכישלון". חגיגת תומכי אולמרט פוצעת את האגו האישי והמוסדי של התביעה ולא מותירה לה ברירה אלא לנסות ולשפר את התוצאות בבית המשפט העליון.