אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בארץ האפשרויות המוגבלות צילום: אסף גלעד

בארץ האפשרויות המוגבלות

סטוקטון, קליפורניה, היתה עד לא מזמן עיר פרבר מבטיחה. כיום היא העיר האמריקאית הגדולה ביותר שקרסה בגלל חובות עתק, קורבן מובהק של טירוף האשראי שאחז במדינה. כתב מוסף כלכליסט ביקר ביישוב שתושביו כמעט אינם מקבלים עוד שירותים בסיסיים, השוטרים המועטים שעוד פועלים בו קורסים מול הפשע הגואה, ובתיו מעוקלים בזה אחר זה. מסמך מדכדך על אמריקה שאחרי בועת הצריכה ללא גבול

25.10.2012, 08:25 | אסף גלעד
שעה וחצי נסיעה ברכב מסן פרנסיסקו הנוצצת אני מגיע אל העולם השלישי של אמריקה. אט־אט מתחלף הנוף הירוק־כחול של מפרץ סן פרנסיסקו ברכס הררי המשובץ בפרברים מצועצעים, שלאחריהם רשת של כבישים מהירים ומרכזי קניות רחבי ידיים באופן מוגזם. בסופם אני מגיע אל העיר סטוקטון, שהמגזין "פורבס" דירג השנה במקום השני ברשימת הערים האומללות ביותר בארצות הברית. לפניה קליבלנד, אוהיו. אחריה ממפיס, טנסי.

עוד במוסף כלכליסט

ל"פורבס", מתברר, היתה תחזית יוצאת מן הכלל. כמה חודשים לאחר פרסום הדירוג הגישה עיריית סטוקטון בקשה לפשיטת רגל, והפכה בכך לעיר הגדולה ביותר בארצות הברית שמבצעת את המהלך הזה, המכונה "הגנה מפני נושים תחת סעיף 9" - מונח מכובס שמשמעו שאי אפשר לגעת בעירייה ובראשיה. צעד לא רע לרשות מקומית שצברה חובות של 26 מיליון דולר, נכון לסוף יוני, שרק הולכים ותופחים.

300 אלף איש מתגוררים בסטוקטון, בערך כמספר תושבי חיפה. היא ממוקמת במרכז מחוז סן חואקין, עמק חקלאי משובץ בשדות גפנים ותירס, 50 דקות נסיעה בלבד מסקרמנטו בירת קליפורניה. אבל העליבות, הפשיעה וההזנחה ניכרים בכל פינה שלה. לפני ביקורי אני שומע אזהרות ממקומיים שלא להסתובב בעיר בחשיכה, ולחפש מקום מחוץ לעיר לישון בו. אני לא מופתע. עיר אמריקאית במשבר היא ודאי עיר שהפשע חוגג ברחובותיה. אבל סגנית ראש העירייה קתרין מילר מנסה להרגיע אותי: "אם אתה לא מעורב ישירות בזנות, בכנופיות או בסמים, הסיכויים שלך להיפגע נמוכים", היא אומרת, ואפילו מאירה בזווית חיובית את הקיצוץ הגדול במספר השוטרים בעיר: "בגלל הקיצוץ, הכנופיות פונות להילחם זו בזו".

רחוב בדרום סטוקטון מבעד לשמשת ניידת משטרה. ככל שמדרימים גדל מספרם של ההומלסים, המסוממים והשיכורים המדדים , צילום: אסף גלעד רחוב בדרום סטוקטון מבעד לשמשת ניידת משטרה. ככל שמדרימים גדל מספרם של ההומלסים, המסוממים והשיכורים המדדים | צילום: אסף גלעד רחוב בדרום סטוקטון מבעד לשמשת ניידת משטרה. ככל שמדרימים גדל מספרם של ההומלסים, המסוממים והשיכורים המדדים , צילום: אסף גלעד

אני מתחיל את הביקור בעיר בתחנת המשטרה ועולה על הניידת של סמל דוויין קנטוול, אחד השוטרים הוותיקים בעיר, ג'ינג'י בעל גוף בריא עם מניירות של ג'נטלמן וטון שקט ומדוד שמוכיח שהוא בשליטה. הבעת הפנים האהובה עליו היא כיווץ הפה, כאילו זה עתה חטף מכה כואבת והוא מת להחזיר.

אנחנו מתנהלים לאטנו ברחובות דרום סטוקטון, שכמו בכמעט כל עיר בעולם נחשב החלק הפחות מוצלח לעומת חלקה הצפוני. ככל שאנחנו מדרימים מספרם של ההומלסים, המסוממים והשיכורים המדדים הולך וגדל. שני שחורים שנשענים אל הקיר מחייכים בחיוך חסר שיניים ושואלים את סמל דוויין אם במקרה יש לו סיגריה. "אוקיי, חבר'ה, תודה", הוא עונה בנימוס ומנופף בידו כשהוא ממשיך בנסיעה אטית במורד הרחוב. אנחנו מתקרבים למקלט לחסרי בית המופעל, כמו מוסדות צדקה רבים בעיר, על ידי הכנסייה הקתולית. אני שם לב לחבורה גדולה של שיכורים ברחוב, ושואל את דוויין מדוע הם לא במקלט. "יש להם חוקים נוקשים שם", הוא עונה. "כשאתה מגיע למקלט אתה חייב להיות פיכח. לכן הרבה אלכוהוליסטים לא רוצים להגיע בכלל".

בינואר הקרוב יסגור סמל דוויין 22 שנות שירות במשטרת סטוקטון. כשהצטרף למשטרה, אי שם בתחילת שנות התשעים, חלם להילחם בפשע ולשפר במשהו את מצבה של העיר, שתמיד סבלה משיעורי פשיעה גבוהים. אבל עכשיו הוא מטיל ספק בהצלחתו. "סטוקטון במצב גרוע יותר משהיתה כשהצטרפתי", הוא אומר בעצב. אנחנו חולפים על פני עוד כמה הומלסים. אחד מהם עומד בקושי ומטיל את מימיו לעיני כל לכיוון גדר חיה, מתעלם לחלוטין מנוכחותה של ניידת משטרה ממש מאחוריו. "למשטרה אין כלים לטפל בזה", מסביר דוויין. "האיש הזה צריך לקבל ממני עכשיו קנס, אבל אין סיכוי בעולם שהוא יוכל לשלם אותו. אז אין פתרון לבעיה, ואין לי כלים שיוכלו לשפר את המצב שלו". מה עם תוכניות רווחה, אני שואל. "אלה", עונה לי הסמל בטון סבלני, כזה שמיועד לזרים שאינם מבינים דבר בחוקי המקום, "מיועדות כאן רק לאנשים עובדים".

מעצר מעורבים בתאונת פגע וברח. מספר השוטרים בעיר קוצץ ב־25%, וקיצוצים נוספים עוד צפויים , צילום: אסף גלעד מעצר מעורבים בתאונת פגע וברח. מספר השוטרים בעיר קוצץ ב־25%, וקיצוצים נוספים עוד צפויים | צילום: אסף גלעד מעצר מעורבים בתאונת פגע וברח. מספר השוטרים בעיר קוצץ ב־25%, וקיצוצים נוספים עוד צפויים , צילום: אסף גלעד

אנחנו ממשיכים לחצות את רחובות דרום העיר. בתים קטנים, חד־קומתיים ברובם, שבחזיתם חצר דשא קטנה - מראה של שכונה אמריקאית ממוצעת לחלוטין. אבל מכל פינה ניבטות אלינו כתובות גרפיטי אימתניות. בסטוקטון אין כתובות גרפיטי מקריות. מדובר בסימוני טריטוריה במסגרת מאבקי הכוחות בין הכנופיות בעיר, מסבירים לי. זוהי מלחמת דגלים, שבה הדגלנים מוצאים להורג על ידי הכנופייה היריבה מיד לאחר שהם נתפסים.

"SSS Scrap Killers" זועקת כתובת על תמרור עצור. SSS הם ראשי התיבות של הכנופייה הגדולה בעיר, South Side Stocktons, המשויכת למשפחות ה"נורטניוז", המאפיה ההיספנית הגדולה של צפון קליפורניה. Scrap הוא כינוי מעליב לכנופיות הדרומיות, ה"סורניוז", והכתובת נושאת מסר מאיים שאינו משתמע לשתי פנים: "דרומיים, אנחנו נהרוג אתכם".

אנחנו עוברים על פני בית גדול בן שתי קומות, צבוע בלבן, מכוסה כולו כתובות שחורות טריות. זמן קצר קודם לכן טיפסו עליו חברי כנופיית ה־SSS וריססו אותו בכתובות הנצחה לחבר כנופייה בן 16 בשם ריי, שנהרג מירי מרכב חולף בכביש שממול. המרססים לא הסתפקו רק בבית אלא הפכו גם את צומת הרחובות הסמוכים למעין כיכר הנצחה מאולתרת, מעוטרת בכתובות הגרפיטי שלהם. הם גנבו רכב והקיפו את המקום כמה פעמים בחריקות גלגלים כדי לסמן את קווי המתאר של כיכר הזיכרון המאולתרת. הדיירים שהתעוררו מהרעש יצאו החוצה רק כדי לגלות שביתם רוסס בכתובות גרפיטי. זהו מעשה שכיח בסטוקטון. חברי הכנופיות בוחרים בית, בדרך כלל כזה שמתגוררים בו תושבים חפים מפשע, שנמצא מול ביתו של חבר כנופייה עוינת, ומרססים אותו בלילה בכתובות. בבוקר שאחרי מתקשה השכן שממול להתעלם מהאזהרה.

הכסף הלך, הפשע בא

שוטר אחד לכל אלף תושבים ו־51 הרוגים מתחילת השנה

הגעתי לסטוקטון כדי לחזות מקרוב בהתפוררות החלום האמריקאי, בקריסתה של עיר שנישאה על גלי האופטימיות של בועת הנדל"ן וסופגת עד עכשיו את גלי ההדף מהתנפצותה. סטוקטון היתה באופן היסטורי עיר של סוחרים ופועלים, בני המעמד הנמוך בעיקר, אבל בועת הנדל"ן הגיעה גם אליה והביאה סביב שנת 2000 לפריחה בשכונותיה הצפוניות והיוקרתיות יותר. תושבי אזור המפרץ הסמוך החלו לעבור לשכונות אלה תוך שהם מנצלים את חגיגת האשראי כדי לקנות בתי מידות מרווחים, שהם לא ממש יכלו להרשות לעצמם, במרחק שעת נסיעה ממקומות עבודתם. עיריית סטוקטון עצמה השתתפה גם היא בחגיגה - לוותה כספים, השקיעה באג"ח, והוציאה הרבה מעבר ליכולתה על תוכניות שיפוץ ובנייה גרנדיוזיות. כשוול סטריט קרסה, הכל התמוטט. לא רק שהעירייה הפסידה הון עתק בהשקעותיה, אלא שהתושבים, שרבים מהם איבדו את עבודתם, לא יכלו לעמוד בהחזרי המשכנתא והפסידו את בתיהם לבנקים. התוצאה: הכנסות העירייה מארנונה צנחו. הדרך מכאן לחובות עירוניים תופחים ולפשיטת הרגל היתה קצרה - ומשם גם הזינוק ברמות הפשיעה והירידה הקיצונית באיכות החיים.

העיתונאי המקומי סקוט סמית. "כולם היו חמדנים" , צילום: אסף גלעד העיתונאי המקומי סקוט סמית. "כולם היו חמדנים" | צילום: אסף גלעד העיתונאי המקומי סקוט סמית. "כולם היו חמדנים" , צילום: אסף גלעד

לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית פזורות היום ערים שנקלעו למשבר דומה. הריכוז הגדול ביותר שלהן הוא בקליפורניה. אבל דומה שאין מקום בארצות הברית שבו למחירי הבתים היתה השפעה ישירה כל כך על רמת הפשיעה כמו בסטוקטון. הצלילה החדה בהכנסות העיר מארנונה הביאה לקיצוץ כמעט מיידי של כרבע מהשוטרים בעיר - כי באמריקה כמו באמריקה, המשטרה העירונית ממומנת כולה בידי המועצה המקומית. אם ב־2007, נקודת השיא של מחירי הנדל"ן בעיר, הגיע מספר השוטרים לשיא מקומי של 420, היום מאיישים את המשמרות 320 שוטרים בלבד - אחד לכל אלף תושבים. וזאת בעיר שנודעה גם קודם לכן ברמות הפשיעה הגבוהות שלה. לשם השוואה, בערי החוף המזרחי עומד הממוצע על כשלושה שוטרים לכל אלף תושבים. את מספר הנרצחים בעיר יודע לדקלם בעל פה כל תושב, משום שהעיתונות המקומית דואגת להציג לקוראיה ספירה יומית. נכון לכתיבת שורות אלה קיפחו את חייהם מתחילת השנה 51 אנשים, חברי כנופיות ועוברי אורח חפים מפשע. בשנה שעברה נרצחו בעיר 58 תושבים, ובקצב הנוכחי נדמה שהשנה צפויה להאפיל על קודמתה.

ענף תעשייה משגשג בעיר

סטוקטון הופכת לבירת המתאמפטמין של החוף המערבי

 

לאלימות בסטוקטון יש שם, וקוראים לו מת', או בשמו המלא: מתאמפטמין. בשנים האחרונות הפך הסנטרל ואלי, העמק רחב הידיים שבו שוכנת סטוקטון, לנתיב ההברחה המרכזי של סמי המת' ממקסיקו לארצות הברית, בזכות ריבוי המהגרים המועסקים בעמק והמיקום המרכזי שלו ברשת הכבישים, הרכבות והספינות. סטוקטון עצמה זכתה לכינוי המפוקפק "בירת המת' של החוף המערבי", ובשנים האחרונות נודע כי כמה מחברי קרטל הסמים המקסיקני בחרו להתגורר בעיר ולנהל בה מקרוב את רשת ההברחות והייצור.

השעה כבר שש בערב של יום שישי, תחילת סוף השבוע האמריקאי. על מסך הקריאות בניידת של סמל דוויין מופיעות לא פחות מאלף שורות מרצדות על המסך בירוק ובאדום. כולן קריאות למשטרה שהגיעו היום, חלקן מוקדם בבוקר. "וזה עוד יום רגוע יחסית", אומר לי דוויין בשלווה. קריאה שהגיעה בשמונה בבוקר ממישהו שהשאיל את רכבו לאחיו וזה לא החזיר אותו טרם נענתה. "לשוטרי הפטרול יש אחריות להחליט מה חשוב ומה לא", הוא מסביר, ומצביע לעבר קריאה שנענתה לא מזמן: אדם עובר מבית לבית ומבקש להתרים כסף עבור מעון לנשים מוכות, אבל התושבים חושדים שמדובר בנוכל.

לאחרונה הוא נראה גם יוצא מתוך קזינו. השוטרים החליטו לשלוח אליו ניידת לאחר שהתקבלו קריאות דומות מכמה תושבים. בעקבות הקיצוצים שערכה העירייה במצבת כוח האדם שלהם החליטו השוטרים להתמודד עם המחסור באי־מענה קטגורי לקריאות מסוימות. בית שהופעלה בו אזעקה כבר לא יזכה לביקור של שוטרים, אלא אם כן ישנה עדות חותכת לפורץ שנמצא בזירה. אחת הפניות הפופולריות שבעבר היתה זוכה לטיפול היא זימון שוטר מלווה לפרידה של בני זוג. "נהגנו ללוות את בן או בת הזוג בשעה שהיו באים לקחת את חפציהם האישיים מהבית של האקס. היום אנחנו כבר לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".

בית שרוסס בכתובות גרפיטי של כנופיית SSS כדי לאיים על חבר כנופייה יריבה שגר ממול. משמאל: אנדרטה מאולתרת לחבר כנופייה שנרצח בית שרוסס בכתובות גרפיטי של כנופיית SSS כדי לאיים על חבר כנופייה יריבה שגר ממול. משמאל: אנדרטה מאולתרת לחבר כנופייה שנרצח בית שרוסס בכתובות גרפיטי של כנופיית SSS כדי לאיים על חבר כנופייה יריבה שגר ממול. משמאל: אנדרטה מאולתרת לחבר כנופייה שנרצח

באותו רגע דוויין מקבל דיווח על תאונת פגע וברח במרחק כמה צמתים מאיתנו. רכב לבן מסחרי התנגש בוואן ביואיק שחור והותיר אחריו פצוע שדרגת הפציעה שלו אינה ידועה. בתוך שניות מאתר הסמל המנוסה את הרכב הפוגע ומתחיל במרדף אחריו. "איך עלית עליו?", אני שואל, והוא מצביע על לוחית הרישוי של המאזדה, המוסתרת באלגנטיות על ידי פיסת בד לבן. הוא מסמן לרכב לעצור בצד, ובתוך שניות מגיחות עוד שתי ניידות. שלושת הנוסעים נשלפים מהרכב ומצווים לשבת על הקרקע לאחר שידיהם נאזקות. האחד הוא קשיש רזה בעל שיער מלבין. שני האחרים הם היספנים בני 16–17. מכיסו של הנהג נשלפת סכין, והוא נלקח הצדה לבדיקת שכרות. הוא נמצא פיכח. "מה יעשו איתו עכשיו?", אני שואל את דוויין, שכבר מתחיל להשתעמם. "זה תלוי בשופט", הוא אומר ומושך בכתפיו. "יכול להיות שהוא ישוחרר כבר היום. אולי הוא ייכנס לכמה ימים למוסד לעבריינים צעירים שממנו הוא ישתחרר במהירות, זה כבר לא בידיים שלנו".

מונופול שיש בו רק מפסידים

או: איך עיריית סטוקטון בזבזה עצמה למוות

 

ייתכן שאיש לא היה נותן דעתו לעיר מוכת הפשיעה הזאת אלמלא הגישה ביוני האחרון בקשה לפשיטת רגל ובכך הפכה לעיר הגדולה ביותר שפשטה רגל בארצות הברית מאז ומעולם. לפשיטת הרגל הזאת אין כל קשר לנתיבי הסחר בסמים ברחובות העיר או לספירת הגופות שמנהלת העיתונות המקומית. הסיבה להליך היא חוב של 26 מיליון דולר שהצטבר בקופת העירייה, רובו לקרן הפנסיה של עובדי מדינת קליפורניה. כפי שמסכמת זאת סגנית ראש העירייה קתרין מילר: "קדם לצעד הזה משחק מונופול אחד גדול ששיחקו בו חברי מועצת העירייה ב־20 השנים האחרונות. הם הטילו קוביות פעם אחר פעם, ולבסוף הפסידו במשחק".

גם כאן סטוקטון לא לבד. עיריות ומדינות ברחבי ארצות הברית שיחקו במשך שנים עם כספי משלמי המסים שלהן - וכל עוד אלה רשמו רווחים, הן הצטרפו לטירוף הצריכה שאחז באומה האמריקאית וחיו הרבה מעבר ליכולתן האמיתית. בחסות האשראי המוגזם הן פצחו בפרויקטים גרנדיוזיים, ניפחו את השירות הציבורי שלהן, והעניקו לעובדיהן תנאים מפליגים. כאשר השוק קרס נותרו הערים מול שוקת שבורה.

מלון סטוקטון המשופץ בטיילת הנטושה. העירייה הוציאה יותר מ־150 מיליון דולר על פרויקט שיפוץ ובנייה גרנדיוזי ונותרה עם הרבה פילים לבנים , צילום: איי פי מלון סטוקטון המשופץ בטיילת הנטושה. העירייה הוציאה יותר מ־150 מיליון דולר על פרויקט שיפוץ ובנייה גרנדיוזי ונותרה עם הרבה פילים לבנים | צילום: איי פי מלון סטוקטון המשופץ בטיילת הנטושה. העירייה הוציאה יותר מ־150 מיליון דולר על פרויקט שיפוץ ובנייה גרנדיוזי ונותרה עם הרבה פילים לבנים , צילום: איי פי

סטוקטון פשוט שיחקה את המשחק הזה במרץ רב יותר מערים אחרות. בשנות התשעים היא חילקה לעובדיה את החוזים השערורייתיים ביותר, ככל הנראה, בכל מדינת קליפורניה. התנאים המופלגים לעובדי הציבור כללו בין היתר פרישה בגיל 50 לחלק מהעובדים, ובגיל 55 לאחרים; פנסיות בגובה 100% מהמשכורת המקורית לחלק מהשוטרים והכבאים; ביטוח רפואי שמאפשר לראות כל רופא, להתאשפז בכל בית חולים ולהשתמש בכל תרופה ולשלוח את החשבון לעירייה; והמרת ימי מחלה וחופשה מצטברים למזומנים בעת הפרישה. תוספות אלה הפכו את עובדי הציבור של סטוקטון ליקרים ביותר בקליפורניה, עם משכורת הגבוהה בממוצע ב־25% מזאת של עובד מדינה קליפורני רגיל. השיא שייך לעובדי כוחות החירום העירוניים, שעולים לקופת העירייה 150 אלף דולר בשנה בממוצע, פי שלושה מעלותו של עובד ציבור רגיל. "זאת לא תוכנית קדילאק, זאת תוכנית למבורגיני", אמרה מילר בתשדיר בחירות שהחלה להריץ בחודשים האחרונים, "ומי שמשלם את החשבון הוא העובד הרגיל, משלם המסים, שלעולם לא יוכל ליהנות מהטבות שכאלה".

סביב שנת 2000 שוב הטילו פרנסי העיר את קוביות המונופול והימרו על הלוואות כדי לממן את הפיתוח העירוני. הם נטלו הלוואות בסכום של 319 מיליון דולר במודל של ריבית משתנה, שנחשב אז נועז אך הגיוני: שלם מעט עכשיו והרבה אחר כך. אלא שהאחר כך הזה הגיע, והחזרי האג"ח וההלוואות של העירייה גבוהים כעת פי חמישה מכפי שהיו במקור. במקביל, מצאו מדינות ארצות הברית דרך חדשה למלא את קופתן על ידי נטילת הכנסות מהערים שבשטחן, וקליפורניה - שסבלה יותר מכולן מהתפוצצות בועת הנדל"ן - הפכה למובילה בהקזת כספים מעריה. למשל, היא החלה לגבות ישירות מהתושבים אגרות על הוצאה או חידוש של רישיון רכב, צעד שעלה לעיריית סטוקטון בהפסד הכנסות של 800 אלף דולר בשנה. זאת, בשעה ששיעור האבטלה בעיר טיפס אל מעבר ל־20% וההכנסות מארנונה המשיכו לצנוח בכ־50 מיליון דולר בשנה. בתנאים אלה היתה ההכרזה על פשיטת רגל כמו אוויר לנשימה לעירייה, פשוטו כמשמעו.

סטוקטון לא היתה הראשונה ולא האחרונה בקליפורניה להגיש בקשה להגנה לפי סעיף 9. קדמה לה וואלחו ב־2008, שכרעה תחת נטל הפנסיה לעובדיה ונאלצה לקצץ את התחייבויות הפנסיה שלה ב־75% כדי לשרוד, ואחריה הערים סן ברנרדינו ומאמות' לייקס, שהגישו בקשות לפשיטת רגל מאז יוני. סן דיייגו וסן חוזה ביצעו רפורמה בתוכניות הפנסיה של עובדיהן כדי להימנע ממצב חירום, ועוד ערים רבות במדינה הכריזו על מצב חירום שבמסגרתו יעמידו בנובמבר הקרוב בפני בוחריהן את האפשרות להעלות את מסי הארנונה כדי להציל את הערים. הסיבה לכך פשוטה - קליפורניה היא גילומו של משבר הנדל"ן האמריקאי: אחד מתוך כל שלושה מתושבי המדינה משלם כיום משכנתא בשווי גבוה בהרבה מהשווי הנוכחי של הבית שבו הוא גר, ומתוך כ־4 מיליון אמריקאים שאיבדו עד כה את בתיהם במשבר, חצי מיליון הם תושבי קליפורניה.

פיטר ווסטברוק הוא סוכן נדל"ן ממולח שמסתובב בשנתיים האחרונות ברחבי סטוקטון עם רכב שעל תא המטען שלו מודבק השלט "אני קונה בתים". יש לו מראה של סוכן נדל"ן ותיק, אבל לתחום הנדל"ן הוא הגיע כפנסיונר מבוסס רק ב־2009 - בדיוק ברגע הנכון. קודם לכן היה מנכ"ל של חברת רכיבי תקשורת אלקטרוניים, ונחשב למפיץ הגדול ביותר של תדיראן הישראלית בארצות הברית. "לא הייתי כאן כשהיתה בועה", הוא מתגאה. "אחרי שהתפוצצה זיהיתי את ההזדמנות ונכנסתי בזמן".

נטע רנקין (במרכז) עם אחייניותיה דסטני (משמאל) וטרי מקוי. טרי בת ה־15 בהיריון ונטע מכורה לסמים. בתה אשלי עובדת בזנות , צילום: אסף גלעד נטע רנקין (במרכז) עם אחייניותיה דסטני (משמאל) וטרי מקוי. טרי בת ה־15 בהיריון ונטע מכורה לסמים. בתה אשלי עובדת בזנות | צילום: אסף גלעד נטע רנקין (במרכז) עם אחייניותיה דסטני (משמאל) וטרי מקוי. טרי בת ה־15 בהיריון ונטע מכורה לסמים. בתה אשלי עובדת בזנות , צילום: אסף גלעד

ווסטברוק משתתף השבוע ביריד בתים להשכרה לסוכנים כמוהו מול משרדי ההנהלה של מחוז סן חואקין - יריד שזוכה לכינוי "מפגש נשרים", על שם אלה שמחכים שערך הבתים יירד נמוך מאוד ורק אז מסתערים ונועצים בהם את טפריהם. את חגיגת הקניות שהיתה בעיר עד לאחרונה הוא מכנה לא פחות משיגעון. "אנשים קנו בתים במשכנתא של 95% או 100%, והבנקים, יחד עם פרדי מאק ופאני מיי, פשוט נתנו להם. אין מילה אחרת מאשר חמדנות לתאר את מה שקרה: אנשים הניחו שהמחירים ימשיכו לעלות והם יעשו מזה כסף, ואיש לא הביא בחשבון תסריט של ירידת מחירים". צורת הפינוי מהבתים המעוקלים כבר הפכה לדבר שבשגרה: שוטר מגיע ודופק בנימוס על הדלת, הדיירים מתבקשים לארוז את חפציהם, ותוך כדי כך כבר מחליף מנעולן את מנעולי הכניסה לבית. כך מתנפץ לו חלום הנדל"ן הזול ורק החובות נשארים.

אימפריית הטיילת

הטיילת הנטושה, המרינה המוזנחת והיכל ההוקי הריק

 

סקוט סמית, הכתב הבכיר של העיתון העירוני "הרקורד", עושה לי סיור במתחם טיילת המרינה המחודש של סטוקטון, שנחנך ב־2005. המתחם הסטרילי למדי, שנראה כאילו נחת כחללית במרכזה של עיר לא מטופחת במיוחד, אושר לבנייה כדי למשוך מבקרים ועסקים לדאון טאון. העירייה הקצתה 145 מיליון דולר לתוכנית שאפתנית, שכללה השקת מרינה לבנה ומרהיבה ל־66 יאכטות, היכל הוקי חדש מחופה בקיר זכוכית עם עשרת אלפים מקומות ישיבה, מגרש בייסבול חדיש, מרכז קניות גדול ורכישה של בניין חדש לעירייה. הכוונה היתה טובה: להחזיר עסקים ותושבים למרכז העיר, שהחל להראות סימני התפוררות מחמת הפשע הגואה. אבל השיטוט במתחם מעלה בעיקר תחושת בדידות עמוקה. בערבו של יום שישי היינו סמית ואני המבקרים היחידים בטיילת המרינה. סמית מצביע על מסעדה סמוכה, ריקה מאדם. כמה שבועות קודם לכן אירע שם רצח שנלקח היישר מסרטי המאפיה: שני חברים באו לסעוד את לבם ולהשלים אחרי סכסוך ממושך. בסוף הארוחה הוציא אחד מהם אקדח וירה בשני מטווח של מטר.

ילדים ממשפחות מצוקה בסטוקטון משתכשכים בבריכה בביתם של ביל וסינדי , צילום: אסף גלעד ילדים ממשפחות מצוקה בסטוקטון משתכשכים בבריכה בביתם של ביל וסינדי | צילום: אסף גלעד ילדים ממשפחות מצוקה בסטוקטון משתכשכים בבריכה בביתם של ביל וסינדי , צילום: אסף גלעד

בקצה השני של הטיילת עומד מלון סטוקטון המשופץ. זהו אחד המלונות הוותיקים בעיר, אך השיפוץ משווה לו מראה קיטשי בסגנון ספרדי קלאסי. "העירייה ניסתה להביא למבנה המלון מסעדות יוקרה ונתנה להן הקלות מס, אבל הפרויקט נכשל והן החלו לעזוב אחת אחר השנייה", מספר סמית. גם בניין העירייה המיועד, שעומד לא רחוק משם, נותר מאויש רק בחלקו. העירייה אינה יכולה להרשות לעצמה כיום את המעבר, והוא מאכלס רק חניון ואת מחלקת המחשוב העירונית.

הסיכון שלקחה העירייה ב־2003, כאשר הגתה את תוכנית הפיתוח של אזור התעלה, לא היה נטול היגיון או הקשר באותה תקופה. בסוף שנות התשעים הפכה סטוקטון לדבר החם ביותר בנדל"ן הקליפורני. בשל קרבתה היחסית לסן פרנסיסקו היא עלתה על הרדאר של רוכשי הבתים, שחיפשו מגורים זולים ואיכותיים במרחק נסיעה סביר ממקום עבודתם במפרץ. עד 2010 גדלה אוכלוסיית העיר בכ־20% ומחירי הבתים קפצו במאות אחוזים. ב־2007 נע מחירו של בית חדש בעיר בין 400 ל־500 אלף דולר בממוצע, ובהתאם לכך גם מסי הארנונה שגבתה העירייה הלכו ותפחו. לכן הסיכון שבתוכנית שיפוץ מרכז העיר לא נראה גדול כל כך. מה גם שהוא נתפס כהשקעה כדאית: בהסתמך על המשך הצמיחה הכלכלית, שסופה לא נראה באופק, השקעת המיליונים היתה אמורה להביא לעיר עסקים ומבקרים, שהיו צפויים להחזיר את עלות ההשקעה עשרות מונים. אבל כאשר עלות פיתוח המתחם תפחה במהלך העבודות מעבר למתוכנן השתמשה מועצת העיר בקרן מיוחדת לפיתוח עירוני מייסודה של מדינת קליפורניה, בסכום של 12 מיליון דולר. עם ניצניו הראשונים של המשבר הכלכלי החליטה קליפורניה למשוך את הקרן הזאת חזרה לקופתה. "המדינה הסירה כל אחריות מהקרן ואמרה לעירייה דבר פשוט: אם אתם לא רוצים להחזיר לנו את הכסף, זה בסדר. קחו את המפתחות למרינה, אבל תתחזקו אותה בעצמכם. עכשיו העירייה תקועה עם פיל לבן שעלות התחזוקה השנתית שלו מגיעה למיליון דולר בשנה", אומר סמית.

סגנית ראש העירייה קתרין מילר. "תושבי העיר ועובדיה שילמו את מחיר חוסר האחריות של קודמינו בתפקיד" , צילום: Fritz Chin סגנית ראש העירייה קתרין מילר. "תושבי העיר ועובדיה שילמו את מחיר חוסר האחריות של קודמינו בתפקיד" | צילום: Fritz Chin סגנית ראש העירייה קתרין מילר. "תושבי העיר ועובדיה שילמו את מחיר חוסר האחריות של קודמינו בתפקיד" , צילום: Fritz Chin

אני שואל את מילר, סגנית ראש העירייה, מדוע העירייה אינה מוכרת את כל הנכסים המפוארים שהצטיידה בהם. "חשבנו על זה", היא מודה. "אבל אז שאלנו את עצמנו: מה בדיוק נמכור? את הספרייה? את תחנת המשטרה? אנחנו במצב רע, ורבים מהנכסים האלה שווים מעט מאוד. הם שקועים מתחת למים, כלומר שווים הרבה פחות מהשווי המקורי שלהם. מכירה של מגרש ההוקי או בית העירייה החדש לא תספק לנו הרבה מזומנים, ואקט של מכירה הוא בכל מקרה מעשה חד־פעמי. מה נעשה בשנה הבאה כשייגמרו לנו הנכסים למכירה?".

לדברי מילר, המצב שירשה מועצת העיר הנוכחית הוא קטסטרופלי, ולכן "נאלצנו לקבל החלטה קשה ולבקש הגנה מפני נושים. זו החלטה שלמדינה ולמחוקקים הפדרליים לא היה אומץ לקבל, אבל בקדנציה האחרונה הבאנו צוות ניהולי חדש והפכנו כל אבן כדי לבדוק מה אפשר לעשות". העירייה קיצצה ב־25% את מספר השוטרים, ב־30% את מספר הכבאים וב־43% בשאר עובדי העירייה. עוד לפני פשיטת הרגל הכריזה על מצב חירום כלכלי, מה שאפשר לה לקצץ בשכר העובדים בהיקפים שבין 9% ל־22%, לקצץ בשיעור של 30% בהפרשות לפנסיה ולביטוח רפואי ולהשעות העלאות שכר והטבות לאיגודים. ולמרות הכל, היא עדיין עמדה בפני חוב של 26 מיליון דולר - שבגינו הגישה את הבקשה לפשיטת רגל.

"מי ששילמו את המחיר עד עכשיו היו תושבי העיר, שמקבלים פחות שירותים, והעובדים שלנו - ששילמו חלקם במשרתם, וחלקם במשכורת ובתנאים שלהם - ועוד לא אמרנו את המילה האחרונה בתחום", אומרת מילר בצער. "מי שיצטרפו עכשיו לנפגעים יהיו הפורשים לפנסיה, שיסבלו מקיצוץ מוחלט של הביטוח הרפואי שלהם, שגם כך ניתן רק לחלק מהפנסיונרים שלנו, והנושים שלנו, שייאלצו להסכים לתוכניות לפריסת חוב. אנחנו מצפים שהם יגלו חמלה כלפי התושבים שלנו, שסובלים מאוד וכורעים תחת הנטל". מילר מתנגדת נחרצות למדיניות של העלאת מסים, שנקטו ערי קליפורניה האחרות שנקלעו למצב דומה. "שיעור האבטלה בסטוקטון ממילא גבוה, ומושל המדינה כבר העלה מסים בנובמבר. לדעתי אי אפשר להעלות מסים כל עוד לא עשינו כאן סדר פיננסי", היא מסכמת.

ישו מרחם על ילדי הכנופיות

הכנסייה מחליפה את המדינה ונציגיה מתגייסים לעזרה

ביום המחרת אני מקבל שיחת טלפון מסינדי קריצ'פילד, פעילה בקהילה הבפטיסטית המקומית, ששמעה על הכתב מישראל שמסתובב בעיר. היא ובעלה ביל רוצים שאיווכח שיש בסביבה גם אנשים שאכפת להם מהקהילה, ומזמינים אותי לברביקיו שהם עורכים בעיירה החקלאית הסמוכה ברנטווד לילדים ממשפחות מצוקה היספניות מסטוקטון.

הנסיעה לברנטווד, מרחק חצי שעה ממרכז סטוקטון, מוכיחה עד כמה פסטורלי העמק שבמרכזו שוכנת העיר שפשטה את הרגל. נסיעה של דקות ספורות מחוץ לה ואני בכבישים שטובלים בנוף חקלאי יפהפה. בין לבין ניצבים בתים, מחסנים וחממות המוקפים בעצי וושינגטוניה, ברושים וערבה. ברקע מצהיב לו בלהט השרב ההר הגבוה בסביבה - דיאבלו, "הר השטן", שאותו אפשר לראות כמעט מכל פינה בעמק וגם מסן פרנסיסקו ומהמפרץ הצמוד אליה.

החלקה של הזוג קריצ'פילד (56) כוללת יותר מדונם של תירס לבן, מוקף בשדות של פלפלים ירוקים, אפרסקים, דובדבנים ואוכמניות. במרכזה ניצב בית רחב ידיים, שבבריכת השחייה שלו משתכשכים בצהרי אותו יום עשרות ילדים היספנים. מסביב עמלים בני הזוג על הכנת הברביקיו, שכולל נאצ'וס, מגוון סלטים, המבורגרים ונקניקיות. "הבשר מוכן!", שואג ביל, וגורר אחריו שובל של ילדים רטובים שנעמדים בתור לחלוקת הבשר.

הילדים האלה מגיעים מהמשפחות הקשות ביותר בסטוקטון. הוריהם הם בדרך כלל חברי כנופיות, נרקומנים, זונות, או שילוב של השלושה, ששלחו את ילדיהם לצהרון בפטיסטי הממוקם בלב שכונות הפשע. כי כמו תמיד באמריקה, את החללים שנותרים לאחר נסיגת הרשויות הממשלתיות ממהרות למלא הכנסיות השונות.

הכומר בוב מרגרון מהארגון "לא עוד ילד מת אחד" מחוץ לכנסייה שלו. "הכנופיות הן כבר עניין של אורח חיים" , צילום: אסף גלעד הכומר בוב מרגרון מהארגון "לא עוד ילד מת אחד" מחוץ לכנסייה שלו. "הכנופיות הן כבר עניין של אורח חיים" | צילום: אסף גלעד הכומר בוב מרגרון מהארגון "לא עוד ילד מת אחד" מחוץ לכנסייה שלו. "הכנופיות הן כבר עניין של אורח חיים" , צילום: אסף גלעד

בני הזוג קריצ'פילד הם בין הפעילים הבולטים בסטוקטון בסיוע לילדים מרקע נחשל. בין היתר הם מבלים פעמיים בשבוע בצהרון בהוראת קריאה באנגלית והגיית השפה. "זה לא שהילדים האלה לא יודעים לקרוא", מסבירה סינדי, "הם הולכים לבית הספר, אבל כשהם חוזרים הביתה הם לא מתאמנים, הם מדברים עם בני משפחתם בשפה אחרת, והם מתקשים להפנים את הקריאה. שיעורי פונטיקה מסייעים להם ללמוד את הקשר בין האות האנגלית לצליל ולהברה שהיא מפיקה". בני הזוג גם תומכים בסוכנות שמספקת עזרה רפואית וחומרית לנשים בהיריון, בסוכנות שמסייעת למכורים לאלכוהול ולסמים, ומייצגים את הכנסייה הבפטיסטית המקומית בפעילויות מסביב לעולם. כשנפגשתי עמם התכוננו לנסיעה עם משלחת של ילדים חירשים לביקור בבית ספר לחירשים במקסיקו, שלו תורמת הכנסייה. לאחר חזרתם הם יארזו שוב את מזוודותיהם וייסעו לסיביר כדי לפתוח שם קהילה בפטיסטית מקומית. הם כבר ביקרו באוגנדה ואפילו הספיקו לבקר בישראל. את פעילותם הענפה מממנות תרומות מהמאמינים, ללא עזרת המדינה או העירייה, ובמידה רבה במקומן. שבוע קודם לכן נטלו חלק באירוע חלוקת מזון ל־8,000 תושבי סטוקטון, שאורגן על ידי איחוד הכנסיות בעיר וקיבל את הכותרת "ספיריט דיי" - יום הרוחניות. הם הקימו דוכנים לחלוקת תירס, פופקורן ונקניקיות, התקינו מקלחות ציבוריות ונתנו לאלפי מסוממים וחסרי בית יום אחד של תקווה מתוקה.

כשאני שואל את בני הזוג מדוע הם מתאמצים כל כך, אף שברור שרגע אחרי הנקניקייה אותם הומלסים חוזרים לחיי עוני, ביל שולף תשובה מוכנה: "ישו הגיע לעולם בשביל להציל אותי, את ביל. אנחנו לא מנסים לשנות את העולם ולא יכולים לשנות אותו, אנחנו מחפשים את אותו אדם שישו בא לעולם ומת בשבילו. מספיק שעזרנו לנפש אחת - ועשינו את שלנו". זאת הסיבה שהם בחרו להתמקד בסיוע לילדים, אלה שעוד לא צורפו לאחת הכנופיות ויש סיכוי לשנות את תפיסתם העצמית ולסייע להם להינצל מחיים ללא עתיד. הם מספרים לי על ילד היפראקטיבי בשם קווין, שהיה מתפרע ומפריע לכל הכיתה שלו ללמוד. לאחר שכולם כבר התייאשו ממנו, הוא התחבר עם ילד אחר, רוי, והחברות ביניהם הפכה אותו לשקט יותר, לנינוח יותר. גם ילד כמו קווין זקוק לאהבה, מסבירים בני הזוג את מוסר ההשכל של הסיפור, וכשזה קורה, הוא יכול להשתנות. כשקווין היה בן ארבע הוא חזה באביו נכנס הביתה, מאיים באקדח על אמו, ואז מעביר את האקדח ללועו ויורה. שני אחיו הגדולים נלקחו לטיפול פסיכיאטרי, אבל קווין היה קטן מכדי לקבל את הטיפול, וכך הוא נותר תחת השפעת הטראומה עד שמצא מקלט במרכז הקהילתי של הכנסייה הבפטיסטית.

דור שמיני לכנופיות

ילדים בני 4 חברים בכנופיות, נערות בנות 14 בהיריון

 

ביום ראשון אני מוזמן לכנסייה הבפטיסטית הגדולה בסטוקטון, באחת השכונות הצפוניות המטופחות של העיר. במרכז השכונה אגם מלאכותי גדול ומגודר, שעל חופו בתים מצועצעים בסגנון קיטש אמריקאי. אני פוגש המוני מאמינים, בני המעמד הבינוני־גבוה, מרביתם לבנים, ששרים שירי גוספל ונשמה לצלילי להקה בעלת יכולות מוזיקליות נפלאות. הכומר מארק מפוצ'י נושא דרשה מושלמת בבגדים שחורים של מנכ"ל. הוא מדבר על אמונה בתחיית המתים, על אהבתו של ישו - ועל נאמנות בין בני זוג נשואים. "גברים ונשים צריכים להתייחס זה אל זה בכבוד, כמו אחים, ולא לנהל מערכות יחסים לא נאותות", הוא אומר לקול תשואות הקהל.

לאחר הדרשה אני פוגש את בוב מרגרון, לבוש במדים של ארגון בשם "לא עוד ילד מת אחד", המסונף לכנסייה הבפטיסטית ומחזיק את המתנ"ס שבו פעילים בני הזוג קריצ'פילד. כבר 18 שנה הוא עובד עם ילדים במצוקה, מכיר כל פינה בעיר, כל כנופייה, כל קורבן, ומתהלך ברחובות כמו אבא של כולם. אף שהוא מועסק ככומר במשטרה המקומית, הוא מתחבק עם פושעים וחברי כנופיות, פוקד את ביתם של קורבנות פשע, ובעיקר מחפש ילדים אבודים כדי להוציאם מהרחוב. המתנ"ס שלו, "פניאל מישן", הוא מבנה מטופח שמוקם בכוונה תחילה בלבה של שכונת פשע, כאילו בא לחרוץ לשון לראשי הכנופיות: אתם יכולים להמשיך לפשוע, אבל תעזבו את הילדים בשקט. לפני שנה הוא קנה בזול צריף שאירח פעילות סמים ערה, הרס אותו ובנה במקומו מגרש כדורסל שבו יכולים ילדי השכונה לשחק בשעות אחר הצהריים.

מרגרון (53) לא הגיע לפעילות הזאת במקרה. אביו נטש את אמו כשהיה ילד קטן, והשניים עברו ממקלט למקלט ולעתים גרו ברחוב. אחר כך הגיעו הסמים הקלים והקשים - קוק, הרואין, מת' - ואחר כך גמילה במוסד, שהובילה אותו לגילוי האמת וללימודי כמורה. כיום הוא נשוי בשנית ואב לילדה בת 10.

"סטוקטון עדה כיום לדור השמיני של חברי כנופיות", הוא אומר. "זה כבר לא עניין של שייכות לכנופייה כזו או אחרת, אלא עניין של אורח חיים, של כבוד המבוסס על דורות. הכנופיות שמות את ידיהן על הילדים, שקונים את השקרים שלהן על אחוות ה'משפחה'. אבל אותן משפחות נותנות לילדים האלה סמים, וכשהם נעצרים אף אחד מהמשפחה לא בא לבקר אותם". במרבית המקרים מי שטורח לבקרם הוא דווקא מרגרון. "תמיד גייסו ילדים לכנופיות וניצלו אותם לכל מיני דברים, אבל היום פונים אליהם בגילים צעירים יותר ויותר, והמלחמות בין הכנופיות רצחניות יותר. הילדים מצדם עושים מאמצים גדולים יותר להתקבל לכנופיות", אומר מרגרון. "ככה זה. כשההורים לא מתפקדים, עדיפה תשומת לב שלילית מאשר חוסר תשומת לב".

בבתי הספר המורים מנסים להפגין אפס סובלנות כלפי הכנופיות, אבל אלה מצליחות להערים עליהם. התלבושת האחידה הנכפית על התלמידים אמורה היתה להעלים את תחרות הצבעים בין הכנופיות, אבל מרגרון מסביר לי שסממני הזיהוי מוסתרים ברמזים על כמה מפריטי הלבוש. מרגרון מראה לי תמונה שבה ילד קטן מצולם בבגדים אדומים ובנדנה אדומה, מסמן באצבעותיו את המספר 14 ומנסה לאמץ מבט מזרה אימה. המספר 14 מסמל את כנופיית "הנורטניוז" (N היא האות ה־14 באלפבית); 13 את "הסורניוז"."על זה הם נלחמים, על ילד בן ארבע", הוא מניד את ראשו בעצב.

אנחנו יוצאים לשטח כדי לבקר כמה מהמשפחות שלהן מנסה מרגרון לעזור. אנחנו נכנסים לבית קטן שבמרכזו ספה המכוונת למסך טלוויזיה שטוח גדול. מלבד שני הפריטים האלה הבית ריק. נטע רנקין (30) מגדלת במקום את שלוש בנותיה ושלוש אחייניותיה. בתה בת ה־14, אשלי רנקין, הפסיקה ללמוד בגיל 12, פגשה ב"בועה" - שמה של המקטרת לעישון אמפטמינים - והפכה לשפחת מין של הכנופיות המקומיות. אמה תולה תקווות בכך שהבנות האחרות יסיימו 12 שנות לימוד, אבל מהספה בבית הריק החלום הזה נראה רחוק למדי.

משם אנחנו ממשיכים לבית משפחת טובאר בשיכון העלוב והמוזנח סיירה ויסטה. אם המשפחה, חואניטה, נעלמה בגיל 22 לאחר שבעלה חשד שהיא מתכוונת לעזוב אותו. שבועיים אחר כך נמצאה גופתה במצב ריקבון מתקדם בתעלה בצד השני של העיר. מרגרון מבקר את אמה ואחותה, שמטפלים בשני הילדים היתומים של חואניטה. השניים צופים במשחק הראשון של תחילת עונת הפוטבול במסך טלוויזיה ענק. מרגרון עוטה על פניו חיוך מעודד ומחבק את הילדים הקטנים כאילו היה אביהם האובד. דקה אחרי שאנחנו יוצאים מהבית הוא פורץ בבכי ומוביל אותי לתעלה שאליה הושלכה גופתה של חואניטה. חואניטה נהגה לפקוד את המתנ"ס שלו, ועד היום הוא מתקשה לסלוח לעצמו על שלא הצליח להגן עליה.

הגיע הזמן לתת להם חכות

כולם היו חמדנים ובזבזו יותר ממה שהיה להם

 

אני חוזר לתחנת המשטרה בשעת ערב מוקדמת כדי להיפרד מסמל דוויין, ומגלה תחנה סגורה. הסמל ממתין לי בתוך המשרדים, וניגש במיוחד כדי לפתוח את הדלת הנעולה. הכניסה חשוכה. "ככה נראית תחנת משטרה בעיר פשע?", אני שואל אותו. "קיצוצים", הוא עונה ביובש.

"המצב מסובך אבל ההסבר בעצם די פשוט: אנשים בזבזו יותר ממה שהיה להם", מסכם למחרת העיתונאי סקוט סמית את המצב בסטוקטון — ובאמריקה כולה. "אנשים התנהגו בחמדנות כי הם רצו בית גדול, הבנקים התנהגו בחמדנות כי הם רצו לשפר את רווחיהם. האיגודים המקצועיים, כמו זה של השוטרים, התמקחו על תנאים טובים יותר לעובדים כי זה תפקידם. אז את מי תאשים, את וול סטריט?", הוא מתמצת את המשבר על רגל אחת.

באותו רגע מופיעים בטיילת הנטושה כמה ילדים היספנים שמטילים חכות לאזור הסמוך למרינה. הם מעלים בחכתם כמה קילוגרמים נאים של דגים שמנים, שמהם יכינו ככל הנראה את ארוחת הערב שלהם. "טוב היו עושים הבנקים אם במקום לחלק משכנתאות הם היו מחלקים חכות", סמית מפטיר ספק בצחוק, ספק ברצינות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



63 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

62.
האמת, זה לא ממש נשמע כמו פה בארץ... שימו לב שאנשים שם רכשו בכסף שלא היה להם
ולקחו משכנתאות של כ 95%. פה, נכון, המחירים גבוהים, אבל רוב אלה שקונים, יש להם כסף, בד"כ דרך עזרה מההורים. נדיר שאנשים יקחו משכנתאות כאלה גבוהות מה גם שהבנקים לא מאפשרים ומבקשים כ 30% הון עצמי (אם איני טועה זה אפילו עלה והיום דורשים הון עצמי גבוה יותר). אלה שנדפקים פה, הם אלה שלהורים שלהם אין מספיק כסף לעזור... אבל אני מניח שגם באמריקה אם ההורים שלך יכולים לעזור לך אז אתה תתקדם מהר יותר. אני לא חושב שהמצב בארץ כזה טוב, אבל אני חושב שאנשים ממהרים להכריז כמה אנחנו מסכנים.
ישראלי  |  29.10.12
לכל התגובות