המשברים שיבואו לאחר המשבר

בתקופה שבה כולם עוסקים במשבר החובות בגוש היורו ובצוק הפיסקאלי בארה"ב, קל להעלים עין מהבעיות ארוכות הטווח של הכלכלה העולמית. אולם בזמן שאנחנו עסוקים בלהתמקד בסוגיות הדחופות, הבעיות ארוכות הטווח ממשיכות לגדול, וההתעלמות מהן מסכנת אותנו.

הבעיה הקשה ביותר היא התחממות כדור הארץ. הביצועים החלשים של הכלכלה הגלובלית אמנם האטו מעט את פליטת הגזים הרעילים, אך זוהי הפוגה קצרה בלבד. אנחנו נמצאים בפיגור משמעותי בטיפול בסוגיה הזאת: מאחר שהתגובה שלנו לשינויי האקלים היתה כל כך אטית, אם אנחנו רוצים לעמוד ביעד שהצבנו לעצמנו - הגבלת עלייתה של הטמפרטורה העולמית ללא יותר מ־2 מעלות - יהיה צורך בהפחתה חדה של פליטת הגזים הרעילים בעתיד.

להשקיע בהון אנושי

יש הטוענים כי לנוכח ההאטה הכלכלית העולמית צריך לדחוק את ההתמודדות עם בעיות האקלים לתחתית סדר העדיפויות העולמי. ההפך הוא הנכון, אם נכניס את התחממות כדור הארץ למערך השיקולים הכלכליים נוכל להפחית את הנזק המצטבר ולסייע לצמיחה.

במקביל, ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה והגלובליזציה מחייבת אותנו לערוך שינויים מבניים במדינות מפותחות ומתפתחות כאחת. שינויים מסוג זה עשויים להיות דרמטיים, והשווקים לא תמיד מגיבים אליהם היטב.

בדיוק כפי שהשפל הגדול צמח בין היתר בגלל קשיי המעבר מכלכלה כפרית מבוססת חקלאות לכלכלת ייצור אורבנית, כך גם הבעיות הנוכחיות הן בחלקן תולדה של המעבר מכלכלת ייצור לכלכלה המבוססת על שירותים. חייבים להקים חברות חדשות, והשווקים הפיננסיים המודרניים טובים יותר בספקולציות וניצול מאשר במתן מימון לחברות חדשות, בייחוד קטנות ובינוניות.

יתרה מכך, כדי לצלוח את המעבר הזה חייבים השקעה בהון האנושי שרוב האנשים לא יכולים לממן לבדם. אנשים רוצים שירותים כמו בריאות וחינוך, שני מגזרים שבהם הממשלה משחקת תפקיד מרכזי, באופן טבעי (בעיקר בשל כשלי השוק המובנים במגזרים אלה).

לפני המשבר של 2008 דיברו הרבה על חוסר האיזון הגלובלי ועל כך שמדינות שמאזניהן נמצאים ביתרה, כמו גרמניה וסין, חייבות לצרוך יותר. הבעיה הזו לא נעלמה: הטיפול הכושל של גרמניה ביתרה הוא חלק מחבילת הבעיות של משבר היורו. היתרה של סין כאחוז מהתמ"ג אמנם הצטמצמה, אולם טרם הרגשנו את ההשלכות ארוכות הטווח שלה.

הגירעון המסחרי הכולל של ארה"ב לא ייעלם מבלי שהתושבים יחסכו יותר ומבלי שיתבצע שינוי יסודי בהסדרים המוניטריים הגלובליים. הגדלת החסכונות תחריף את ההאטה הכלכלית, וגם לא נראה שהולך להתבצע שינוי מוניטרי כלשהו. סין אמנם צורכת יותר, אולם היא לא בהכרח תרכוש יותר סחורות מארה"ב. למעשה, יש סיכוי גבוה יותר שסין תגדיל את צריכת הטובין שלא ניתן לסחור בהם - כמו שירותי בריאות וחינוך - תהליך שישבש את שרשרת האספקה הגלובלית, בייחוד במדינות שמספקות את התשומות ליצואנים הסינים.

הסוגיה האחרונה היא משבר אי־השוויון הכלל־עולמי. הבעיה היא לא רק הנתח ההולך וגדל מהעוגה הכלכלית שעובר לבעלי ההכנסות הגבוהות, אלא גם העובדה שמעמד הביניים לא נהנה מפירות הצמיחה, ושבמדינות רבות העוני הולך וגדל. בארה"ב כבר נוכחנו לדעת ששוויון ההזדמנויות הוא מיתוס ותו לא.

השפל הגדול אמנם החריף את כל המגמות האלה, אבל הן היו גלויות לעין גם לפני שהוא פרץ. אני ואחרים טענו כבר מזמן שאי־השוויון המחריף הוא אחת הסיבות להאטה הכלכלית, ושהוא נובע בחלקו מהשינויים המבניים העמוקים והמתמשכים שעוברים על הכלכלה העולמית.

לא מקיימים הבטחות

מערכת כלכלית ופוליטית שלא נותנת מענה למרבית האזרחים אינה בת־קיימא בטווח הארוך. בסופו של דבר, האמון בדמוקרטיה ובכלכלת השוק יישחק, והלגיטימיות של המוסדות וההסדרים הקיימים תוטל בספק.

החדשות הטובות הן שהפערים בין הכלכלות המתעוררות לכלכלות המפותחות הצטמצמו משמעותית בשלושת העשורים האחרונים. עם זאת, עדיין ישנם מאות מיליוני עניים והיתה התקדמות מועטה בלבד בצמצום הפערים בין המדינות הנחשלות ביותר לשאר מדינות העולם.

הסכמי סחר בלתי הוגנים שיחקו תפקיד מרכזי בתחום הזה - כולל ההתעקשות להעביר סובסידיות לא מוצדקות לחקלאות, שהורידו את מחירי הגידולים שבהם תלויה פרנסתם של האנשים העניים ביותר בעולם. המדינות המפותחות לא קיימו את הבטחתם מכנס דוחא בנובמבר 2001, ליצור מנגנון מסחר שמעודד פיתוח, וגם לא מימשו את הצהרתם בכנס מדינות ה־G8 בגלנאיגלס ב־2005 להגדיל משמעותית את הסיוע למדינות העניות.

השווקים לא יפתרו את אף אחת מהבעיות האלה בעצמם. התחממות כדור הארץ היא לחלוטין בעיה מהותית שקשורה ל"מוצר הציבורי". כדי ליישם את המעברים המבניים שהעולם זקוק להם, הממשלות צריכות לשחק תפקיד פעיל יותר, דווקא בתקופה שבה גוברות הקריאות באירופה ובארה"ב לקצץ עוד ועוד.

בשעה שאנחנו נאבקים במשברים הנוכחיים, עלינו לשאול את עצמנו האם ההתמודדות שלנו איתם רק מחריפה את הבעיות ארוכות הטווח. הדרך שמנסים להטוות חסידי צמצום הגירעון ומדיניות הצנע רק מחלישה את הכלכלה בהווה ופוגעת בסיכוייה להתאושש בעתיד. האירוניה היא שהמקור הגדול ביותר לחולשה הכלכלית כיום הוא ביקוש מצרפי נמוך מדי, בשעה שיש לכך אלטרנטיבה: להשקיע בעתיד שלנו, בדרכים שיסייעו לנו להתמודד בו־זמנית עם בעיות האקלים, אי־השוויון, העוני הגלובלי והצורך בשינוי מבני.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור באוניברסיטת קולומביה. פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד ל"כלכליסט"