צילום: עמית שעל
עיני מגיע לקרב החדש מול ביבי בלי כוח פוליטי
יו"ר ההסתדרות היה רוצה לחזור על תסריט 2009, אז הקיצוצים הרחבים בתקציב לא פגעו בציבור שלו. אך ראש הממשלה כבר לא זקוק למטרייה הפוליטית של עיני, והוא נזכר דווקא בסרט של 2003, כשכופף הסתדרות חלשה לרפורמות גדולות
במשרד האוצר עושים מאמץ למצוא סעיפי תקציב לקצץ בהם כ־14 מיליארד שקל, כדי לעמוד ביעד ההוצאה שקבעה הממשלה לשנה הנוכחית. על פי הצעות האוצר, עיקר הקיצוץ המתוכנן יבוצע בתקציב מערכת הביטחון כ־3 מיליארד שקל אך במשרד רוצים לראות גם קיצוץ בקצבאות הילדים של כ־2 מיליארד שקל, שתלוי בכניסתן של המפלגות החרדיות לקואליציה. במקביל, צוות שמינה ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסח גם הוא הצעות לקיצוצים ואף העלאות מסים.
קראו עוד בכלכליסט
תכניות הקיצוצים המתגבשות מצביעות שוב על מאבק מסתמן בין משרד ראש הממשלה למשרד האוצר. על פניו, היד העליונה היא של האוצר, כיוון שעל פי החוק הוא המגבש את הצעת תקציב המדינה ומגיש אותה לאישור הממשלה, ולא צוות כזה או אחר במשרד ראש הממשלה. אולם, לפני כארבע שנים היה זה נגיד בנק ישראל סטנלי פישר שנקרא על ידי ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט לגשר על הפערים בין שני המשרדים. סביר להניח שגם הפעם יהיה זה פישר, שרק היום הודיע כי הוא מבקש לסיים את תפקידו ביוני, שיתבקש לשוב ולהטיל את כובד משקלו, כדי שניתן יהיה להגיש לממשלה הצעה מוסכמת בעניין התקציב.
אולם על פי התמונה הנפרשת עתה, המאבק החם יהיה בין נתניהו ושר האוצר שלו לבין יו"ר ההסתדרות עופר עיני. עיני עצמו בוודאי לא מופתע. בשבועות והחודשים האחרונים הוא אמר שוב ושוב שיסרב לכל פגיעה בעובדי המגזר הציבורי, אך גם הוא יודע שרגע האמת יגיע עוד מעט, כשמשרד האוצר יציג את ההמלצות שלו לממשלה החדשה. אז יצטרכו השרים להחליט האם הם רוצים ללכת לקרב ראש בראש נגד ההסתדרות ועיני, או לחפש מקומות אחרים לקיצוצים ורפורמות.
הרעיונות שדולפים ממסדרונות האוצר אינם חדשים. חלקם כבר מסתובבים ונדחים שוב ושוב בשנים האחרונות, וחלקם היו אמורים להתממש במהלך כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר, כחלק מהרפורמות של שנת 2003, שנעצרו רק עקב ההתנתקות ב־2005. אלא שאז עמד נתניהו מול יו"ר הסתדרות חלש בדמותו של עמיר פרץ, שנאלץ להסכים לרפורמות ענק כמו הלאמת קרנות הפנסיה, הפרטת נמלי הים ועוד. והיום הסיפור שונה.
ההסתדרות של עיני רחוקה מלהיות במצב הקשה, כלכלית ותדמיתית, שהיתה בו ההסתדרות ב־2003, אך לעיני אין עתה את הכוח הפוליטי שהיה לו עם כינון הממשלה הקודמת של נתניהו ב־2009. אז בתמורה לשידוך מפלגת העבודה אל הקואליציה הוא קיבל כמעט פטור מוחלט מהקיצוצים בתקציב, ולכל היותר הסכים לתרומת מחצית מדמי ההבראה של עובדי המגזר הציבורי. כיום משרד האוצר בוחן ארבע צעדים עיקרים שעלולים להוביל למאבק עם עיני וינסו להגיע להסכמות לפחות לגבי שניים מהם.
1. עיני חושב שהמגזר הציבורי נשחק מספיק
במרץ 2011 הסכים שר האוצר יובל שטייניץ להגדיל ב־1% את תוספת השכר שיקבלו כ־300 אלף עובדי המגזר הציבורי,
כך שזו תסתכם ב־7.25% לשנים 2010–2013. הפעימה האחרונה של אותה תוספת, שתגדיל את שכר העובדים ב-1% בממוצע, אמורה להיות משולמת מה־1 ביולי הקרוב. במושגים תקציביים, עלות שכר עובדי המגזר הציבורי תגדל בכ־500 מיליון שקל ב-2013, ובמיליארד שקל בשנה הבאה. אם מוסיפים לכך את דמי ההבראה שיקבלו העובדים ביולי שעלותם כמיליארד שקל, אפשר לראות מדוע במשרד האוצר היו רוצים מאוד לראות לכל הפחות דחייה, אם לא ביטול, של ההוצאה תקציבית בסך 1.5 מיליארד שקל השנה.
ועיני? הוא כמובן מתנגד קטגורית לכל קיצוץ בשכר עובדי המגזר הציבורי, שלדבריו משתייכים למעמד הביניים ומטה, קבוצות שכבר נשחקו מספיק. ללא הסכמה של עיני יהיה מאוד קשה לשנות את תוספות השכר, אולי מלבד אפשרות של ביצוע השינוי דרך חקיקה בכנסת, צעד שבוודאי ילווה בשביתות כלליות.
הבעייתיות בניסיון לקצץ בשכר המגזר הציבורי עשוייה להיות בכלל עקב הזמנים, שכן ספק אם הממשלה תצליח לארגן חקיקה ברוח זו לפני יולי. אחר מכן כבר לא יהיה ניתן לקחת בחזרה כסף מהעובדים. אם ללמוד מ־2009, אז הבחירות נערכו ב־10 בפברואר ותקציב 2009–2010 אושר סופית בכנסת רק ב־15 ביולי, אף שזה לתמיכת ההסתדרות וארגוני המעסיקים. עתה, כאשר מדובר גם על תקציב עם קיצוצים רבים, ללא תמיכת ההסתדרות ובמקביל דרושה הכרעה בנושא גיוס חרדים, ספק אם נתניהו יצליח להגיע להסכמות שיאפשרו חקיקה עד סוף יוני.
2. הפטור ממס בקרנות השתלמות בסכנה
כל שנה מוותרת המדינה על מס בשווי של כ־4 מיליארד שקל על הפרשות לקרנות ההשתלמות, תוצאה של הסכם אליו הגיעה המדינה עם ההסתדרות בשנות השמונים. מאז ועדת בן־בסט בשנת 2000 ניסו במשרד האוצר שוב ושוב לבטל את הפטור הניתן גם לשכירים וגם לעצמאים, אך ללא הצלחה. עיני מסרב. באוצר אומרים כי לביטול הפטור יש גם הצדקה מוסרית, שכן רק כ־37% מאוכלוסיית השכירים נהנית מההטבה הזו, שכשלושה רבעים מהם שייכים לעשירון העליון. זאת אף שהפטור הוא על הפרשות לקרן משכר ברוטו של עד כ־16 אלף שקל בחודש.
ועיני? אין איש במשרד האוצר שחושב שניתן יהיה בנקל להוציא ממנו את ביטול הפטור. הניסיונות הרבים לבטלו במהלך השנים הפכו את הפטור ממס לבבת עינם של ועדי העובדים, ולמעשה לאחד הפטורים ממס הבודדים שמהם יכול ליהנות שכיר ממעמד הביניים. לעיני ברור כי הסכמה שלו לביטול הפטור פירושה מלחמה קשה מבית. לכן, קשה להאמין שלמרות המצב והמשבר, עיני יסכים לביטול הפטור.
בשורה התחתונה, ההיקף התקציבי של הפטור אינו מבוטל כלל וכלל, אך בכל מקרה ביטולו לא יעזור לתקציב 2013, שכן טכנית יהיה קשה לבטל פטור ממס באמצע שנה. עד 2014 הרבה יכול לקרות, אך לא מן הנמנע כי עיני יסכים בסופו של דבר לאיזשהו שינוי במתווה הפטור, כך שיכיל עוד מדרגה או שתיים שתעניק פטור בדרגות השכר הנמוכות יותר ופטור חלקי בדרגות גבוהות יותר.
3. עז ושמה האיסור על שביתה במגזר חיוני
לסעיף זה אין משמעות תקציבית ישירה, אך באוצר משוכנעים כי אם יצליחו ליישם אותו, מדובר יהיה בלא פחות ממהפיכה ביחסי העבודה במגזר הציבורי. מהפכה שתאפשר לחסוך כסף מאוחר יותר, שכן הוא יחליש את כח המיקוח של הועדים החזקים.
בפועל, מדובר על רצון של האוצר להעביר כל סכסוך עבודה בשירותים שיוגדרו חיוניים לציבור לבוררות. הרעיון של בוררות חובה עלה בשנים האחרונות מספר פעמים, בעיקר על ידי הממונה על השכר לשעבר אילן לוין. בראיון ל"כלכליסט" באוקטובר 2011, בשיא המאבק בין האוצר לרופאים, אמר לוין כי יש לאפשר לבית הדין לעבודה לחייב בוררות, כדי לצמצם את הפגיעה בציבור בעקבות שביתות ארוכות.
ועיני? מדובר על לא פחות מסדין אדום עבור ההסתדרות, שרואה בצעד כזה פגיעה באחת הזכויות הבסיסיות שארגוני עובדים נאבקו עבורם ב־100 השנים האחרונות. דרישה למניעת שביתה היא ברוך לא קטן, כי אמנם יהיה קל מאוד להצדיק ציבורית פגיעה בזכות השביתה של עובדי הנמלים, אך משפטית יהיה קשה להסביר מדוע מדובר בשירות חירום או שירות שאי אפשר להפסיק אותו ולו לכמה שעות. מאידך, פגיעה בזכות השביתה של הרופאים והאחיות לא תתקבל ציבורית, אבל דווקא היא בעלת היגיון משפטי מסויים, שכן מדובר בחיי אדם.
בשל הקושי לסמן את הקו המשפטי של מהו שירות חיוני ומה לא, הסיכוי של הצעה זו להיות מיושמת הוא קטן. חוק כזה אולי ייכנס לחוברת ההצעות של משרד האוצר אך בתור עז בלבד, כדי לגרום לעיני להסכים לדברים אחרים בתמורה לביטול ההצעה.
4. רפורמה בשירות הציבורי תעלה יותר מדי
הפנטזיה הגדולה ביותר של נתניהו ואנשי האוצר היא הרפורמה בשירות הציבורי. נכון, המושג "רפורמה" עמום כמו המושג "מכונית", אבל הכוונה היא לשנות באופן יסודי שני אספקטים מרכזיים: ראשית, מנהלים בדרג בינוני ומעלה לא יהיו קשורים בהכרח למשרד מסויים אלא לשירות המדינה בכלל, ולכן ניתן יהיה לנייד אותם בין משרד למשרד כאשר צריך זאת. ההסתדרות בוודאי לא תאהב שינוי כזה, אבל לא עליו יושבת המשק.
החלק השני של הרפורמה הוא שיגרום להרבה חיכוכים בין ההסתדרות למשרד האוצר. בחלק הזה האוצר מעוניין להכניס תחת המושג "גמישות ניהולית" את הנהלים שיאפשרו לשירות המדינה להתנהל בדומה ככל הניתן למגזר הפרטי - בונוסים על פי תמריצים, ניוד עובדים בין מחלקות ללא צורך בהסכמת הוועד, וכמובן האפשרות של פיטורים ביתר קלות, כולל הארכה של תקופת הארעיות (עד לקבלת הקביעות) לחמש שנים במקום שנתיים כיום. במילים אחרות, הכוח של המנהלים במשרדי הממשלה יגדל על חשבון כוחם של הוועדים החזקים של הסתדרות עובדי המדינה.
ומה יש לעיני להגיד על זה? האמת קצת מפתיעה. ליו"ר ההסתדרות אין התנגדות עקרונית לרפורמה שכזו, גם אם הוא לא בהכרח יסכים לכל חלקיה (כמו הארכת הארעיות), פשוט משום שגם בסביבתו מבינים שמה שהיה לא יכול להימשך. לא מדובר רק על דאגה כנה לאיכות השירות הציבורי, אלא פשוט כי ככל שתופעת העסקת העובדים בחוזים אישיים מתרחבת, כיום הם כ-10% מכלל עובדי המדינה, וכך גם הוצאות העבודות למיקור חוץ, כך קטן כוחם של הוועדים וההסתדרות ובהתאם גם יכולתם להביא דיבידנד בדמות תוספות שכר נאות, כמו שעשו עד כה.
בסוף הכל עניין של מחיר. כשנתניהו רצה להפריט את הנמלים ב־2003, הוא היה מוכן לתת לכל פועל מענק של 100 אלף שקל. כשראש ממשלה רצה להפריט חלק מהרכבת, כל עובד קיבל מענק של כ־20 אלף שקל. לכן רפורמה במגזר הציבורי על יותר מ־300 אלף עובדיו יכולה לעלות הרבה מאוד כסף. ספק אם לתקציב המדינה יש את הסכומים הנדרשים.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה