תן 23 שנות חיים, קח דירה בבת ים

276 משכורות. זה מה שנדרש מהירושלמי הממוצע שרוצה לקנות דירת 4 חדרים ממוצעת בעיר הבירה, שגם ככה צריך לגייס הרבה תעצומות נפש בשביל להתגורר בה. 276 משכורות. אלה 23 שנה. וגם זה תחת ההנחה המופרכת שאפשר במשך 23 שנה לא לאכול, לא לשתות, לא לגדל ילדים, לא לפתוח את העיניים - רק לשלם את התשלומים על מחיר הדירה. כשלוקחים את הנתונים האלה ומתרגמים אותם למציאות, קרי למשכנתא שצריך לקחת, לילדים שצריך לגדל, לחיים שצריך לחיות, המסקנה המתבקשת היא אחת: הירושלמי הממוצע לא באמת יכול להרשות לעצמו לקנות דירה ממוצעת בירושלים.

הירושלמים כמובן לא לבד, אלא, כרגיל, רק נקודת הקיצון. גם מצבם של תושבי לוד קשה. הם צריכים להקדיש 155 משכורות, 13 שנות חיים, לרכישת דירת 4 חדרים בעיר שלהם, שלא בדיוק מצטיירת כאימפריית נדל"ן וממילא סובלת מתדמית איומה. למען האמת, זה גם מצבם של כמעט כל הישראלים האחרים. היחידים שנמצאים איפשהו קרוב ליעד הנכסף שהפוליטיקאים מנסים לכוון אליו - 100 משכורות לדירה - הם תושבי מודיעין. כל האחרים יכולים רק לחלום על לוקסוס כזה. ובשביל לתבל את התבשיל הזה בעוד קצת פסימיות, המספרים האלה רק הולכים ועולים. כי מחירי הדירות ממשיכים לנסוק, ואילו המשכורות תקועות ולא מתקדמות לשום מקום.

 

לצפייה בטבלה בקובץ pdf ליחצו כאן

 

ברלין? קריית אתא!

המספרים האלה, המשקפים את מחיר הדירה בשנות חיים ביישובים שונים, נחשפים כאן לראשונה. אפשר לחשב אותם הודות לכך שמשרד השיכון שחרר לפני כשבוע נתונים על מחירי הדירות ב־2012 ב־76 יישובים שונים בישראל. אם מחלקים את המחירים האלה בשכר הממוצע בכל יישוב, שאותו מפרסם הביטוח הלאומי, התוצאה היא שנות החיים שצריך תושב "לשלם" כדי להגיע לדירה משל עצמו*.

המציאות שנחשפת מבהילה. היא מבהילה משום שהמספרים המופרעים - 276 משכורות לדירה בירושלים, 274 משכורות לדירה בבת ים, 269 משכורות לדירה בתל אביב - לא צצים רק באזורי הביקוש. ממש לא. לראשונה מתברר שגם בפריפריה, ואפילו בפריפריה הרחוקה, מחירי הדירות התנתקו לחלוטין מרמות השכר. הנה, מספר המשכורות שדרוש לרכישת דירה בלוד זינק בארבע שנים ב־90%. בבאר שבע הוא זינק ב־42%. בקריית גת הוא זינק ב־37%. בקריית אתא הוא זינק ב־38%. לא תגידו במנהטן, לא תגידו בברלין, בקריית אתא.

העיר היחידה שבה מספר המשכורות שדרוש לדירה לא השתנה בשנים האלה היא רעננה. לא משום שמחירי הדירות שם לא עלו - הם עלו - אלא משום שהשכר של תושביה עלה באותה מידה. כנראה תושבי רעננה, שמשתכרים בממוצע כ־12 אלף שקל בחודש ברוטו, יודעים לבחור איפה לעבוד.

דור שלם ילך לאיבוד

הואיל ואנשים בסופו של דבר לא מתגוררים ברחוב אלא בין ארבעה כתלים, ושיעור הבעלות על דירות בישראל לא ירד באופן משמעותי בשנים האחרונות, מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שהישראלים מכניסים את עצמם להרפתקה פיננסית שגדולה עליהם בכמה מידות.

המשכנתאות שהציבור לוקח כדי לממן את חלום דירת ארבעת החדרים נוסקות בקצב של עליות המחירים. הבועה מתנפחת ומתנפחת, והיא עלולה להתפוצץ אם האבטלה תתחיל לעלות, אם הריבית תתחיל לעלות, בקיצור - כשהחזר המשכנתא החודשי ייהפך לבלתי אפשרי, כי לא יישאר ממה לחיות.

אם תסריט בלהות כזה אכן יתממש, המשמעות תהיה שהעתיד של דור שלם של ישראלים ילך לאיבוד. תהליך דומה נרשם בארצות הברית, שם דור שלם ישלם במשך עוד הרבה שנים משכנתאות מנופחות על בתים שמזמן אינם, תוך שהוא כורה את משאבי הפנסיה של עצמו, כלומר מפקיר את העתיד בשביל לממן את ההווה. ומי שחושב שסיפור כזה יכול להיגמר בהפי אנד, צריך לחפש לעצמו סיפור אחר לסוף השבוע.