בתי הדין לעבודה נגד התובעים הייצוגיים

המאזן של עו"ד גל גורודיסקי, ביום ראשון שעבר, בבית הדין לעבודה בתל אביב היה מאוזן: ניצחון והפסד. גורודיסקי מתמחה בתביעות ייצוגיות בתחום העבודה. בתיק אחד בקשתו לאישור התביעה התקבלה, בתיק השני בקשתו נדחתה. אך התיקו לא היה סימטרי: בתיק שבו זכה חייבה השופטת הדס יהלום את הנתבעת בהוצאות שכר טרחה בסכום של 10,000 שקל. ואילו בתיק שבו הפסיד והבקשה לא אושרה, חויבו לקוחותיו בידי השופטת אורנית אגסי ב־40 אלף שקל.

גורודיסקי החליט לבדוק אם הפער הזה אקראי או אולי משקף מגמה. הוא בדק את ההוצאות בעשרה פסקי דין קודמים שהתקבלו בשנתיים האחרונות (בשישה מהם הוא עצמו ייצג) - חמש בקשות שאושרו וחמש שנדחו. התוצאה המצטברת מצביעה על אפשרות של מגמה (ראו טבלה): בתיקים שבהם אושרה התביעה הייצוגית ההוצאות שספגו הנתבעות שנבדקו הסתכמו ב־60 אלף שקל (12 אלף שקל בממוצע), ואילו בתיקים שבהם נדחתה הבקשה, הסתכמו ההוצאות שהוטלו על התובעים ב־265 אלף שקל (53 אלף שקל בממוצע).

צילו: אוראל כהן

גורודיסקי מתקומם: "האבסורד הגדול הוא שמטרת חוק תובענות ייצוגיות הוא להביא להרתעה של מעבידים מפרי חוק, ולקדם את זכות הגישה של אוכלוסיות חלשות לבתי המשפט. במציאות שנוצרה פסיקת ההוצאות בבתי הדין לעבודה היא חסם משמעותי נוסף לקידום תחום צרכני וחברתי זה. עובד שמירה או ניקיון, שלרוב מפחד לעמוד על זכויותיו, יודע כעת שניסיון להגיש תביעה ייצוגית נגד מעסיקו עלול לגרום לו להוצאות של עשרות אלפי שקלים. במצב כזה הוא לא ירצה לקחת סיכון ולשאת בחבות שאינו יכול לעמוד בה".

פרופ' אלון קלמנט מהמרכז הבינתחומי בהרצליה לא חושב שניתן להסיק מסקנות מעשרה פסקי דין. "כשהבקשה מאושרת, הנתבע ישלם הרבה יותר מ־10,000 שקל", הוא אומר. אבל הוא בכל זאת מתחבר לרוח הדברים: "פסיקת הוצאות נגד תובעים זו בעיה גדולה, בעיקר בתחום דיני העבודה, שם מופעל עליהם לחץ גדול לרדת מהתביעה. בעוד שתובע בתחום אחר, צרכנות או ני"ע, ינסה לערער, כאן הסיכוי נמוך יותר. בנוסף, כשפוסקים שכר טרחה לבא כוח המבקש, זה בדרך כלל על הצד הנמוך".

בתחום העבודה התפתחות מוסד התביעה הייצוגית אטית יותר. ראשית, בגלל ההגבלות בחוק שאוסרות תביעות מסוימות, למשל תביעה ייצוגית לפיצויי הלנת שכר או פיצויי פיטורים. שנית, משום שהחוק מחריג עובדים שחל עליהם הסכם או הסדר קיבוצי כדי שלא לפגוע במעמדו של הארגון היציג שאמור לייצג את העובדים.

עו"ד גל גורודיסקי. בתי הדין מקטינים את התמריץ הקטן ממילא של העובד הנתבע | צילום: אוראל כהן

אלא שבהדרגה נפתחו השערים. את הדרך סלל מאמר של הפרופסורים קלמנט ושרון רבין־מרגליות. "בתחילה שופטי בתי הדין לעבודה לא הבינו את המכשיר הזה ולא אהדו אותו, בעיקר מול האלטרנטיבה הקיבוצית הרגילה. פתאום מגיע תובע ייצוגי ולוקח על עצמו את ייצוג העובדים לעניין מסוים. המסר שלנו לשופטים היה: אם הארגון לא פועל, יש לכם מכשיר רב־עוצמה שניתן לעשות בו שימוש", אומר קלמנט.

ואכן, ב־2011 פתח בית הדין הארצי לעבודה את הדלת לתביעות ייצוגיות של עובדים גם במקום שבו מייצג אותם ארגון עובדים. הנשיאה נילי ארד כתבה אז: "משנמצא כי המעסיק אינו מיישם הסכם קיבוצי החל על הצדדים, ומשהארגון היציג אינו פועל לאכיפת זכויות העובדים במקום העבודה ניתן לאשר תביעה כתובענה ייצוגית".

אלא שלצד הגישה המרחיבה, ניתן למצוא בפסיקות השופטים אזהרות רבות לגבי הזהירות שיש לנקוט באישור תביעות ייצוגיות בגלל הנזק הרב הצפון בה לחברות הנתבעות. בינואר השנה נדרש בג"ץ לערעור שהגיש גורודיסקי על החלטות בתי הדין לעבודה. וכך לדוגמה כתב השופט צבי זילברטל בפסיקתו בערעור של גורודיסקי: "עלינו לזכור כי מדובר בכלי עוצמתי שעשוי להשפיע באופן משמעותי על הנתבע. כך, הגשת תביעה ייצוגית עשויה, למשל, להשפיע על המוניטין של הנתבע, או לגרום לעובדיו או למשקיעים בו להטיל ספק בכוחו או באמינותו". והוא מצטט מדברי הנשיא אשר גרוניס שישב גם הוא בהרכב: "יש לשרש את התופעה של בקשות לאישור תובענה ייצוגית שמוגשות ללא תשתית ראייתית ראויה... אין להתיר ניסיונות ליצוק תוכן לבקשות נבובות תוך כדי הליך האישור".

ביוני 2009, בעת כניסת התביעות הייצוגיות לתחום העבודה, נכתב במאמר ב"כלכליסט": "בעיה נוספת מבחינתן של החברות המתגוננות היא הוצאות המשפט. בבתי הדין לעבודה נהוג לפסוק הוצאות נמוכות יחסית, כדי שלא להרתיע עובדים מלתבוע". הסטטיסטיקה של גורודיסקי מאשרת כי בתי הדין הפנימו דווקא את החשש של החברות ובחרו להרתיע עובדים מהגשת תביעות.