מלפפון חרוץ

הצרכנייה שבמרכז מושב אחיטוב בעמק חפר דומה פחות או יותר לכל מרכול שכונתי ברחבי הארץ, למעט הבדל אחד מהותי: על מדפיה לא תמצאו מלפפון אחד לרפואה. לעולם. ולא שבני אחיטוב אינם אוהבים מלפפונים. להפך, הם מעידים על עצמם שהם אוכלים אותם כמעט בכל שעה משעות היממה, ובכל יום מימות השנה. אלא שבתור מגדלי המלפפונים הגדולים בארץ, החולשים כיום על כ־75% מהתצרוכת המקומית, אין להם כל צורך לקנות את הירק בחנות. הם פשוט קוטפים אותו באחת החממות שלהם, מנגבים על הבגדים, ונוגסים.

"הצמח מחייך. טוב לו, הוא מאושר. צמחים מדברים ומרגישים בשפה משלהם. אתה לא תבין אותם", אומר לי אורן סבח, אוחז בקצהו של שיח מלפפון שצומח ומתלפף לגובה על חבל. "הוא ממש צוחק, טוב לו". סבח (43) הוא בן המושב, חקלאי צנום שהיה יכול להיראות צעיר לגילו אם לא היה מעטר את ראשו שיער שיבה. הוא מתכופף למרגלות הצמח ועוקר מלפפון ננסי ומצומק, יבש לחלוטין. "הוא לא יבשיל יותר. קוראים לזה חנק. גל החום גמר אותו, ובגלל זה בשבוע הבא מחיר המלפפונים יעלה. אבל זה עניין רגעי, אני לא אהיה מיליונר מזה. בעיקרון הייתי צריך לומר לך שעל דבר כזה אני מפסיד, אבל באביב, שבו השמש זורחת רוב היממה, קצב הצמיחה של המלפפונים הוא אדיר".

מלפפונים ממושב אחיטוב | צילום: עמית שעל

אנו נמצאים בשיא עונת המלפפונים, ובאחיטוב עסוקים מאוד. כ־100 משפחות חברות יש במושב, ועוד 80 משפחות שהצטרפו לאחר הרחבתו ב־1985. זהו המושב עם שטח החממות הגדול ביותר בארץ. כל מגדל מחזיק בממוצע ב־70 דונם חממות, ויש גם מגדלים שחולשים על 200 דונם. בכולם גדל גידול אחד בלבד — המלפפון. סך הכל גדלים כאן בין 70 ל־75 אלף טונות מלפפונים בשנה, שמשווקים כולם לשוק הישראלי כדי לספק את הביקוש הגדול, שעומד על יותר מ־100 אלף טונות בשנה, לפי נתוני מועצת הצמחים. "בשנות השבעים תנובה שלטה בשיווק ובחקלאים, אבל היום זה נגמר, וכל חקלאי עובד עם המשווקים שלו", אומר לי חזי דניאל (59), מראשי האגודה החקלאית של המושב. "עכשיו אנחנו שוקלים לאחד את השיווק של כל המשקים במושב כי הבנו שביחד אנחנו כוח משמעותי, ששולט בשוק".

ואדי סאליב של המלפפונים

הצלחתו הנוכחית של מושב אחיטוב בהחלט לא מובנת מאליה. הוא הוקם בתחילת שנות החמישים על ידי עולים מאיראן ומעיראק, בעיקר מאזור כורדיסטן, שקיבלו מהסוכנות צריפים קטנים באדמות העמק, ובתחילת דרכו עמד על סף קריסה, ותושביו אף סבלו מחרפת רעב של ממש.

"הבתים היו מבנייה עצמית, בנינו אותם טלאים־טלאים. התקרה היתה מתפוררת ומלאה בפשפשים, והיינו צריכים לשרוף את הפשפשים מהתקרה", נזכר בני בן דוד (80), שהגיע לאחיטוב לאחר שעלה לארץ ברגל מעיראק בעלייה הבלתי־ליגלית. בתחילת הדרך, הוא מספר, שלטה באחיטוב משפחה עיראקית אחת, ששלחה את שאר החברים לעבודה בקיבוצים ובמושבים המבוססים בסביבה, ושלטה במשכורות שקיבלו. "הם באו מעיראק עם ייחוס של ראשי קהילה, וחשבו שהם ימשיכו לשלוט גם פה", אומר בן דוד. בהדרגה נוצר סכסוך בין המשפחה השלטת לכמה צעירים עולים מאיראן, שלא הסכימו להיכנע למרותה. התגרה הגדולה שהתפתחה בין הצדדים נגמרה ביריות, ובסוכנות הגיעו למסקנה שעליהם לסלק מהמקום את המשפחה השלטת. החיים במושב החלו מחדש.

במקום להמשיך להיות עובדים שכירים ביישובי הסביבה, ניסו המושבניקים של אחיטוב לגדל תפוחי אדמה וטבק, אבל לא ראו מזה פרנסה. הסוכנות היהודית העניקה לכל משפחה 50 תרנגולות מטילות כדי שיתפרנסו מענף הביצים, אך הרעב היה כה גדול שעד מהרה שחטו את העופות ואכלו אותם. בהמשך נתנה הסוכנות שני כבשים לכל משפחה, אך גם אלה נשחטו למאכל. ב־1959 היה המושב על סף רעב, ובניו החליטו לעלות לירושלים ולשבות מול בנייני הסוכנות היהודית בדרישה להטבת תנאים. "רצינו שיהיה לנו אוכל, רצינו לעבוד", נזכר בן דוד. בניגוד לאירועי ואדי סאליב בחיפה, שפרצו מאוחר יותר באותה שנה, מחאת המושבניקים הושתקה ולא זכתה להד תקשורתי. הסוכנות העניקה לבני המושב סיוע כלכלי סמלי ופתחה להם קו מים, אך המצב לא השתפר.

אורן סבח בחממות המלפפונים. "צמחים מדברים ומרגישים בשפה משלהם. אתה לא תבין אותם" | צילום: עמית שעל

בפברואר 1961 עלו שוב בני המושב לירושלים והתיישבו מול ביתו של רענן וייס, אז ראש המחלקה להתיישבות בהסתדרות, בדרישה לקבל תקציבים. משסירבו להתפנות עצרה המשטרה את המפגינים ("החבר'ה היו מבסוטים שהולכים לבית סוהר, כי היה קר מאוד בירושלים ובמגרש הרוסים לפחות היה חם", משחזר בן דוד), והם פתחו בשביתת רעב. בתגובה עלו לירושלים כל בני המושב, על ילדיהם, והשתלטו בכוח על משרדי הסוכנות היהודית, עם פרימוסים, כלי אוכל ומצרכים. לפנות בוקר הגיעו 250 שוטרים ופינו את כולם לבית מעצר בבית שמש, "וגידרו אותם שם כמו בגטו". את הגברים השאירו בבית המעצר, שם הם פתחו במעין מרד, הציתו את המזרנים וגרמו לשריפה. רק התערבותו של השר יגאל אלון, שהבטיח לסייע, הרגיעה את הרוחות, והעצורים שוחררו. אלא שהבטחות השר לא קוימו, ומצבם של המושבניקים לא השתפר באופן מהותי. רק תשע שנים מאוחר יותר, ב־1970, יזמה הסוכנות היהודית צעד שהוביל לשינוי אמיתי, והעניקה לכל נחלה באחיטוב דונם אחד של חממות. הצעד הצנוע הזה הוא שאחראי לפריחתו של המושב 20 שנה אחר כך.

מתפרנסים, לא מתעשרים

בתחילה ניסו לגדל בחממות אחיטוב עגבניות דווקא, אך עד מהרה התברר כי הנגב הוא מקום נוח יותר לגידול עגבניות, ובאחיטוב עברו למלפפונים. מצבו הכלכלי של המושב השתפר עד מהרה, ובניו הצליחו לפרנס את עצמם. ואולם, השינוי האמיתי הגיע כמעט שני עשורים אחר כך, כאשר השילוב בין קריסתם של חקלאים רבים באינפלציה הגבוהה של שנות השמונים להפסקת יבוא הסחורה החקלאית מהשטחים בעקבות האינתיפאדה הראשונה גרם לפריחת ענף המלפפונים של אחיטוב. מאמצע שנות התשעים עד 2010, מספרים במושב, גדלה התוצרת שלהם בכ־10% בשנה, עד שהתייצבה על ההיקף הנוכחי.

בניגוד לגידולים אחרים, שוק המלפפונים בארץ כלל לא נועד ליצוא, משום שבישראל מגדלים רק מלפפונים בגודל מיני, ובאירופה התרגלו לאכול דווקא מלפפונים ארוכים וגדולים. עובדה זו מקטינה את פוטנציאל הרווח של המגדלים, נקודה רגישה אצל סבח וחבריו. כשאני מעלה את שאלת המחיר הגבוה של המלפפונים ברשתות השיווק, ומספר לו שבדרך לכאן עצרתי בסופר וראיתי שק"ג מלפפונים עולה 5.5 שקלים, סבח מתפרץ: "מי שעושה את כל הרווח זה לא אנחנו אלא המסחר, ובעיקר רשתות השיווק הגדולות". הוא מוציא את הטלפון וגולש לאתר של השוק הסיטונאי, שם כתוב שמחיר ק"ג למגדל הוא 1.3 שקל. "תאמין לי שעולה לי יותר לארוז אותם. עדיף לי לזרוק אותם לרצפה. את זה אתם לא יודעים, ואז אתם באים ואומרים שחקלאים הם עשירים. אני עוד לא נתקלתי באדם שעסק בתחום החקלאות והתעשר".

בתצלום אווירי דומה אחיטוב לעין אנושית: האישון הוא הבתים במרכז, ולובן העין מורכב מהחממות הרבות | צילום: עמית שעל

סבח חוזר בקול על המחיר שאני נדרש לשלם על מלפפון בתל אביב וכועס. "הזעם של הציבור עובר ישר אלינו. חושבים שאנחנו אלה שמרוויחים. אני מתחיל להרוויח רק כשהמחיר הסיטונאי לקילו מלפפונים עובר את ה־2 שקלים. במצבים של חום כבד או בימי קרה בחורף הגידולים נפגעים, ואז המחיר לק"ג יכול לעלות מעל 3 שקלים, ואני מרוויח סוף סוף. אבל אם המחיר מגיע ל־3.5 שקלים כבר מאשרים לייבא מלפפונים מירדן ללא מכס, ואני שוב נפגע. זה גורם לכך שאני לא ממש יכול להרוויח בתקופות האלה ולפצות את עצמי על הימים שבהם מחיר הק"ג היה נמוך והפסדתי כסף".

שיגעון המלפפונים הישראלי

ובכל זאת, לצד התבססות הענף התפתח גם המושב עצמו. הבתים הישנים, שנבנו טלאי על טלאי מצריפי הסוכנות הישנים, פינו את מקומם לבתים יפים ומרווחים, אם כי לא מנקרי עיניים. כיום רוב הבתים, המרוכזים במרכז המושב, הם דו־קומתיים נאים, עם חצר לצדם. את השטח החקלאי של המושב, שמקיף את הבתים, תופסות החממות. בתצלום אווירי דומה אחיטוב לעין אנושית: האישון הוא הבתים שבמרכז המושב, ואילו לובן העין מורכב מהחממות הלבנות הרבות.

סבח מלווה אותי בסיור. הוא נוהג בין שבילי החממות בטנדר טויוטה היילקס, שעל רצפת המושב הקדמי שלו מונח מפתח צינורות מלא בוץ. אנחנו חולפים על פני טרקטור, שבו נוהג תאילנדי חבוש כובע קש ומכוסה מכף רגל ועד ראש. השביל מתפתל בתוך מבוך החממות עד שאנו מגיעים לגבעה מוגבהת שממנה אפשר לראות את ים החממות, מראה אפוקליפטי ביום אביבי שבו אובך מכסה את השמים. מספר החממות כמעט בלתי נתפס. הטנדר עוצר ליד אחת מהן, שבה פועלים תאילנדים עוסקים במלאכת הקטיף. החום בחממה כבד מנשוא אך התאילנדים עובדים בשרוולים ארוכים, וסבח מסביר כי הם לבושים כך משום שהעלים מכוסים בקוצים זעירים שמעקצצים את העור. זאת גם הסיבה שקשה מאוד לגדל מלפפונים בהדברה אורגנית, שבה משתמשים בחרקים ספציפיים כדי שיטרפו את הטפילים. "עדיין לא מצאו את החרק שיידע להתמודד עם הקוצים האלה כדי להתחרות בחרקים שחיים על המלפפון", מסביר סבח. "הם סיגלו לעצמם טקטיקות של אלפי שנות אבולוציה".

פועל תאילנדי בחממות. החום בחממה כבד מנשוא אך התאילנדים עובדים בשרוולים ארוכים, משום שהעלים מכוסים בקוצים | צילום: עמית שעל

גידול המלפפונים בחממות מדויק מאוד, ממש מלאכת מחשבת, ודורש עבודה סיזיפית כמעט סביב השעון. מטבעו המלפפון צומח על הקרקע לרוחב, ותופס כך שטח רב. בחממות משתמשים בטכניקה של טילוא, ומצליחים לגדל את המלפפון לגובה. לשם כך צריך בכל 24 שעות ללפף את קצה הצמח סביב החבל כדי שזה יצמח כשיח לגובה. השיח רגיש מאוד למים שמטפטפים עליו מלמעלה, ולכן החממה מגוננת עליו מפני הגשם בחורף והטל בשעות הבוקר בקיץ. היא גם מוקפת ברשתות שאינן מאפשרות למיני חרקים לחדור אליה.

רק התאילנדים מוכנים לעבוד

משפחה ישראלית צורכת כיום בממוצע כ־5 ק"ג מלפפונים בחודש לאורך כל השנה, אפילו בימים שבהם מחירי המלפפונים מאמירים, כפי שהיה בשבוע שעבר. "חייבים להיות מלפפונים בכל יום", אומר סבח, "משפחה ישראלית תאכל מלפפונים בכל מצב". נונה ארליך, אחראי ענף הירקות במועצת הצמחים, מאשר: "אנחנו יודעים בוודאות שבישראל אוכלים יותר מלפפונים מהמקובל במערב. רק במדינות ערב אוכלים יותר, כי שם המלפפון נתפס כפרי או חטיף". כדי להגיע לאספקה שוטפת ויציבה לצרכן מגדלים באחיטוב את המלפפונים בשלושה מחזורים, שלושה חודשים באביב ובקיץ, וחמישה חודשים בחורף. עד למעבר לגידול בחממות לא ניתן היה להשיג בארץ מלפפונים בכל ימות השנה אלא רק בחודשי האביב ובתחילת הקיץ, מספר סבח, ואני מתקשה להבין כיצד נראו החיים אז. כנראה בדיוק כמו שבתי לא תאמין לי כשאספר לה שבעבר חיינו ללא טלפון סלולרי.

והצריכה המוגברת שלנו היא העבודה הקשה של סבח והפועלים התאילנדים שלו. מלאכת הקטיף מתחילה בחמש בבוקר עם הזריחה. המלפפונים הראשונים מבשילים בתחתית השיח, ומשם עוברת ההבשלה לחלקים העליונים. הפועלים עומדים בשורות וממלאים דליים במלפפונים. כשהדלי מלא הם מביאים אותו למרכז החממה, שם ממיינים את המלפפונים לתוך ארגזים שנשלחים היישר לרשתות השיווק. לכל רשת שיווק יש צבע משלה, מסבירים לי.

אחיו הצעיר של סבח, יריב, עומד ומפקח על כ־20 תאילנדים ומזרז אותם, אף שנראה כי הם עובדים בקצב מהיר. "אני מוכרח כל הזמן לעמוד על הראש של התאילנדים כי אחרת העבודה לא נעשית", הוא אומר בטון של אדנות, "אין מצב שאני משאיר אותם לבד, אחרת הם לא עובדים". אחיו הבכור מוסיף כי "לעירוניים יש רושם שהחקלאי יושב בבית ממוזג עם שתי רגליים למעלה, אבל זה לא נכון, אנחנו כל הזמן בשטח, בלחץ". מדי פעם רוכנים האחים על הארגזים ומעיפים מלפפונים שנראים בעיניהם פגומים. "אני יודע שאם הסחורה תיראה פגומה היא תחזור אליי אחר כך", אומר סבח.

ב־12:30 יוצאים כולם להפסקת צהריים בת שעתיים וחצי. התאילנדים גרים בקומה השנייה של מחסן ענק שבו מאוחסנת הסחורה והטרקטורים, בחדרים קטנים עם שירותים ומקלחת. "אני מחויב לתת להם חשמל ומים חינם ושק אורז אחד בחודש", מסביר סבח. כשאני שואל אותו אם יצא לו לטעום פעם את האוכל המפורסם שלהם הוא מעוות את פניו כאילו הוא עומד להקיא: "אני לא נוגע באוכל תאילנדי וגם לא אגע בו בחיים, כי ראיתי כיצד הם שוחטים את החיות שלהם, זה איום ונורא. אנחנו היהודים עוד רחמנים. כשהם מביאים חזיר, למשל, הם הורגים אותו על ידי חבטות במשך חצי שעה, לא חותכים בסכין כמונו. אין דבר אכזרי יותר מזה".

חזי דניאל. "השוק רוצה מלפפונים מצועצעים" | צילום: עמית שעל

ארוחת הצהריים אצל משפחת סבח מזכירה ארוחת ליל שבת, רק שאצלם זה קורה בכל יום. הסבחים מעידים על עצמם כי הם לא נוהגים לאכול בחוץ, ובשבילם אין יותר נקי וטעים מהאוכל של אמא. אבי המשפחה יוסי יושב בראש השולחן, והאם רותי ואשתו של אורן, שרית, מגישות אוכל לשולחן. גם הילדים נמצאים, והשיחה מתגלגלת, כמובן, למלפפונים. יוסי היה זה שהחל בגידול בשנות השבעים, אז התבסס כוח העבודה שלו על ערבים ישראלים ופלסטינים מהשטחים, שאת היחסים איתם הוא מתאר כנהדרים וחבריים. "הם היו בני בית כאן", הוא מספר. "היינו מדברים בערבית ומתארחים בחתונות ובשמחות שלהם". העניינים החלו להסתבך עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, וב־1992, מספר האב, כאשר נסע לכפר להביא עובדים נחטף על ידי כמה מעובדיו, שרצו להוכיח כי אינם משת"פים. למזלו עבר במקום ערבי ישראלי שהכיר אותו ועזר לו להשתחרר. זמן לא רב אחר כך החלו להעסיק באחיטוב עובדים תאילנדים.

למה אתם לא מעסיקים ערבים ישראלים, או אפילו נשים ערביות שמחפשות עבודה וטוענות שהתאילנדים לוקחים להן את הפרנסה?

אורן: "זו עבודה פיזית קשה מאוד, בטח לא עבודה בשביל נשים. ואיזה ישראלי יהיה מוכן לעבוד בזה? אפילו הפלסטינים לא מוכנים לעבוד בחקלאות. ניסינו קווקזים, אריתראים, אף אחד לא מוכן. העם היחיד שמוכן לעבוד בחקלאות הוא התאילנדים. היום גם הם השתנו, אבל הם היחידים שעוד איכשהו רוצים לעבוד בחום".

אז אין טעם, אז מה?

את נתח השוק שמותירה אחיטוב ממלאים בעיקר חקלאים מהמגזר הערבי ביישובי המשולש, שמגדלים גם הם מלפפונים בחממות בשיטות חקלאיות מודרניות. רק כ־12 אלף טונות בשנה עדיין גדלים בשיטות מסורתיות, על הקרקע. אלה הם מלפפוני בלדי קטנים שגדלים בגליל המערבי בחודשים מאי־יוני, ונצרכים בעיקר על ידי תעשיית החמוצים והמגזר הערבי. מי שזכה לטעום מהמלפפונים האלה בשנים האחרונות נזכר בטעם שנדמה כי כבר עבר מהעולם. למלפפוני אחיטוב שכולנו צורכים על בסיס קבוע פשוט אין את הטעם הזה, ואם נודה על האמת - קשה לומר כי יש להם טעם בכלל.

למרבה ההפתעה, דניאל אינו מנסה להכחיש את הטענה. להפך, הוא מסכים לה, ומספק הסבר: "הבלאדי הוא זן מיוחד מאוד, שאפשר לגדל רק בזמן מסוים בקיץ. לנו יש זנים שמצליחים לשרוד בחום הגדול של הקיץ ובקור של החורף. הם מותאמים לחממות, לעונות. אנחנו מנסים להגיע לאיכות הכי טובה, עם דגש על המראה, ומה שנפגם זה הטעם. למלפפונים שלנו היום אין טעם. אלו אילוצי השוק. הלקוחות רוצים מלפפונים מצועצעים עם ברק, שיחזיקו הרבה זמן על המדף, ואנחנו נאלצים לספק אותם".

ואין תחרות בין המגדלים על המלפפון הכי טעים?

"התחרות היא לא על איכות המלפפון, אלא על הצלחה חקלאית. אם אתה מצליח להוציא שבעה־שמונה טונות לדונם, אז הצלחת. אם אתה מוציא פחות, אתה נחשב לכישלון".