שמאלנים וימנים אתם זן נכחד

20 שנה מאז הסכם אוסלו, הימין טוען לפשעי אוסלו, ושמאלנים בוכים שגנבו להם את המדינה. העיסוק האובססיבי בביטחון ושלום משאיר אותנו במקום. אז למרות שאנחנו מוקפים אויבים, הגיע הזמן להתקדם. שמאלנים וימנים תתעוררו, הגיע הזמן הכלכלי-חברתי למדינת ישראל, כי דווקא ככה נתקדם, רק שם יכול להיות חזון.

סיכויים קלושים לבנות חלום

לא רק שהשמאל לא יכול לעשות שלום, גם הימין לא מסוגל. מי יעז היום להחזיר את הגולן, לחלק את ירושלים או לפנות מאות אלפים מיו"ש? לדבר על זכות השיבה זו בכלל התאבדות פוליטית, ומדינה דו-לאומית קיימת בחלומות של קיצונים משני הצדדים. זה צד אחד של חוסר הרלוונטיות. הצד השני הוא שמבחינת 192 מדינות בעולם (חוץ מישראל ומיקרונזיה) מדינת פלסטין היא עובדה, אם נרצה או לא. עם כל הכבוד, מי אנחנו בכלל, ומה הכוח שלנו? אנחנו חצי סיכה על מפת העולם.

הפגנות מחאת הדיור לפני כשנתיים | צילום: עמית שעל

אבל לנו הישראלים זה כבר רלוונטי בחיי היום-יום. תכל'ס, את רובנו מעניין יותר שכר הדירה אל מול המשכורת המדשדשת. ומה עם הסכנות מסוריה, איראן ושאר ירקות? האובססיה של ערוצי הטלוויזיה בנושא לא תורמת לביטחון, אלא דווקא לכמות התקפי הלב של מי שעדיין צופה בפרשנויות של רוני דניאל.

יותר קשה מיום ליום

הדבר הכי מרתיח שמפלגות וארגוני שמאל עדיין עושים, הוא לדאוג לכל העולם חוץ מלעניי עירנו. עושים צדק לפליטים, לפלסטינים, לפעילי שלום מאירופה. אבל חוסר צדק לעובדי הקבלן, מחירי הדיור, או שוד משאבי הטבע שלנו עובר לידם בלי להרגיש. כמובן זו הכללה, יש יחידי סגולה משני צדי המפה הפוליטית, אבל ככלל אין לשמאל מה להתפלא שהוא לא רלוונטי.

הימין מצדו מחלק את המדינה לטייקוניה ואפילו לא מתבייש בזה. למקרה שהציבור יתעורר, יפחידו אותנו עם עזה, איראן או המפלצת התורנית. כשאיראן לא עוזרת מספרים לנו שאנחנו עלולים להפוך ליוון או ספרד. "שוכחים" להזכיר שאמנם האבטלה שם קשה, אבל המדדים שלנו לגבי פערים, עוני, חינוך ויוקר המחיה – גרועים יותר מיוון וספרד. אבל למה להתעמק בפרטים אם אפשר פשוט לבלף אותנו?

פוליטיקאים, רוצים להיות רלוונטיים? תלחמו עלינו, דברו איתנו

מי שרוצה להיות שוב רלוונטי חייב לחזור להלחם. לא על גבעות יו"ש ולא במדרון אוסלו, אלא על חשבון הבנק שלנו. השמאל מכיר את הסכין בין השיניים, שלא יספרו לנו סיפורים. הם הגיעו לכאן לפני מאה שלושים שנים, נלחמו בערבים, בנו יישובים במדבר, הקימו צבא וכבשו שטחים. היום השמאל בקושי כובש מלפפונים.

ניצחנו מלחמות, עברנו אינתיפאדות, מסכות אב"כ וטרור. סחבנו 2,000 שנות רדיפה והסתגרות, שיצרו אצלנו אפקטים של פחד והתגוננות מכל העולם. הגיע הזמן לבנות את החברה שלנו ולהפסיק לפחד מכל מנהיג אזורי שמאיים עלינו. שכחנו שיש לנו מדינה יציבה וצבא חזק?

את עבודת הכיבוש צריך לעשות ברחובות, לא בהפחדות מצד אחד ולא חלומות על שלום מצד שני. צריך לסמן את התאגידים, הבנקים, הטייקונים ועושי דברם – פוליטיקאים בשקל וחצי. כולל שמאלנים שעדיין מספרים לנו שרק אם יהיה שלום – תהיה חברת מופת. כולל ימנים-ביטחוניסטים שעסוקים בהפחדות על איראן וסוריה.

ארץ קטנה עם אוליגרכים

זו פיקציה. בתחום המדיני-בטחוני אין כלום, אין שמאל וימין, אין הבדלים. אלה הכל הפרדות ישנות שהתנוונו. במקומן יש חזית חברתית ששורשיה עמוקים ביום-יום של האזרח הישראלי החדש. זו חזית לא מגובשת, מפוזרת ורבת דעות, אבל אלה טבעם של דברים בהיווצרותם. בימין-שמאל הכלכלי-חברתי יש הפרדות שאפשר להבין – קפיטליזם מול סוציאל-דמוקרטיה וכל מה שבאמצע.

מילא אם היה שולט כאן הקפיטליזם, אבל אין באמת תחרות, אין שוק חופשי. רשתות מזון, קרנות הפנסיה וחברות תקשורת יוצרות קרטלים; התאגידים הגדולים עושים תכנוני מס אגרסיביים והורגים את העסקים הקטנים; לבנקים יש מונופול על ייצור כסף על ידי חוב, והתחרות בינם מאוד מוגבלת; הם מחזיקים לוביסטים ומממנים קמפיינים פוליטיים כתעודת ביטוח לכל רגולציה; שיטת הפירמידות חונקת כל אפשרות לכניסת מתחרים. להגיד שזו מדיניות קפיטליסטית זה עיוות המציאות. קוראים לזה אוליגרכיה.

אז הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם המדינה הזו, זה לשים זכוכית מגדלת על הכלכלה שלנו. להלחם נגד האוליגרכיה שהשתלטה עלינו, ולשכוח הפרדות ישנות של שמאל וימין.

הכותב הוא פעיל המאבק לצדק חברתי.