מיוחד לכלכליסט
זמן לחשבון נפש בגוש היורו
הרגיעה היחסית בכלכלה האירופית וכניסתה של השנה החדשה הן הזדמנות מצוינת לבחון שתי אפשרויות סותרות במהותן באשר לאופיו העתידי של האיחוד המוניטרי, כאשר בכל אחת מהן טמונים סיכונים לא מבוטלים
קראו עוד בכלכליסט
המחברים של המאמרים מסכימים על מעט מאוד דברים, פרט לצורך הדחוף לפעול. הקבוצה הגרמנית טוענת שהישרדות גוש היורו דורשת איחוד פוליטי וגיבוש תקציב משותף. מודי, לעומת זאת, סבור שהתוכניות הפדרטיביות של האיחוד האירופי כשלו בחמשת העשורים האחרונים, ולכן יש לנטוש את הניסיונות לכוון את המדיניות של כל חברה לפי ההנחיות של בריסל ולשאוף לאיחוד מבוזר.
ההנחה המוקדמת המשותפת של שני המאמרים היא נכונה: בכל הנוגע למשבר היורו, אסור לנוח על זרי הדפנה. הצעדים שננקטו עד עתה אינם מספיקים כדי להבטיח יציבות לטווח הארוך, ואת ההפוגה הנוכחית בסערה צריך לנצל כדי לעצב את פניו הקבועים של גוש היורו.
מעבר לכך, יצירתה של קואליציה בין שתי המפלגות הגדולות בגרמניה, בשילוב המינויים החדשים הצפויים לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי במאי, יוצרים פתח למחשבות חדשות.
גזרים ומקלות
חילוקי הדעות בין שני המאמרים הם פוליטיים, לא כלכליים. קבוצת גליניקר טוענת שאיחוד מוניטרי יציב זקוק למנגנון העברות שיסייע לשכך מיתונים כלכליים חמורים ולממשלה יציבה שתבטיח את קיומם של דמוקרטיה ושל שלטון החוק בכל תקופה ובכל מדינה. בבסיס דבריהם עומדת התפיסה שהאיחוד האירופי חצה את הסף שמעבר לו המדינות החברות יכולות לפעול בעצמאות מוחלטת. התלות הרב־צדדית שנוצרה בין מדינות האיחוד גררה קריאות ליצירת כלים הולמים שיפעלו למען המטרות המשותפות שלהן. לדידם, גוש היורו לא יכול להרשות לעצמו מדינה חברה עם משטר ניאו־פשיסטי, וכדי למנוע תרחיש כזה יש להשתמש בגזרים (מנגנוני העברה) ובמקלות (סמכויות חוצות מדיניות).
מודי מסכים שאיחוד פוליטי יתרום לתפקוד של גוש היורו, אבל טוען שלא ניתן ליצור איחוד כזה מפני שלמדינות אין מספיק רצון לעשות זאת. לשיטתו, תוכניות גדולות בעניין עתידות להסתיים במפח נפש, ולכן יהיה חכם יותר לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות: על אירופה לזנוח את הניסיונות לאיחוד פדרטיבי.
יתר על כן, אירופה צריכה להיפטר ממנגנון הפיקוח המסורבל של בריסל, ולהכיר בכך שלמעט במקרי חירום, פקידי האיחוד לא יכולים לכפות החלטות על שלטונות ריבוניים.
מודי מציע לשנות את המערכת כך שהמדינות יוכלו להחליט בעצמן איזו מדיניות תקציבית מועדפת עליהן, ויהפכו לחדלות פירעון אם יגיעו למצב שבו הן לא יוכלו להחזיר את חובותיהן. במערכת המוצעת, בנקים יהיו מודעים לסיכון שבחוב הציבורי ויפעלו בהתאם, וממשלות ייאלצו בנקים להתכווץ בכך שהן יסרבו לתמוך בבנקים בעת צרה ולגלגל את ההפסדים שלהם לציבור. בקצרה, אירופה צריכה ללכת בעקבות ארה"ב של המאה ה־19.
ההיגיון של פתרונו של מודי ברור לכל, אבל לא בטוח שהוא יעמוד במבחן המציאות.
ראשית, חדלות פירעון של מדינה אירופית מרכזית תהיה קטסטרופה פיננסית אמיתית. לשם המחשה, החוב של מדינת קליפורניה שקול ל־1% בלבד מהתמ"ג של ארה"ב, בעוד חובה של איטליה שקול ל־18% מהתמ"ג של גוש היורו. חדלות פירעון של קליפורניה תהיה אירוע משני בחשיבותו בארה"ב, ואילו חדלות פירעון איטלקית תרושש מחזיקי אג"ח בהמוניהם, תביא לקריסת כמה בנקים ותצית תגובת שרשרת מסוכנת.
המשקיעים שינסו להימנע מהקטסטרופה המתוארת יימנעו מהחזקת אג"ח איטלקיות וייאלצו אותה לצמצם את החוב שלה. אלא שתרחיש כזה יתממש רק בטווח הארוך. בינתיים, גוש היורו כולו ימשיך לסבול מרגישות יתר, והמעבר ליציבות המאופיינת בשיעור חוב נמוך יכביד עוד יותר על אירופה.
שנית, איחוד מהסוג שמודי מתאר עלול להיות לא יציב. ללא העזרה מצד השותפות, מדינות מסוימות עשויות לבחור לצאת מגוש היורו. יוון, למשל, עשויה היתה לעזוב את גוש היורו אילולא היתה מקבלת סיוע כספי עצום ממדים.
מתווים שונים
שני המאמרים מציגים, אם כך, מתווים שונים לעתידו של גוש היורו, כשכל אחד מהם כרוך בלקיחת סיכונים. אם טענת היסוד שלהם שלפיה הבחירה של אירופה בדרך האמצע היא שגויה ויש לבחור באחד משני הפתרונות שהם מציעים, יש כאן דילמה אמיתית שעמה צריך להתמודד.
זו סיבה נוספת לנצל את הרגיעה הנוכחית כדי להעמיק במחשבה, לבחון את האפשרויות ולהפגין כנות באשר לבחירות שייעשו ולהשלכותיהן.
הכותב הוא כלכלן פוליטי ומרצה בבית הספר לממשל הרטי בברלין. פרוג'קט סינדיקט 2014, מיוחד לכלכליסט
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה